גבורות ה'/פרק א
פרק א[עריכה]
מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו:
(תהלים, קו). רצונו לומר כי ספור שבחו של הקדוש ברוך הוא אי אפשר משני פנים, האחד מצד שלא נוכל לעמוד על הגבורה בעצמה כמה גדול גבורת מעשיו, והשני מצד שהם רב ברבוי אין תכלית להם ולפיכך ספור שבחו אי אפשר מצד האיכות ומצד הכמות, אם מצד האיכות שאי אפשר לעמוד על איכות גבורת מעשיו וגם מצד הכמות אי אפשר. וכנגד הראשון אמר מי ימלל גבורות ה' שהרצון בזה מי יוכל לדבר הגבורה ולרדת עד תכלית ולפיכך אמר לשון מלל, כי לשון זה בא על דבר חדוש כמו (בראשית, כא) מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה, וכנגד רבוי הכמות שהם בלי קץ ותכלית אמר ישמיע כל תהלתו אמר כאן לשון כל תהלתו שרצונו על הכמות:
ובפרק אין עומדין (ברכות דף לג:) ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והאמיץ והעזוז והאמתי והיראוי וכו' אמר ליה סיימתנהו לכולהו שבחיה דמרך השתא הנהו שלשה אי לאו דאמרינהו משה באורייתא ואנשי כנסת הגדולה תקנינהו בתפלה לא הוי אמרינן להו ואת אמרת ואזלת כולי האי, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף וכו' ע"כ. ופירוש הרמב"ם ז"ל כי אין לספר שבחו מצד האיכות שאין לעמוד על שבחו עד היכן מגיע השבח ההוא שמספר, וגם מצד הכמות גם כן שאין לגמור שבחו מצד הרבוי ששבחו הם בלי תכלית וקץ. ולפיכך אמר שהוא משל וכו' כי אם מקלסין אותו בשל כסף הרי חלוף יש בין הכסף ובין הזהב מצד האיכות, ומה שיש לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב ומשבחים אותו באלף הרי חלוף זה מצד הכמות. ומפני זה יש לשאול איך אנו מצווים לספר נפלאותיו של הקדוש ברוך הוא בליל היציאה ולמה לא נאמר בזה גם כן מי ימלל גבורות ה' וגו':
אבל תירוץ קושיא זאת שודאי כשבא לספר שבחו של מקום בודאי בזה שייך לומר מי ימלל גבורות ה', אבל מה שאנו מצווין לספר בליל היציאה נפלאותיו, אין זה בשביל להגיד שבחו, רק שאנו מספרים שבחו שלא נהיה כפויי טובה שעשה הקדוש ברוך הוא לנו נסים ונפלאות ואין אנו מודים לו עליהם. וכי אין אנו מחויבים לספר מה שהטיב עמנו, אף על פי שאי אפשר לספר כל הטוב שעשה עמנו ואף מקצת נפלאותיו, מכל מקום בשביל זה אין לומר שלא לספר מקצת מהן לומר שאין אנו כפויי טובה, ואפילו בשביל מקצת טובו שעשה עמנו יש לנו להודות לו. והכי מוכח שכל מקום שאין כוונתו לספר בשבחו שאין אסור, דהא קאמר השתא הנהו תלת אי לאו דאמרינהו משה וכו', והשתא יוקשה כיון שאסור לספר בשבחו של מקום תקשה לך למה אמר משה שבחו של מקום האל הגדול הגבור והנורא והרי אסור לספר בשבחו, אבל משה לא היה כוונתו לספר בשבחו רק היה כוונתו לומר לישראל שיהיו יראים מפני השם יתברך כי הוא אל הגדול הגבור וגו', ובשביל אלו השלשה דברים הגדול הגבור והנורא יש להם להיות יראים מפניו כל שכן שיש לו כל השבחים, ולפיכך הותר למשה לספר שבחים אלו. ובשביל זה היה מותר לאנשי כנסת לתקן אותם בתפלה, שעתה אין נראה שבא לגמור שבחו של הקדוש ברוך הוא, אף על גב דבתפלה בא להזכיר שבחו מכל מקום, אין נראה לומר שבא לספר כולם כיון דנקט בתפלה לישנא דקרא. והוצרך לומר גם כן ואתו אנשי כנסת הגדולה, ותקנו בתפלה, דאם לא כן אף על גב דאמרינהו משה לא היה רשאי לאמרם, בשביל שהיה נראה כאלו בא לספר שבחו של מקום שלא היה נראה שנקט לישנא דקרא רק שהיה בא לספר שבחו, אבל השתא דתקנום אנשי כנסת הגדולה בתפלה מוכח שאין אנו באים לספר בשבחו של מקום רק להתפלל בתפלה הקבוע לנו מאנשי כנסת הגדולה שתקנו אותה לפי ענין הכתוב שהזכיר משה האל הגדול הגבור והנורא יתברך הוא: