גבורות ה'/פרק ג
פרק ג[עריכה]
בחר הוא יתברך בליל פסח להודיע מעשיו לבאי עולם להכיר את שמו בעולמו בהוציאו את עמו ממצרים. וענין זה ראינו ששמה התורה יציאת מצרים יסוד היסודות ושורש הכל, ומצות הרבה באו בשביל היציאה שעל ידם יהיה לעינינו יסוד הזה ומאצלנו בל ימוט, כמו מצות סוכה שאמרה התורה (ויקרא, כג) למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים, ואף השבת נאמר בו (דברים, ה) וזכרת כי עבד היית במצרים וכן הפסח וחג המצות בודאי זכר ליציאת מצרים, וכן כל יום טוב כולם אנו מקדשים ואומרים זכר ליציאת מצרים, נוסף על זה שאנו חייבים לזכור יציאת מצרים בכל יום, ולרבי אליעזר בן עזריה ביום ובלילה, שכל זה מורה כי יציאת מצרים בעצמו חוץ מהנסים שעשה ביציאה הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל. אף כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, לא שמה התורה לזכור אותם ולעשות זכר להם כי אם ליציאת מצרים. ואף כי לפי השגת בני אדם קצרי השכל נראה כי יש דבר שיש בו שנוי טבע ממנהגו של עולם שנראה לאדם בחוש הראות שהוא יותר גדול נס ופלא מיציאת מצרים בעצמו, אינו כן לדעת התורה, כי נראה מן התורה ששמה יציאת מצרים עיקר ויסוד האמונה מן הראיות אשר אמרנו למעלה, כי תמצא בתורה ברוב דברים זכר היסוד הזה. ובמכילתא בפרשה וישמע יתרו (פ"א) כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים מלמד ששקולה יציאת מצרים נגד כל הנסים והגבורות שעשה הקב"ה לישראל, הרי שהם ז"ל הוכיחו מן הכתוב כי יציאת מצרים בעצמו שקולה כנגד כל הנסים:
ובמדרש שוחר טוב (תהלים, קטז) ויוציא אתכם מכור ברזל כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו כך הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי ע"כ. בארו בזה המדרש שני דברים גדולים מאוד שהיו במצרים, האחד שהמצריים היו מחזיקין וגוברין עליהן בחזקת היד שלהם שלא יצאו ישראל מרשותם, השני מעצמם של ישראל שהיו בתוך מצרים כאלו היו מחוברין למצרים טפלים עמהם אין להם מציאות בפני עצמו. ולפיכך על הראשון אמר שהיו ישראל כמו הזהב שהוא בכור, שהאש פועל בזהב שבכור ומפסיק בין המוציא ובין הזהב עד שקשה ההוצאה מאוד, כך ישראל כאשר היו במצרים היו מצרים פועלים בהם ומשעבדין בהם ביותר והיו מושלים עליהם עד שקשה היה ההוצאה. וכנגד הב' אמרו שהיו ישראל דומין כעובר במעי בהמה מחובר לאם טפל אצלה שהוא ירך אמה ואין לו מציאות בעצמו. וזהו שאמר (דברים, ו) עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו ביד חזקה ובזרוע נטויה ודבר זה יתבאר באריכות אצל עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ביד חזקה. ומה שאמר כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב, רצונו לומר שנוטל הזהב בידו שלא בצבת דאם לא כן אין זה פלא להוציא בצבת. וכן אמרו במדרש במקום אחר כמו הזהבי שנוטל הזהב בידו שלא בצבת ושלא בסמרטוט. ורצה בזה כי הזהב שהוא בתוך הכור קשה ההוצאה מתוך הכור, מפני שהאש שבתוך הכור מצרף ומזכך הזהב מונע הזהבי מליטול הזהב, והאש הוא המבדיל בין הזהבי ובין הזהב שבכור, שאין חבור וצירוף לזהבי הזה אל הזהב. כך ישראל כשהיו תחת רשות מצרים ומצרים פועלים בהם, והיו ישראל תחת רשותם של מצרים, עד שבשביל זה לא היה הצטרפות לישראל אל הקדוש ברוך הוא כי היו הם תחת רשות מצרים. וכאשר רצה הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל ממצרים, התחבר הקדוש ברוך הוא אל ישראל והם תחת רשות מצרים, דבר זה נחשב כאלו הוציא הזהב בידו מתוך הכור והאש שבכור הוא מפסיק ומבדיל. וזה שאמר ויוציא אתכם מכור הברזל להיות לו לעם נחלה, וקושי הזה הוא מצד מצרים שהם נמשלים כמו כור הברזל שהיו פועלים בישראל. וכנגד השני שהוא מצד ישראל, אמר או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי, וכתב לך לשון מקרב שהוא לשון קרב וכרעיים, כלומר שהיו ישראל במצרים כמו שנבלע העובר בבטן אמו, כי כן היו ישראל במצרים כמו העובר שנתהוה בבטן אמו ולבסוף יוצא כאשר נשלם הוייתו, וכך בני ישראל היו מתגדלים ומתהוים בתוך מצרים עד שנעשו שלמים להיות שש מאות אלף, וזהו שלימות ישראל להיות שש מאות אלף ואז יצאו:
וראייה לזה ששלימות ישראל זה המספר, שהרי כשיצאו ממצרים היו שש מאות אלף, וכשנפלו בעגל היו שש מאות אלף, ובפרשת במדבר היו שש מאות אלף, ובפרשת פנחס היו גם כן שש מאות אלף, שמזה נראה כי צורת ישראל ושלימותם שש מאות אלף. ומה שנתוספו אחר כן זהו מפני הברכה שנתברכו, אבל שלימות ישראל המספר שראוי להם הוא שש מאות אלף. והטעם הוא ידוע כי שש הוא מספר שלם, וזה כי לא תמצא דבר שלם כי אם על ידי מספר ששה. וזה כי הנקודה היא אחת והיא חסירה, בעבור שאין לה התפשטות כלל, והקו אשר יש לו התפשטות באורך ויש לו שלימות יותר, בעבור שיש לו התפשטות באורך, אך אין זה שלימות גמור בעבור שאין לקו התפשטות רק אורך, ואין לו התפשטות אורך ורוחב. והשטח אשר יש לו התפשטות אורך ורוחב, הוא שלם יותר בעבור שיש לו התפשטות אל הצדדין הארבע אבל אין לו עומק. אמנם הגשם הוא השלם, בעבור שיש לו התפשטות הצדדין הששה, דהיינו מעלה ומטה וארבע רוחות ואין התפשטות יותר משש קצוות אלו. וכן הסכימו חכמי המחקר, כי הגשם הוא השלם בעבור שיש לו שש קצוות, ולפיכך דבר שהוא בעל שש צדדין הוא השלם. ולפיכך היה מספר ישראל שש מאות אלף כי מספר שש הוא מספר שלם שאין עליו תוספת. ומה שהיה המספר שש מאות אלף לא שש מאות או שש אלף, וטעם זה ידוע כי צריך להיות להם כל שלש מדריגות של מספר, דהיינו שש ומאה ואלף, שאם היה שש מאות עדיין היה מספר חסר, בעבור שלא היה בו מספר אלף שהוא יותר גדול, וכן אלו היה שש אלף היה מספר חסר בעבור שחסר מאה שהוא בין שש ובין אלף, ולפיכך המספר השלם מספר שש מאות אלף כי עתה יש כאן כל המספרים. כי מספר רבוא לא תמצא רק מעט, ואין צריך למספר הזה, כי אף במקום שיכול למנות מספר רבוא אין מונה בו כי אם באלף. ועוד כי לשון רבוא מלשון רב בעבור שהוא החשבון היותר גדול, ואין ראוי מספר זה לישראל כי אין זה מספר של שלימות רק מספר של רבוי, והרבוי אינו שלם. כי השלם אשר אין בו תוספת וחסרון, והרבוי יש בו תוספת שהוא רבוי. ואם תאמר מאחר שיש כאן שלשה מספרים דהיינו אחדים מאה ואלף. ולמה לא היה גם כן מספר עשרה. ואין זה קשיא כאשר תבין, כי חלוק יש בין מספר של עשיריות ובין שאר מספרים, שהרי לא תוכל לומר שש עשיריות רק תאמר ששים לכך לא תוכל לומר שש עשרה מאות אלף, הרי שלא תוכל למנות מספר העשרה עם השש כמו שתמנה המאה עם השש לומר ו' מאה, ולפיכך אי אפשר לומר רק שש מאות אלף, ומספר עשיריות אין לו מקום לכאן כלל לכך המספר השלם הוא שש מאות אלף ואלו דברים ברורים מאוד. וכאשר היו ישראל שש מאות אלף היה לישראל שלימות הראוי להם, ואז יצאו ממצרים כמו העובר כאשר נשלם יוצא מבטן אמו:
ועוד מצד שישראל הם אומה יחידה, ראוי לישראל זה המספר, שהמספר הזה הוא מספר שלם, וידוע שכל שאינו שלם והוא חלק בלבד אינו אחד שיש עוד חלק ויש בו רבוי, אבל השלם מצד השלימות אשר בו, הוא אחד שאין עוד חלק ודבר מוסכם הוא זה בודאי, ומאחר שמספר ששה הוא מספר שלם הוא מורה אחדות גם כן, ומפני זה ראוי לאומה יחידה ושלימה בעולם המספר הזה שהוא שש מאות אלף כאשר היו ביציאת מצרים. אמנם לקמן יתבאר עוד. וסוף סוף ראוי לישראל מספר שש בפרט, ואל תשים לבך על אותם שמתו בשלשת ימי אפילה, כי מחמת שלא היו כשרים לא נחשבו בכלל ישראל. וכאשר היו ישראל שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף, הגיע לישראל שלימותם לגמרי, והיו דומים לעובר כאשר נשלם צורתו אז ראוי לצאת ולא קודם, לכך אמרו (שם בשו"ט) או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי כאילו היה ישראל בקרב שלהם מצד אשר ישראל נעשו לעם בתוך מצרים:
וכאשר תדקדק להבין עוד, תדע כי היו מצרים גוברים על ישראל מצד עיקר צורתם שעליה נקראו בשם ישראל, וגם גוברים עליהם בצד אשר הם עם ודבר זה במדריגת החומר. כי לכל אומה יש שני בחינות, האחד מצד שהם עם בלבד וזה במדריגת החומר, והשני מצד שהם עם מיוחד והוא במדריגת הצורה ואלו שני כתובים מורים לך דבר זה. ומצד כל אחד משני דברים אלו מצד הצורה ומצד החומר היו גוברים עליהם בענין מיוחד, כי מה שמוכן לו הצורה אינו מוכן לו החומר, ומה שמוכן לו החלק החמרי אינו מוכן לו הצורה, כי יגיע לחומר דבר מצד שפלתו דהיינו שהיו תחת רשותם משועבדים לעבודתם, ויגיע לצורה דבר מצד חשיבותם כי מצד חשיבותם יגיע להם קנאה והתנגדות והתגברות. וכאשר היו ישראל במצרים היו תחת רשותם והיו עבדים למצרים זהו דבר אחד, והיו מוסיפין עליהם ענוי זה ענין שני. הנה העבדות מה שהם תחת רשותם בא להם מצד החמרי שבהם, אשר החומר הוא עבד תמיד והוא תחת רשות אחר, ומצד הצורה ר"ל מה שהיו עם מיוחד עם ישראל עם אלקי אברהם בפרט, ומזה הצד יבא להם העינוי אשר היו גוברים עליהם מצרים בענוי, כי הצורות גוברות זו על זו מתנגדות זו אל זו. ולכך נאמר לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית, טו) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם, הזכיר שני דברים עבודה וענוי, מצד ענין החומר שבהן ראוים להיות עבדים ויהיו תחת רשות אחר והם עבדים להם, ומצד ענין הצורה היו מצרים גוברים עליהם ומשעבדים אותם בענוי. נמצא כי ישראל היו במצרים משועבדים בחלק החמרי ובחלק הצורה. ואמר נגד ענין החומר אשר בשבילו היו תחת יד אחר, או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות וגו', כלומר כי מצד ענין החומרי בישראל היו תחת יד אחר והקדוש ברוך הוא הוציא אותם מקרב גוי אשר הם היו תחת ידם, ולכך דרשו ז"ל כמו העובר אשר הוא נתון בקרב בהמה, כלומר כי העובר מתחבר אל אמו מצד חומרו כך היו ישראל מתחברים למצרים מצד החומר שהיו תחת רשותם מתחברים להם כמו העובר לאמו. ואמר כשם שהרועה פושט ידו לתוך מעי של בהמה, ולא אמר כשם שהחיה פושט ידה לתוך מעיה של אשה, כי הבהמה היא חמרית ולכך מדמה אותו לבהמה. וכנגד הענין אשר מצד הצורה, אמר ואתכם הוציא מכור הברזל וגו' ור"ל כי המצריים היו גוברים עליהם פועלים בהם ומצרפים אותם, כמו שהאש פועל בזהב שבכור, וזה מצד הצורה בלבד כי מזה הצד בא להם הענוי, ומדמה עיקר צורת ישראל לזהב, כי הזהב הוא כינוי אל הצורה אשר היא זכה וצרופה והיה ישראל עיקר צורתם תחת רשות מצרים, עד שבשביל זה לא היה להם חבור כלל אל המוציא. וזה שאמר ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כי מצד הצורה שלהם היו ישראל לעם נחלה, ובפסוק השני נאמר או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו', לא זכר אותם רק בשם גוי בלבד שזהו ענין חמרי בישראל:
כלל הדבר כי מצד הפחות שבישראל והוא ענין חומרי היו ישראל עבדים לפרעה מצד עצמם, ומצד החשוב שבהם שהוא ענין הצורה היו המצרים שולטים עליהם בכח ופועלים בהם. וכנגד אלו שני דברים אמר הכתוב (תהלים, קטז) בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז, הזכיר כי יצאו ישראל בשני חלקיהם בשם יעקב ובשם ישראל, כי בשניהם היו משועבדים במצרים, כי שם יעקב נאמר על הפחות והשפל והוא ענין החמרי שעליו נקראו בשם יעקב מלשון עקב, ושם ישראל נקרא על שם הצורה שהיא חשובה מלשון כי שרית, וזה מבואר: