ברטנורא על יבמות יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

חרש - כשם שכונס ברמיזה. כלומר כקידושין כך גרושין. וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס שרמז לה עד שנתרצית לו וברמיזה יוציא אם רצה להוציא:

ונתחרשה - אע"פ שקדושין גמורים היו שפקחת היתה באותו זמן:

אם רצה להוציא יוציא - דלא בעינן דעת האשה:

נשתטית לא יוציא - ואע"פ שיודעת לשמור גיטה ומתגרשת מן התורה, תקנו חכמים שלא יגרשנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר:

נתחרש הוא - לאחר קדושין, הואיל והיו קדושיו קדושין גמורים לא יוציא עולמית, שאין גרושין שאינן גמורים מפקיעין קידושין גמורים:

(ב)

שהשיאה אביה - בקטנותה וקיבל קידושיה והיו קדושין גמורים, אע"פ שהיא חרשת, שעל דעת אביה נתקדשה ולא על דעתה:

יוצאה בגט - אפילו לאחר שגדלה ופקע כח אב מקבלת היא את גיטה:

אף זו - פקחת שנתחרשה, כיוצא בה:

(ג)

הרי אלו פטורות - דהואיל ושניהן חרשים או שתיהן חרשות, כקדושי זו כך קדושי זו, ואתו קדושין דאשתו אע"פ שאינן גמורים ומפקעי זיקת יבמתו שהרי אינה זיקה גמורה:

יכנסו - שאין חליצה בחרש וחרשת, שאינן בואמר ואמרה. ואח"כ אם רצו להוציא יוציא בגט, דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואין דידיה וזיקת אחיו דהואי ברמיזה :

(ד)

מוציא את אשתו בגט - דזיקת אחותה הבא מכח קדושין גמורים אוסרתה עליו, ואין כח בקדושין דידיה לדחות היבמה משום אחות אשתו:

ואשת אחיו אסורה לעולם - דחרש לא חליץ. ולכנוס אי אפשר משום אחות אשה:

כונס ואינו מוציא לעולם - דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון :