ביצה כה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אורח ארעא קמ"ל כדתניא לא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מעליו ואם אכל ה"ז רעבתן כיוצא בו אלא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה ה"ז גרגרן תנו רבנן השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן שנים דרך ארץ שלשה מגסי הרוח ואמר רמי בר אבא חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות תורמוסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל שנאמר (שופטים י, ו) ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו ממשמע שנאמר ויעזבו את ה' איני יודע שלא עבדוהו ומה ת"ל ולא עבדוהו א"ר אלעזר אמר הקב"ה אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני תנא משמיה דר"מ מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין תנא דבי ר' ישמעאל (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו אמר הקב"ה ראויין הללו שתנתן להם דת אש איכא דאמרי דתיהם של אלו אש שאלמלא (לא) נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם והיינו דאמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות וי"א אף עז בבהמה דקה וי"א אף צלף באילנות:
שחטה בשדה לא יביאנה במוט:
ת"ר באין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה איני והא שלח ר' יעקב בר אידי זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא בגלודקי שלו ובאו ושאלו את ר' יהושע בן לוי ואמר אם רבים צריכין לו מותר וסמכו רבותינו על דברי אחי שקיא דאמר אנא אפיקתיה לרב הונא מהיני לשילי ומשילי להיני ואמר ר"נ בר יצחק אנא אפיקתיה למר שמואל משמשא לטולא ומטולא לשמשא התם כדאמר טעמא גאם היו רבים צריכין לו מותר א"ל רב נחמן לחמא בר אדא שליח ציון כי סלקת להתם אקיף וזיל אסולמא דצור וזיל לגבי דר' יעקב בר אידי ובעי מיניה כסא מה אתון ביה אדאזל להתם נח נפשיה דר' יעקב בר אידי כי סליק אשכחיה לרבי זריקא א"ל כסא מה אתון ביה א"ל הכי אמר ר' אמי ובלבד שלא יכתף מאי ובלבד שלא יכתף אמר רב יוסף בריה דרבא באלונקי איני והא רב נחמן שרא לה לילתא למיפק אאלונקי שאני ילתא דבעיתא אמימר ומר זוטרא דמכתפי להו בשבתא דרגלא משום ביעתותא ואמרי לה משום דוחקא דצבורא:
מתני' בכור שנפל לבור רבי יהודה אומר ירד מומחה ויראה
רש"י
[עריכה]
אורח ארעא - ולא משום איסור טרפה:
כדתניא - מצינו אף תנאים שמלמדים הלכות דרך ארץ שלא יראה אדם עצמו על הבריות כרעבתן אף זה הממהר לאכול קודם הפשט נראה כרעבתן:
בצל - ציבול"ה:
מעליו - מצד העלין:
חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא - עשב ששרשיו נוקבין ויורדין בעומק ואין מתפשט לצדדין כלל ונוטעין אותו בין גבולי שדות ובו תיחם יהושע לישראל את הארץ מקטע רגלי הרשעים ליום הדין שגוזלין וחומסים ומשיגין גבול ואין למדין ממנו:
נטיעה מקטע רגליהן דקצביא - נטיעת ערלה שאמרה תורה להמתין שלש שנים מלאכול פירות מקטע רגלי הקצבים הממהרין לאכול קודם הפשט ונתוח ופעמים שנמצאת טרפה וכן דבועלי נדות שממהרין ואינם יכולין להמתין עד שתטבול:
תורמוס - מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה והוא מר מאוד עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה:
מקטע רגליהון דשונאי ישראל - דכתיבי שבעה ע"ז בהאי קרא ולבסוף ויעזבו את ה' התורמוס הזה לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים הוא חוזר למוטב והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות ולהכעיסו בשבעת אלה ולא חזרו בהן:
מאי ולא עבדוהו - לשון קבלה הוא שהוא קובל עליהם הקדיחוני והקניטוני שבע פעמים כבשול התורמוס ואחרי כל זאת לא נחשבתי בעיניהם:
שהן עזים - ונתנה להם תורה שיעסקו בה והיא מתשת כחם ומכנעת לבם:
דתיהן של אלו - מנהגם של אלו אש שהם עזים כאש:
מימינו אש דת למו - מימינו נתן להם התורה מפני שאש דת למו והרבה מקראות חסרים כזה:
עזים - קשים להנצח אנדרי"ש בלע"ז:
צלף באילנות - לא ידעתי מהו עזות שלו:
אין הסומא יוצא במקלו - דהוי דרך חול ואיכא זלותא די"ט:
ואין יוצאין בכסא - שטוענין אותם בני אדם והם יושבים בקתדרא:
בגלודקי - פליידסטו"ל:
צריכין לו - לבית המדרש לדרשה:
מותר - להוציאו בו מביתו לבית המדרש:
אפיקתיה - בכסא:
מהיני לשילי - מקומות סמוכין ואין תחום שבת ביניהם:
לחמא בר אדא - כך שמו:
שליח ציון - רגיל היה לעלות לירושלים:
אקיף - הרבה בשבילי את הדרך להקיף ההר ולך דרך סולם מעלות הר של צור ששם יושב רבי יעקב בר אידי:
מה אתון ביה - מה אתם אומרים בו:
כי סליק - כלומר כי מטא לא"י ולאחר שעבר את צור:
אלונקי - שנביאיל"ש בלע"ז שנותן זרועו על כתף חבירו וחבירו על כתפו וזה בכסאו יושב על זרועותם דמתחזי דרך חול ופרהסיא ולהוליך למקום רחוק טפי משנושאים בין ידיהן בכסאו:
ילתא - שם אשתו של ר"נ:
דבעיתא - ליפול:
בשבתא דרגלא - שדורשין:
מכתפי להו - בבית המדרש עד מקומם:
משום בעתותא דצבורא - שהיו נבעתים מן הצבור העומדים על רגליהם מפניהם והיו יראים ליפול:
משום דוחקא - שעומדים על רגליהן וטורח צבור הוא הלכך מכתפי להו עבדיהם ותלמידיהם ומוליכין אותן מהר למקומן:
מתני' בכור שנפל לבור - בכור בזמן הזה אין נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא דמאליו הוא קדוש והשוחטו כשהוא תם הוי שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת:
שנפל לבור - וירא פן ימות שם:
מומחה - בקי במומין להבחין בין מום קבוע למום עובר:
תוספות
[עריכה]
אורח ארעא קמ"ל. פי' רש"י ולאו משום איסור טרפה תימה דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דקאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצביא וי"ל דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך:
וצלף באילנות. פרש"י ולא ידענא מאי עזותיה ופי' בתוספתא משום דעושה ג' פירות עלין אביונות וקפריסין ועוד שטוען פירות בכל יום מה שאין כן בשאר אילנות ועוד פי' ר"י דעזותו הוי ממה ששורין ביין מן הקפריסין שהיא עזה כדאמר בפטום הקטרת יין קפריסין למה הוא בא ששורין בו הצפורן כדי שתהא עזה ולא כפרש"י שפירש בכריתות (דף ו.) שהוא יין הבא ממקום קפרס:
שאני ילתא דבעיתא וא"ת והא . לא התירו אלא כי יש בה צורך רבים כדאמרינן לעיל וי"ל דלמא נמי הלכה לצורך רבים שבת ראש הגולה היתה והיו רבים צריכים ממנה:
בכור שנפל לבור ר"י אומר וכו'. נ"ל דמיירי בבכור שהיה בו מום קבוע מאתמול אך שלא הראה לחכם מבעוד יום דאי נפל ביה מומא בי"ט ודאי לא הוה שרי רבי יהודה דהוי מוקצה מחמת איסור דלא הוה דעתיה עליה מאתמול ור' יהודה אית ליה מוקצה וה"ק בכור שנפל בו מום אך שלא הראהו לחכם מבעוד יום ונפל לבור בי"ט ירד המומחה וכו' דרואין מומין בי"ט ס"ל לרבי יהודה ר"ש אומר אין זה מן המוכן
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ג (עריכה)
יט א טור ושו"ע או"ח סי' ק"ע סעיף ח':
כ ב מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה ג', סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ב סעיף א':
כא ג ד מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ב סעיף ב':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ג (עריכה)
וזה שאמר מקום שטובחת אכילתה כלומר מעדא והוא אחר הפשט וניתוח נדחו דבריו. ועלתה השמועה מקום טביחתה ממש:
ת"ר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן. שנים דרך ארץ. שלשה מגסי הרוח:
חצובה הוא עשב שבו תיחם יהושע תחומין לישראל את הארץ ובוקע ויורד מכוון דרך נכוחה עד התהום ואם יגזל אחד משדה חבירו חופרין עד שימצאו זו החצובה ומתפרסם הגזלן הנכנס לשדה חבירו ולא למדו מאלו הדברים. לפיכך הוא מקטע רגליהון של רשעים כלומר זה עשב השדה שלא נזהר במצות ואינו נוטה אילך ואילך אלא יורד נכוחו והרשעים נצטוו ומפירין ומניחין דרך ישרה ומעמיקים ועושקים וחומסים.
נטיעה מקטעת רגליהון דבועלי נדות וגם לקצבייא כלומר מוציא אדם כמה הוצאות ונוטע כרם וכיוצא בו וממתין לו שני ערלה עד שנת רביעית ואח"כ אוכל ממנו הרי הן בשני ערלה ממתינין דברי צורם והמזהירם ומי שאשתו נדה אינו ממתין לה עד שתטהר ואינו לוקח מוסר מנטיעה זו אלא בועלה בימי נדתה וכן הקצב אין ממתין עד שתכשר בהמתו אלא ממהר ואוכל קודם בדיקתה.
תורמוסא מקטע רגליהון דשונאי ישראל. כלומר אע"פ שהוא מר אינן משליכין אותו אלא (הוברין) [חוזרין] ושולקין אותו כמה פעמים עד שתמתיק וישראל לכתחלה פשעו ויצאו היינו דאמר אפילו כתורמוס הזה לא עשו בני כו' מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין אמר הקב"ה הללו ראויין שתנתן להן דת אש שנאמר מימינו אש דת למו.
ג' עזין הן ישראל באומות כו':
שחט בהמה ביו"ט בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה כדרך שעושה בחול אלא מביאה בידו אברים אברים:
ת"ר אין הסומא יוצא במקלו והרועה בתרמילו תרגום ילקוט תרמיל (ש"א יז) ואין יוצאין בכסא אחד איש ואשה איני והא ההוא זקן שהיה יוצא בגלוגדקא שלו פי' בטיית מכפה.
אריב"ל אם רבים צריכין לו מותר. וכן אמר אחי שקיא אנא כתפתיה כלומר אפיקתיה אכתופיי למר שמואל ומשמשא לטולא.
ומטולא לשמשא. ואסיקנא הני מילי משום דרבים צריכים להן וכל מי שהרבים צריכים לו שרי. וכסא נמי שרי ובלבד שלא יכתף באלנקי פי' שמענו שהיא מרדעת של כתפים רב נחמן שרא לילתא אשתו למיפק באלנקי ומשום דבעיתא שמא תפול ולא תיישב דעתה לישיבה אלא באלנקי וכן מרימר ומר זוטרא הוו מכתפי להו בשבתא דריגלא באלנקי ומשום ביעתותא ודוחקא דצבורא:
ירושלמי (בפ"א ה"ז) הלכתא ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו' רב הונא הורי לאינתתיה דריש גלותא למיפק בכסא רב חסדא בעי ולא כן תנן אין יוצאין בכסא אחד נשים ואחד אנשים. אפי' ת"ח אין טועין בדבר זה ורב הונא טועה. מיישא בר בריה דריב"ל מטען בסדיניה מיעול מידרוש לצבורא בשבתא:
תוספתא במס' שבת (פ"ו) יוצאין במוך ובספוג שעל המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה יוצאין בקליפת השום ובקליפת בצל שע"ג המכה ואם נפל לא יחזיר וא"צ לומר שלא יתן לכתחלה בשבת יוצאין באגד שע"ג המכה וקושרו ומתירו בשבת אספלנית שפרשה מן האגד מחזירה עם האגד. יוצאין באיספלנית ובמלוגמא וברטייה שע"ג המכה ואם נפל לא יחזיר וא"צ לומר לתת לכתחלה בשבת. סוף עירובין:
ת"ר רטייה שפירשה מע"ג המכה מחזירין אותה בשבת ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה. למעלה דוחקה למטה ומגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה ורטייה עצמה לא יקנח מפני שממרח והממרח חייב חטאת אמר רב יהודה הלכה כר' יהודה:
צלף באילנות: כתב רש"י ז"ל לא ידעתי מהו עזותו. ובתוספות פירשו שהקפריסין יינם עז וכמו שאמרו יין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה (כריתות ו, א), ודלא כפרש"י ז"ל שפירש בפ"ק דכריתות יין קפריסין שם מקום.
בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול ממנה וכו': ודוקא מסוכנת דמשום [הפסד] ממונו שרו ליה בהכי אבל בריאה לא.
שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אבל מביאה אברים אברים: ואף על גב דמפיש בהליכה ואמרינן בפרק מפנין (שבת קכז, א עיין שם בתוס') דמעוטי בהליכה טפי עדיף ממרבה בהליכה וממעט במשוי, שאני הכא דמביא במוט ובמוטה דמיחזי כעובדין דחול. ויש מפרשים שלא אסרו כאן אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה מחמת י"ט ממש אבל בריאה שנשחטה לצורך י"ט מביאה אפילו במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות, וכענין שאמרו בפרק המביא כדי יין (לקמן כט, ב) לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא על כתפיו או לפניו. ויש אומרים דהוא הדין לבריאה ומסוכנת אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט את הבריאות בשדה אלא בביתו, וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ה). ומסתברא לי דאינו נוטל את העור משום דעד כאן לא התירו בית הלל (לעיל יא, א) אלא בשוחט מדעתו לי"ט כדי שלא ימנע משמחת יו"ט והתירו סופן משום תחלתן אבל בשוחט את המסוכנת לא, ומיהו אפשר כיון דליכא אלא טלטול דרבנן לא חלקו, אבל בירושלמי דפרקין (ה"ג) גרסינן תני אבל מביאה ע"ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר (זו) [אחד] ומביאה עמה.
אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה: וטעמא דסומא לפי שאפשר לו בלא מקל ואפילו ביום טוב אסור אבל קיטע שאינו יכול לילך אלא בסמיכות מותר אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו"ט, וזהו ששנינו בפרק במה אשה (שבת סה, ב) יוצא הקטע בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר וכו' סמוכות שלו טמאין ויוצאין בהן בשבת, ופרש"י שם שהקב הוא חקוק להניח בו שוקו וסמוכות היינו סמוכות של קטע בשני רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובתיו ועושה סמוכות של עור בשוקו, ומדבריו למדנו דכל קטע ברגליו ואינו יכול לילך בלי מקלו שמותר לצאת בהן אפילו בשבת שאינן לו אלא כמנעליו, ואף על פי שאין קשורין בו ליכא למיחש דילמא נפלי ואתי לאתויי שהרי אינו יכול להלך אלא אם כן נשען עליהם וכן התירו בתוס', ואמרו משמו של ר"ת שהתיר לאחד (שנכו' ידי) [שנכווצו גידי] שוקו לצאת במקלו בידו.
שאני ילתא דבעיתא: ואם תאמר והא אסיקנן לעיל בברייתא אחד האיש ואחד האשה, ולא שרינן לאשה משום דבעיתא. ויש לומר דילתא שאני דאשה חשובה ובתו של ריש גלותא היתה ורבים היו צריכים לה ושרו לה משום דבעיתא, מה שאין כן באיש דאף על גב דרבים צריכים לו לא שרינן ליה דלא בעית, אלא אם כן כמרימר ומר זוטרא משום דוחקא דציבורא (נצבים) [ורבים] צריכים להם.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
בכור שנפל לבור וכו' פי' המורה דבכור בעל מום מיירי שלא הראהו לחכם מבעוד יום ואניו נראה לי דהא מייתי לה להא מתניתין בפ' כירה ואמרי' עלה מי יימר דנפל ביה מומא ואי בבכור בעל מום מיירי הא קים לי' דנפל בי' מומא הילכך מה שפרשתי התם במהדורא תנינא נראה לי דבכור תם שנפל מערב יו"ט מיירי דמספקא לן אי נפל בי' מומא אי לא:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ג (עריכה)
חצובא מקטע רגליהון דרשיעין: יש מפרשים שאינה נותנת רשות להם להשיג גבול ריעיהם מפני ששרשיה נכנסין עד לתהום ואין אדם יכול לעקור אותן. ולא נהיר לפי שאין פירוש חציבה כפירוש נטיעה. והנכון שחצובא מחייבת הרשעים שאין למדים ממנה שהיא גדלה דרך ישר ואינה נוטה כלל חוץ לתחומה. וכן פירש רש"י.
אף צלף באילנות: פירש רש"י לא ידעתי עזותו. ויש מפרשים דפריו דהיינו קפריסין יש לו עזות כדאמרינן יין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה. ויש מפרשים שעזותו הוא שעושה שלש מיני פירות כדאיתא בברכות. ויש מפרשים מפני שהוא עושה פירות בכל יום כדאמר בבבא מציעא מחוי ליה צלף.
אין הסומא יוצא במקלו: פירוש לפי שאפשר בלא מקלו. אבל הקטע שאינו יכול לילך בלא סמוכות מותר. כך אמרו בשבת סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן. ופירש רש"י שם דהיינו סמוכות של קטע בשתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמוכות של עור בשוקו. וכתב הרשב"א ומדבריו למדין דכל קטע ברגליו ואינו יכול לילך בלא מקלות שמותר לצאת בהן ואפילו בשבת שאינן לו אלא כמנעלים. ואף על פי שאינן קשורים בו ליכא למיחש דלמא נפלי ואתי לאיתויי.
וכתב מורי נ"ר דזו אינה ראיה שהרי מתוך לשון רש"י נראה שאותן סמוכות קשורות בשוקו שהרי כתב ועושה סמוכות של עור בשוקו והוא הולך על שוקיו כו'. ואין ספק שהן קשורין בו שאם לא היו קשורין היאך ילך עליהן. אלא ודאי קשורות הן דנראין כמנעלים. אבל מקל כיון שאינו קשור בו אינו נראה כמנעל אלא כמעבירו בידו ברשות הרבים. אבל התוס' הביאו ראיה ממקום אחר וזה לשונם בפרק במה אשה. כסא סמוכות שלו נראה דמיירי בקטע אחד שנתכווצו גידי שוקיו (ואינן) ואינו יכול לסמוך שוקיו וסומך על הספסלים שבידו ועל הכסא שמאחוריו. ואין יוצאים בהם בשבת שכשהוא נד ללכת הוא תלוי באויר וחייש דלמא מפסיק ואתי לאיתויי אותן סמוכות שלפני שוקיו ודלמא משתלפי ואתי לאיתויי.
ומכאן ראיה להתיר המקלות שביד הקטע דהא לא חייש הכא אלא מן הסמוכות אבל על הספסלים לא חייש אף על פי שאינם קשורות בו. והוא הדין למקלות שבידו. וכן שמע ר"י ז"ל לרבינו תם שהתיר לאדם אחד שנתכווצו גידי שוקיו לצאת במקלו בשבת עד כאן. וכתב מורי נר"ו דאף זו אינה ראיה דדלמא מתניתין דאסר כסא סמוכות מפני הספסלין שבידו הוא ואף על פי שלא הזכירן שהרי סמך לו על מה שהזכיר כסא סמוכות שאי אפשר בלא ספסלין. אבל מה אעשה וכבר הורה זקן. עד כאן.
אם היו רבים צריכין לו מותר: פירוש מטעם מתוך שהרי יש בו צורך יום טוב.
שאני ילתא דבעיתא: פירש הרא"ה ז"ל ודרכה היה כן בחול ולפיכך אפילו אין רבים צריכין לה מותר אם היא צריכה לצאת משם ואפילו להנאת עצמה. והכי איתא בירושלמי מוציאין את האסטניס בכסא. פירוש לפי שדרכו כן בחול. אבל שאר בני אדם לא אלא אם כן רבים צריכין לו. ואין כן דעת הרשב"א ז"ל.
מתני' בכור שנפל לבור: פירש רש"י בזמן הזה שהשוחטו בלא מום ענוש כרת כשוחט קדשים בחוץ. ודוקא בשנפל בו מום מערב יום טוב דאי ביום טוב לא הוה קא שרי ר' יהודה משום דמאתמול לאו דעתיה על זה ואסור משום מוקצה. ולפי זה הא דאמרינן בגמרא לא צריכא דנפל ביה מומא דמשמע דעד השתא לא ידעינן דנפל ביה מומא אורחא דתלמודא בהכין למשקל ולמטרי בעיקרא דמלתא אבל מעיקרא ודאי ידעינן לה. אבל אין צריך רבינו לדחוק ולומר דמיירי בזמן הזה דאף בזמן הבית נמי איכא לאוקומה דאסור לשחוט במדינה בלא מום. ושמא לא נתכוון רבינו אלא ללמדנו שאף בזמן הזה נוהג דין זה בכל מקום ואף בחוצה לארץ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה