ביאור הלכה על אורח חיים קכד
סעיף א
[עריכה](*) יכוין וכו': כתב המגן אברהם בסימן תקצ"א אם אומרים פיוטים אין מוציא מי שאינו בקי והטעם דא"א לשמוע כל הפיוטים והוא כעין הפסק ומ"מ צריך לחזור ש"ץ התפילה אף בעת אמירת הפיוטים כי לא ימנע לפעמים שיתכוין מי שאינו בקי ויוצא בזה אלא שרחוק הוא. פמ"ג:
(*) ויוצא בו: ומי שספק לו אם התפלל שחרית בשבת או מוסף בחוה"מ שכתבנו בסי' ק"ז דאינו יכול לחזור ולהתפלל מטעם דאין יכול לכוין זה בנדבה עי"ש מ"מ יש לו תקנה להיות ש"ץ וחוזר התפלה בשביל התקנה ויוצא נמי מספק. פמ"ג:
סעיף ב
[עריכה](*) ש"ץ שנכנס וכו': מסתימת הפוסקים משמע דזה הדין איירי גם בשחרית אע"ג דעי"ז לא יוכל לסמוך אח"כ גאולה לתפילה אין לו לחוש לזה דכל ישראל עריבים זה בזה ומוטל עליו להוציאן ידי חובתן בקדושה ולקיים תקנת חז"ל בחזרת הש"ץ ואף דיש לדחוק ולומר דלענין שחרית איירי זה הדין שהש"ץ התפלל כבר עם הצבור עד שמ"ע ויצא בינתים ועד שבא כילו הם את תפילתן אבל א"כ היה להם לפרש:
(*) שיעבור זמן התפלה: עיין במ"ב בשם הפמ"ג ולענ"ד יש לעיין בזה דבשלמא במנחה שיעבור הזמן לגמרי מוטב לדלג חזרת הש"ץ ולהוציא את הצבור רק בקדושה אבל בשחרית אפילו אם יעבור זמן דד' שעות אפשר שלא עקרו חז"ל תקנתם כדי להוציא את מי שאינו בקי בעצם חיוב התפלה שהוא עד חצות:
(*) בלחש עד לאחר האל הקדוש: עיין בפמ"ג שהסכים דלכתחלה ראוי לצבור להתפלל עם הש"ץ מלה במלה עד אחר שומע תפלה ומודים והם בלחש והש"ץ יאמר הכל בקול וכן בלבוש סימן רל"ג משמע דהש"ץ יגמור התפלה בקול ומביאור הגר"א במה שרמז לעיין בסימן ק"ט ס"ב משמע ג"כ לכאורה דסבר הכי ועיין בא"ר שהקשה משם אדהכא והעולם אין נוהגין כן אלא תיכף לאחר האל הקדוש גם הש"ץ מתפלל בלחש ואולי טעם המנהג משום דברוב נוהגין הצבור להמתין עד שיסיים הש"ץ האל הקדוש וקשה להם להשיגו אח"כ לומר שומע תפלה ומודים בשוה וא"כ מה תועלת יהיה אם יתפלל בקול:
סעיף ג
[עריכה](*) על אדם חשוב: ובמקומות שיש קלקול עי"ז כשלא ימתינו כגון לענין תפלת ערבית שיתפללו תיכף כשיתקבץ מנין אף שלא הגיע עדיין הזמן של צה"כ ובפרט במוש"ק מנהג נכון הוא להמתין:
סעיף ו
[עריכה](*) ובכוונה שיכוין בלבו אמת היא וכו': עיין במ"ב מש"כ אבל בתפילה וכו' זהו מדברי המג"א בשם הב"ח ולפלא ששינה לשון הב"ח ששם כתב דזה יכוין דוקא באמצעיות משמע דראשונות שהן מיוחדות לשבח אין לכוין רק שאמת הוא דברי המברך כמו שכתב בשו"ע ומלשונו שכתב דזהו בברכת הודאה וכו' לא משמע כן ואולי דהוא פליג בזה על הב"ח וס"ל דברכת מחיה מתים ג"כ יש בו ב' הכונות דהיינו אמת שהוא מחיה מתים ויהי רצון שיתקיים במהרה ואולי דגם בברכה ראשונה שייך זה דהיינו שעניית אמן הוא קאי על כל הברכה שבירך המברך שהוא גומל חסדים וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל וכו' וא"כ שייך בזה ג"כ ב' הכונות לבד בברכת אתה קדוש לחוד לא שייך רק כונה אחת ולכך כתב המגן אברהם ובפמ"ג לעיל בסימן נ"א העתיק מן השל"ה דבג' ראשונות לא יכוין רק הכונה הכתוב בשו"ע עי"ש טעמו ולפלא שלא זכר כלל מדברי המגן אברהם הזה שהעתיק את דברי הב"ח ושינה בלשונו משמע דהוא פליג ע"ז וצ"ע למעשה:
סעיף ח
[עריכה](*) קריאת הנו"ן: נקט מילתא דשכיח וה"ה אם מחסר קריאת האל"ף או המ"ם. ב"ח וע"ת:
(*) ושליח ציבור מברך אותה: נקט שליח צבור כדי לשלול בזה דעת האורחות חיים בשם רב האי שהובא בב"י דס"ל דבצבור עונה אע"פ שלא שמע בעצמו הברכה עי"ש:
(*) וזה אינו שומעה: פשוט דאפילו שמעה מתחלתה כל שלא שמע בסופה והנה לפי מה שמבואר לקמן בסימן רי"ג ס"ג דהיכא שהוא רוצה לצאת באיזה ברכה צריך לשמוע אותה מתחלתה ועד סופה לכאורה אם חיסר משמוע אפילו רק תחלת הברכה לבד שוב אין רשאי לענות אמן עליה ואין לומר דמאי גריעותא בברכה זו מסתם ברכה דעלמא שאינו רוצה לצאת בה כלל דצריך לענות אמן עליה א"כ אפילו לא שמעה כלל דודאי אינו יוצא בה נמי יהא מותר אע"כ דכיון שהוא רוצה לצאת בה והוא עשאה באופן שאינו יוצא בה אסרו רבנן לענות אמן עליה א"כ בכה"ג נמי וצ"ע:
(*) ויש מחמירין וכו': עי' במ"ב ס"ק ל"ג שכתבנו דכונת הרמ"א הוא בכל הברכות כן כתבו כמה אחרונים בפירוש ודלא כט"ז ומ"מ לדינא צ"ע אם יש לנהוג בזה כהיש מחמירין הזה כי הב"ח והט"ז ומגן גבורים כולם כאחד כתבו דבשאר ברכות שאינו מכוין לצאת בהן מותר לענות אפילו לא שמע ולא ידע איזה ברכה אך ממ"א וא"ז וח"א מוכח דיש לנהוג כהיש מחמירין הזה ונראה דשב ואל תעשה עדיף כי יש עונש על העונה אמן יתומה כמו שאחז"ל וגם כי כל חילם של הב"ח וט"ז הוא מהירושלמי שהובא בט"ז ע"ש וגרסתינו הוא דין דיתיב למברכה ואין ראיה כ"כ שוב ראיתי שהגר"א בביאורו רמז לזה ואח"כ מצאתי בעזה"י באור זרוע הנדפס מחדש שכתב כן בהדיא דלפי גרסתינו אין ראיה לזה ונראה עיקר כגרסתינו עי"ש א"כ פשוט דזה הוא טעם רש"י ותוספות שלא חלקו בזה:
(*) מיד שכלה וכו': עיין במ"ב שכתבנו דשיעור מיד הוא תכ"ד והוא מהפמ"ג שכתב דנ"ל ולא הביא ראיה לזה ולכאורה אין זה פשוט כ"כ דהנה מקור דין זה הוא נובע מאבודרהם המובא בב"י ושם כתב וז"ל י"מ אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת אותה ברכה עכ"ל משמע לכאורה מזה דלא תליא שיעורא בכדי דיבור ואפשר דלישנא דהרמ"א דכתב מיד דחקו ולענין עיקר הדין לכאורה קשה דהלא קי"ל דעד שלא כלה האמן מפי רוב העונים עדיין לא כליא ברכה וכדלקמן בסעיף ט' וי"א ובסימן קס"ז סט"ז לענין בציעת הפת ואפילו במקום שאין מוציאן ידי חובתן בהברכה נמי דינא הכי ע"ש בפמ"ג ולא מחלקינן שום נ"מ בין אם נמשך עניית העונים הרבה יותר מכדי דיבור או לא וע"כ משום דנחשב כאלו עומד עדיין באמצע ברכה כ"ז שלא ענה אמן וא"כ ה"ה בעניננו לענין איש יחידי שרוצה לענות אמן על איזה ברכה ונמשך אחר הברכה יותר מכדי דיבור ג"כ יהא מותר לענות ועוד דאפילו אם הצבור יתחילו כולם תיכף לענות בתוך כדי דיבור של ברכת המברך זה העונה הוא בודאי יותר מכדי דיבור אחר ברכת המברך דהלא הם מותרים להתחיל בתוך כדי דיבור דהוא עכ"פ שתי תיבות אחר המברך ושיעור האמן הלא הוא כדי לומר אמ"נ א"כ ממילא כשיתחיל הוא קודם שהם יכלו הוא יותר מכדי דיבור ויש לומר דשם שאני שעונים הרבה אנשים אמן אחר הברכה ובודאי יש מהן כמה אנשים שהתחילו לענות אמן תכ"ד אחר הברכה לכן אפילו מי שהתחיל לענות אמן אחר כך כ"א ואחד הוא בתוך כדי דיבור של חבירו ודומיא דמאי דאמרינן בשבועות לענין עדות דף ל"ב ע"א כל אחד וא' בתוך כ"ד של חבירו ובנזיר רפ"ד עי"ש אך מ"מ אין הבוצע צריך להמתין רק עד שיכלו רוב העונים דמן הסתם אין מתחילין כולם לאמר זה אח"ז רק מתחילין תיכף ומי שמאריך בענייתו יותר מדאי אין צריך להמתין עליו משא"כ בעניננו באיש יחידי שרוצה לענות אמן אחר הברכה צריך שלא לשהות יותר מכדי דיבור אחר הברכה. ונ"ל להביא קצת ראיה לדברי הפמ"ג מהא דאמרינן בשבועות ל"ו ע"א דאמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים עי"ש וכדנפסק ביו"ד סי' ר"ט עי"ש בביאור הגר"א ובסימן רל"ז ס"ב וכי היכי דלענין אמן שהוא קבלת דברים בודאי צריך לענות האמן תכ"ד וכדמוכח ברפ"ד דנזיר עי"ש בגמרא ובביאור הגר"א הנ"ל בציון א' א"כ ה"ה בעניננו לענין אמן שהוא האמנת דברים וכדאיתא בב"י צריך להיות דוקא בתוך כדי דבור זה הנלענ"ד בעניננו אך לפ"ז אם אחד המתין ולא ענה עד שסיימו רוב העונים לענות וענייתו היה אח"כ בתוך כדי דיבור של ענייתם יצטרף עמהם ולא יהיה אמן יתומה ויש לעיין לפ"ז לקמן בסעיף י"א בהמחבר שכתב דאם קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור וכו' ולפי דברינו אפילו לאחר שכלתה ובתוך כדי דבור נמי אך לפי מה שכתב הטעם על דברי השו"ע בחידושי רע"א ובספר מגן גבורים והעתקנום לקמן ניחא הכל:
סעיף ט
[עריכה](*) שמאריכין וכו': ואם המיעוט שלא סיימו אינם מאריכין יותר מדאי אלא שהרוב הוא שאמרוהו במרוצה חייב להמתין על המיעוט אך מסתמא א"צ לתלות בהכי [מספר מאמר מרדכי]:
(*) א"צ המברך וכו': ועי' במ"ב לענין ברכות שמוציא י"ח והוא מהמ"א ולענין חזרת ש"ץ שלנו יש דיעות בין האחרונים דאף דכולנו בקיאים מ"מ כבר תקנו חז"ל אף לנו וכדלעיל בס"ג אפשר דהוא בכלל ברכה חיובית עיין בא"ר סימן קכ"ח ובפרישה ובפר"ח ופמ"ג:
סעיף י
[עריכה](*) יכוין דעתו וכו': עיין בחידושי רע"א שכתב וזה לשונו עיין בלשון תוס' והרא"ש דמשמע להדיא אף היכא דלא גמר תפלתו וא"צ לחזור לראש התפלה אלא דחוזר לרצה מ"מ אינו חוזר וישמע מהש"ץ כל התפלה ע"ש ובכה"ג לכאורה מפסיק מיד ואינו גומר תפלתו כיון דרצונו לצאת בשמיעה מהש"ץ ממילא מה שגומר תפלתו הוי ברכה לבטלה. ולענ"ד בכה"ג דא"צ לחזור לראש רק לרצה אפשר דימתין עד שיגיע הש"ץ לרצה ומשם ואילך יכוין לתפלת הש"ץ וא"צ לשמוע כל התפלה מראשו ועד סופו עכ"ל ועיין בר"ן ומלחמות סוף ר"ה במה שהביאו מירושלמי ויש לחלק:
סעיף יא
[עריכה](*) וקודם שכלתה עניית אמן וכו': עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז וסברתו הוא דהא בכל מברך צריך העונה להמתין עד שיסיים המברך וכאן הוי עניית האמן של אותם ששמעו הברכה כברכה אריכתא ושפיר הוא יכול לענות אמן תיכף אחר סיומם ג"כ אמן ובחידושי רע"א כתב ע"ז וז"ל ונלענ"ד דלק"מ דגם המחבר ס"ל דאם שמע הברכה ולא ענה אמן עד שכלו כל הצבור לענות דיכול לענות אמן רק בדין המחבר דמיירי שהוא עוסק עוד בתפלתו כשסיים החזן ברכה ומסברא א"י לענות אמן דהא הפסיק בדבור בין סיום הברכה לעניית אמן ומשו"ה למד התה"ד זה מסוגיא דברכות דאם סיים תפלתו קודם שכלתה עניית אמן מרוב צבור דיכול לענות כיון דעניית אמן דצבור מכלל סיום ברכה הוי כאילו עכשיו סיים הש"ץ הברכה ולא הפסיק בדיבור משא"כ בשביל מיעוט המאריכין לא מקרי סיום הברכה וממילא הוי הפסק מה שהפסיק בתפלתו עכ"ל וקשה לי לדידיה עכ"פ אם כלה תפלתו בשוה עם רוב הצבור ג"כ יהיה שפיר דמי לענות אמן תיכף דשוב לא היה שום הפסק בין עניית הצבור אמן דהוא סיום הברכה ובין האמן שלו ואמאי בעינן שיסיים תפלתו קודם שיסיים רוב הצבור לענות אמן ואולי משום דא"א לצמצם ודוחק. ובספר מגן גבורים כתב תירוץ אחר משום דהש"ץ מסתמא אין ממתין רק עד שרוב הצבור עונים אמן ולא על המאריכין יותר מדאי וכנ"ל ואח"כ מתחיל ברכה שאח"ז וממילא שוב אינו יכול לענות אמן על ברכה הקודמת דכבר עברה לה ובהכי ניחא ג"כ קושיתי הנ"ל. והנה לפי דברי הגרע"א והמגן גיבורים גם קדיש וקדושה וברכו אם נכנס לבהכ"נ ומצא להצבור שאומרים קדיש וקדושה וברכו אף שרוב הצבור כבר אמרו רק המיעוט גומרים לאמר אפ"ה יוכל לאמר עמהם ובהכי נסתלק קושית הפמ"ג לעיל בסי' נ"ו ס"א בהגה"ה שכתב שם דמי שבא לבהכ"נ ושומע הקהל עונין קדיש וכו' ולא מפליג שם שום נ"מ בין אם שמע לרוב הקהל או רק המיעוט ואילו הכא שתק הרמ"א להמחבר משמע דאודי ליה בדינו אבל לפי טעמיהם ניחא ולמעשה צ"ע ולכך במ"ב ס"ק מ"ו ציירתי דכל שלא סיימו רוב הצבור וכו':