ביאור:תוספתא/חולין/ה
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת חֻלִּין פֶּרֶק ה
[עריכה]אותו ואת בנו
[עריכה]אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בַּכִּלְאַיִם וְכוֹי.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַכִּלְאַיִם מִן הָרָחֵל וּמִן הַגְּדִי - נוֹהֲגִין בּוֹ,
וּמִן הַכּוֹי - אֵין נוֹהֲגִין בּוֹ.
הַשּׁוֹחֵט 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', חֻלִּין בִּפְנִים וְקָדָשִׁים בַּחוּץ.
ראו משנה ה, ב. |
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵפָה,
רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר מִשֵּׁם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר מִשֵּׁם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'.
הַשּׁוֹחֵט לִרְפוּאָה, לַאֲכִילַת גּוֹיִם וְלַאֲכִילַת כְּלָבִים,
אָסוּר מִשּׁוּם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'.
הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, הַנּוֹחֵר וְהַמְּעַקֵּר וּשְׁחִיטַת נָכְרִי,
הדוגמאות הראשונות אינן שחיטות ולכן מותר. |
מֻתָּר מִשּׁוּם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'.
חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחָטוּ, בִּזְמַן שֶׁאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן,
אָסוּר מִשּׁוּם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'.
אֵין אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, מֻתָּר מִשּׁוּם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא יִשְׁחֹט,
וְאִם שָׁחַט, פָּטוּר.
כיצד להימנע מאיסור אותו ואת בנו?
[עריכה]הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת - הוּא קוֹדֵם לְבַעַל הַבַּיִת,
אם קנה אותו ובנו נשאר אצל המוכר – זכות הקונה לשחוט, ואינו חייב לבדוק אם המוכר שחט את בנה של בהמתו. |
שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא לְקָחוֹ אֶלָּא עַל מְנָת כֵּן.
שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָרָה וּבְנָהּ, אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן יִשְׁחֹט רִאשׁוֹן.
וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי וְשָׁחַט - הֲרֵי זֶה זָרִיז וְנִשְׂכָּר.
שְׁחָטָהּ וְאֶת אִמָּהּ, וְאֶת אֵם אִמָּהּ, אֲפִלּוּ עַד חֲמִשָּׁה דּוֹרוֹת - אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
התוספתא מקילה ביחס למשנה, שחייבה אם שחט את בתה ואת בת בתה פעמיים. |
שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, אֲפִלּוּ עַד חֲמִשָּׁה דּוֹרוֹת - חַיָּב עַל הָאַחֲרוֹנָה.
שְׁחָטָהּ וּבָא אַחֵר וְשָׁחַט אֶת אִמָּהּ, וּבָא אַחֵר וְשָׁחַט אֶת בִּתָּהּ,
שְׁנַיִם הָאַחֲרוֹנִים חַיָּבִין, וְהָאֶמְצָעִי פָּטוּר.
שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת חֲמִשָּׁה בָנֶיהָ - חַיָּב מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה לָאוִין.
שָׁחַט חֲמִשָּׁה בָנֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ,
סומכוס במשנה לא חלק על השוחט פרה לאחר שחיטת בניה. אבל עיקרון המחלוקת דומה. |
סוּמָכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: חַיָּב מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה לָאוִין.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם לָאו אֶחָד בִּלְבַד.
שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמָּהּ - הַשּׁוֹחֵט אֶת הָאֵם חַיָּב, וְאֶת הַבַּת פָּטוּר.
מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, אָסוּר לִשְׁחֹט אֶת בִּתָּהּ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.
בְּאַרְבַּע פְּרָקִים בַּשָּׁנָה, הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ:
אֵלּוּ הֵן: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁלֶּחָג,
וְהָאַחֲרוֹן שֶׁלַּפֶּסַח, עֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי, אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בַּשֵּׁנִי בַשַּׁבָּת.
ר' יהודה מסייג את דברי ר' יוסי, אבל נראה שר' יוסי מתאר את ערב יום כיפור כיום של כירה גדולה, שדווקא בה היו נוהגים לשחוט. ר' יהודה אינו מכיר את המנהג הזה. |
אֲבָל אִם חָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד מִכָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ,
מִפְּנֵי שֶׁזֶּה יָכוֹל לִשְׁחֹט הַיּוֹם הַזֶּה, וְזֶה יָכוֹל לִשְׁחֹט לְמָחָר.