ביאור:שם = כינוי

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זהו מאמר הגדרה, מאמר שמטרתו להגדיר במדוייק שורש, מילה או ביטוי בלשון המקרא. חלק ממיזם המילון המקראי החופשי.

ערך מילוני בוויקימילון: שם = כינוי

(מתוך תגובה ב"כפית של נחת", שבט-אדר ה'תשס"ג )

מקובל לומר ששמו של האדם מבטא את מהותו. אבל למעשה, שמו של האדם הוא קודם-כל אמצעי תקשורת בין האדם לבין סביבתו, ולכן הוא מבטא יותר את היחסים ביניהם – בין האדם לבין מי שנותן לו את השם או משתמש בו.

כלומר, הוא לא מבטא את המהות האובייקטיבית של האדם, אלא את התפקיד הסובייקטיבי שלו בעולמו של מי שנתן לו את השם.

הנה כמה דוגמאות:

ה' אמר (בראשית ב'): "לא טוב היות האדם לבדו - אעשה לו עזר כנגדו", ומייד הביא אל האדם את כל החיות כדי שיקרא להן בשמות. אילו הכוונה הייתה שהאדם ייתן להן שמות לפי מהותן הביולוגית – לא ברור מה הקשר בין נתינת השמות לבין העובדה שהאדם בודד. אבל לפי שיטתי זה ברור: המטרה היא לראות מהו יחסו הסובייקטיבי של האדם אל החיות, והאם יש חיה שהאדם מרגיש שהיא מתאימה להיות בת-זוגו. ואכן, לאחר שהאדם מצא את בת-זוגו, הוא ביטא את שמחתו בשם: " "זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אישה" "כי" "מאיש" "לוקחה זאת" ". ולאחר פרשת גן-עדן, כשהיחסים ביניהם השתנו והם כבר לא היו שווים זה לזה, השינוי ביחסים התבטא גם בשינוי שם – מ"אישה" ל"חווה" (בראשית ג', כ). ראו יחסו הנפשי של האדם אל החיות .
רחל ולאה נתנו שמות לילדיהם – לא על-פי מהותם האובייקטיבית, אלא על-פי תפקידם של הילדים בעולמן של האמהות. למשל (בראשית כ"ט, לד): "ותהר עוד, ותלד בן, ותאמר 'עתה הפעם יילווה אישי אליי כי ילדתי לו שלושה בנים'; על כן קרא שמו לוי" – לאה מקווה, שבזכות הבן השלישי שלה בעלה יילווה אליה, ולכן קוראת לו "לוי". או (בראשית ל', ח): "ותאמר רחל: 'נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי'; ותקרא שמו נפתלי": הילד ממלא תפקיד במאבק הנפתל שבין רחל לאחותה, ולכן היא קוראת לו "נפתלי". והדוגמה הטובה ביותר היא (בראשית ל"ה, יח): הילד שאמו רחל קראה לו "בן אוני" (מלשון אנינות וצער, כי הלידה היתה כואבת עד מוות), ואביו יעקב קרא לו "בנימין" (בן ימים, כי הוא נולד כשאביו היה בא בימים).
גם לגבי נבל הכרמלי אפשר לפרש כך – אשתו ונעריו קראו לו "נבל" כי "נבלה עמו" – שוב, השם מבטא את יחסה של הסביבה אל האדם.
וכן לגבי יעקב ועשו (בראשית כ"ה, כה): ההורים קראו לבן שיצא ראשון "עשו", כלומר – הוא כבר "עשוי", גמור, מוכן, מושלם. הוא הבן העיקרי. ולבן שיצא שני קראו "יעקב", כלומר – כל תפקידו הוא רק ללכת בעקבות אחיו, לעקוב אחריו. הוא הבן המשני. אבל ה' שינה את שמו של יעקב וקרא לו "ישראל", "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", כלומר, בעיני אתה השר, אתה הבן העיקרי. השם מבטא את היחס של נותן השם אל בעל השם.
עיקרון זה יכול להסביר גם את השיחה בין משה לבין ה', לגבי השם שבו ה' מתכוון להתגלות אל בני ישראל .

לסיכום, שמו של האדם אינו מבטא גזירה קדומה שקובעת אם האדם יהיה טוב או רע, אלא רק אופן שבו מתייחסים אליו אנשים מסוימים. שמו של האדם יכול להשתנות, בהתאם ליחסיו עם אנשים שונים, מעשיו המשתנים, ותפקידו המשתנה של האדם במהלך חייו.

לעיון נוסף

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-08-30.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim1/jm