ביאור:נדרים לד ב - מעומד
גמרא[עריכה]
- אמר רבא: היתה לפניו ככר של הפקר, ואמר: "ככר זו הקדש"; נטלה לאוכלה, מעל לפי כולה. להורישה לבניו, מעל לפי טובת הנאה שבה.
- בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא: "ככרי עליך", ונתנה לו במתנה, מהו? "ככרי" אמר לו, כי איתיה ברשותיה הוא דאסור? או דלמא "עליך" אמר ליה, עילויה שויתיה הקדש?
- אמר ליה: פשיטא דאף על גב דיהבה ליה במתנה, אסור.
- אלא "ככרי עליך" לאפוקי מאי? לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב?
- אמר ליה: לא! לאפוקי דאי אזמניה עלה.
ר"ן[עריכה]
- אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה – האי דנקיט לה בככר של הפקר, ולא נקט לה בככר שלו שהיתה עומדת בחצרו והקדישה, משום דבכי האי גוונא, נטלה לאכלה לא מעל. דכיוון דמקמי הקדש שלו היתה, ולאחר הקדש גם כן ברשותו עומדת, הוי ליה כגזבר של הקדש, דאמרינן בסוף פרק קמא דחגיגה, שאם נטל דבר של הקדש לזכות בו – לא מעל; משום דמעיקרא נמי ברשותיה קאי, והשתא נמי ברשותיה, ואין מעילה בהקדש אלא במוציא מרשות הקדש לרשות אחר, ומה לי בחצרו, מה לי בידו? הכא והכא לא נפיק מרשותיה. להכי נקיט ליה בככר של הפקר, שהיתה עומדת תוך ארבע אמותיו שקונות לו בכל מקום.
- ומשום הכי, כי אמר: "ככר זו הקדש" – חייל. ומקדיש זה לא זכה בו מעולם; דאף על גב דאמר בפרק קמא דבבא מציעא דארבע אמות של אדם קונות לו אפילו כי לא אמר "אקנה", הכא שאני; משום דכיוון דאמר: "ככר זו הקדש", גלי אדעתיה דלהקדש ניחא ליה דליקני, לדידיה לא ניחא, וגילוי דעתא כי האי מהני, כדמוכח סוגייא דהתם.
- ומצי למעבד הכי, דהוה ליה כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא, הכא נמי, הקדש קני, ואיהו מעולם לא קנה. זה נראה לי. ומשום הכי נטלה לאכלה, מעל לפי כולה, שכיוון שלא זכה בו מעולם – אינו כגזבר עליה, ולפיכך כשנטלה – הוציאה מרשות הקדש, ומשום הכי מעל.
- להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה – דכיוון דלא הגביהה אלא להורישה לבניו, ולא שיקנו אותה עכשיו, לא נפקא לחולין. אבל מכל מקום מעל לפי טובת הנאה, לפי שמעכשיו יחזיקו לו בניו טובה, כיוון שהוא מחזר להורישם. ובניו מועלין לכשיוציאו.
- והא דאייתי הכא הך מימריה דרבא, משום דדמיא ליה להך בעיא דבעא מיניה רב חייא בר אבין, דכי היכי דהכא הקדיש הככר ואחר כך נטלה לאכלה, בדרב חייא בר אבין נמי אסר הככר ואחר כך נתנה לו.
- בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא, ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו, ככרי אמר ליה, כי איתיה ברשותיה אסור – דככרי, בעוד שהככר שלו משמע; אבל לאחר שנתנה, כיוון דלא הוי שלו, מותר בה. או דלמא עליך אמר ליה, ועילויה שוייה הקדש, דהכי קאמר ליה: זו שהיא עכשיו ככרי, אסורה עליך לעולם.
- ובוודאי פשיטא ליה לרב חייא, דהיכא שנתן מדיר ככר זה לאדם אחר – מותר המודר בו, וכדתנן לקמן בפרק השותפין: "ביתך שאני נכנס, שדך שאני לוקח, מת או שמכרן לאחר, מותר", אלמא כל היכא דאפסקיה אחר – שרי. אלא היינו טעמא דמבעיא הכא, משום דלא אפסקיה אחר, דממדיר למודר קאתי.
- וכי תימא, תפשוט מההיא דפרק השותפין לאיסורא, מדקתני "מכרן לאחר מותר", משמע, הא מכרן למודר – אסור? ליתא, דאיכא למימר דמשום דבעי למתנא סיפא: "ביתך זה שאני נכנס, שדך זה שאני לוקח, מת או שמכרן לאחר – אסור", דהתם נקט אחר לרבותא, משום הכי איכא למימר דנקט רישא נמי לאחר, ולאו דווקא, דהוא הדין לו.
- והקשה רשב"ם ז"ל: מאי קמבעיא לרב חייא בר אבין? מתניתין היא, דתנן בפירקין (לקמן דף מג): "המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו: פלוני מודר הנאה ממני, ואיני יודע מה אעשה לו. הרי זה נותן לו, ובא ונוטל מזה. היה מהלך במדבר, נותן לאחר" וכו'. "אם אין עמהם אחר, מניח על הסלע" וכו'. והתם ודאי לא באומר "נכסים אלו עליך", דבכהאי גוונא – אפילו אפסקיה אחר נמי אסור; אלא ודאי באומר "נכסי עליך", ואפילו הכי, טעמא דאיכא אחר, הא מידו של מדיר למודר – אסור!
- ויש לומר, דהתם במדירו מהנאתו, וכיוון שכן, אם נותן מתנה, בשעת מתנה הרי הוא נהנה ממנו. אבל הכא דאמר "ככרי", איכא למימר דשרי, משום דבשעה שנהנה מן הככר, אינו של מדיר.
- אמר ליה, פשיטא דאף על גב דיהבה נהליה במתנה אסור, דאי לא, עליך לאפוקי מאי, לאפוקי דאי גנבה מיגנב – בתמיה. כלומר: ודאי דאף על גב דיהבה ניהליה במתנה אסר עליו ככרו, דאי לא, לאיזה עניין אסרה עליו, ומאי נפקא ליה מן איסורו? הרי בעוד שהככר שלו וברשותו אין צריך לאסרו עליו, שהרי אסור ועומד הוא לו. וליכא למימר דמשום הכי אסרו עליו, משום דאי מגנבא מיניה תתסר עליה; דליכא דמסיק אדעתיה הכי. אלא ודאי להכי אסרה, כדי שלא יפציר בו שיתנה לו, וכיון שכן, על כרחיך אפילו לאחר מתנה אסרה עליה.
- אמר ליה לאפוקי דאי אזמניה עלה – כלומר, לעולם אימא לך דאי יהיב ליה במתנה – שריא ליה, וכי קאמר ליה עליך – לאפוקי דאי אזמניה עלה, תתסר ליה, דההיא שעתא נמי ככרו היא.