אפילו תימא דברי הכל – דאפילו לרבנן, דאמרי שחייב לווה להחזיר לזה דמי החוב שפרע בשבילו, גבי מודר הנאה – דהיינו מתניתין – דיהיב על מנת שלא לפרוע עסקינן. כלומר, דכשהלווהו התנה עמו שלא יהא כוח בחבירו לכופו, אלא כשירצה הלווה יפרענו מדעתו. הלכך כי פרע ליה מדיר לאותו חוב, דאף על גב דאפשר דמודר – משום כיסופא פרע ליה, אפילו הכי, כיוון דאי בעי לא פרע ליה, לאו מידי יהיב ליה למודר.
וכי תימא, תינח פורע לו חובו; אלא שוקל לו את שקלו, היכי שרי אליבא דרבנן? איכא למימר דמתניתין לדידהו משכחת לה כגון ששלח את שקלו, ונגנב או אבד משנתרמה תרומה, דכי האי גוונא פטור מלשלם, כדתניא בהזהב (בבא מציעא נז ב): בני העיר ששקלו את שקליהם, ונגנבו או אבדו; אם משנתרמה תרומה, נשבעין לגזברים. הלכך כי שוקל מדיר את שקלו, מידי דלא מחייב בה מודר קיהיב. וקא משמע לן שאף על פי שהיה דרכן לפרוע אותו – שרי, כיוון שאין הגזברים יכולין לכופו.
גזירה שלא לפרוע אטו לפרוע – כלומר, דאי אמרינן דמדיר פורע לו חובו של מודר כשלוה על מנת שלא לפרוע, איכא למיגזר דלמא פרע ליה אף על פי שלוה אותו המודר על מנת שיכפנו המלוה לפרוע. הלכך אי מתניתין רבנן, ליכא גוונא דשרי, אלא ודאי חנן היא ומותר בכל עניין.
ובפרק שני דייני גזירות (כתובות קח א) מסקינן בגוונא אחרינא, דאמר התם: נהי דהנאה לית ליה, כיסופא מי לית ליה?
והאי עמד אחד ופירנס את אשתו, דאמר דלחנן הניח מעותיו על קרן הצבי, כתב הרשב"א ז"ל דדווקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה, דבכהאי גוונא אמר חנן דפטור; אבל פרנס סתם, חוזר וגובה, לפי שכל המפרנס סתם, אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלוואה, ונמצא שהיא חייבת לו, ומי שפרנס אותה גובה ממנה, והיא גובה מבעלה. וכמו שפרש"י ז"ל בפרק שני דייני גזירות גבי לוותה ואכלה, מאי דאמר דאכלה והיא נפרעת מבעלה ובעל חוב גובה ממנה. והביא ראיה דהמפרנס סתם לא אמרינן במתנה קיהיב אלא לשם הלוואה, מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות (כתובות פ א; בבא מציעא קא א), דחייב בעל השדה לשלם, ולא כל הימנו שיאמר: במתנה נתת לי.
ועוד ראיה, מדגרס בירושלמי בפרק איזהו נשך: חד בר נש אישאל לחבריה דינרין. אשריתיה גו ביתיה. אמר ליה: הב לי דינרי. אמר ליה: הב לי אגר ביתי. אתא עובדא קמיה דרבי אבא זבינא, ומריקו ליה מאי דהוה חמי למשרייה. והכא ודאי בשהעמידו סתם בתוך ביתו מיירי, ולא בשהעמידו בפירוש בשכר, דאם כן לא הוה אמר ליה אידך הב לי כל דינרי, דהוה פרע ליה מה שהתנה עמו לתת לו בשכירותו. וכן נמי ליכא למימר דמשום רבית קאמר, דאם כן הוה ליה למימר נכה לי אגר ביתי. אלמא המשרה חבירו בתוך ביתו סתם, לא למתנה איכוון אלא לשכירות. וכיוון שכן, המפרנס אשת חבירו סתם, חוזר וגובה ממנו. אלו דבריו ז"ל.
ואינם מחוורים לדעתי. דנהי דהני מוכחי דהמהנה את חבירו סתם – לאו לשם מתנה קא מכוון, אפילו הכי המפרנס את אשת חבירו סתם, לחנן – הניח מעותיו על קרן הצבי; משום דנהי דלאו בתורת מתנה קעביד, מיהו סתמא זו אדעתא דבעל נחית, ולאו אדעתא דידה, שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהן אלא מבעלה, ולא מסיק אדעתיה לומר שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו, דלאו כולהו אינשי דינא גמירי, אלא סתמא אדעתא דבעל נחית. ומשום הכי, נהי דלאו בתורת מתנה קעביד, כדמוכחי הנך ראיות דאייתי הרשב"א ז"ל, אפילו הכי לחנן – הניח מעותיו על קרן הצבי, דמסתמא אדעתא דבעל קעביד.
ולענין הלכה קיימא לן כחנן. הלכך פורע חובו של חבירו, הניח מעותיו על קרן הצבי. ואפילו בבעל חוב דוחק נמי, דליכא למימר דטעמא דחנן משום דמצי אמר ליה: מפייס הוינא ליה והוה מחיל לי; דהא מתניתין דשוקל לו את שקלו אתיא לן שפיר כחנן, אף על גב דלא מצי אמר שימחלו לו הגזברים.
ומסתברא לי דבמִלוה שיש עליה משכון נמי אבד מעותיו, דהא אמרינן הכי בירושלמי אליבא דבני כהנים גדולים, דאמר התם דאפילו לבני כהנים גדולים, דאמרי במפרנס את אשתו דישבע כמה הוציא ויטול, התם היינו טעמא משום דלא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב. אבל בפורע חובו, מודו לחנן דפטור, דמצי אמר: מפייס הוינא ליה והוה מחיל לי. ואמרינן התם: הגע עצמך שהיה בידו משכון? מפייס הוינא ליה ומהדר לי משכוני. ונהי דבגמרא דילן לא סבירא לן הכי אליבא דבני כהנים גדולים, דאם כן לא הוה מצטריך לאוקמא למתניתין בשֶלָוה על מנת שלא לפרוע, אפילו הכי נקטינן מהא דירושלמי, דחנן – אפילו מלוה שיש עליה משכון אמר; דכיוון דבירושלמי אמר בפשיטות דמודו ליה רבנן דחנן בהכי, אלמא שמיע להו דחנן אמר הכי. ונהי דלפום גמרא דילן, בני כהנים גדולים לא מודו, אפילו הכי גמרינן מירושלמי דחנן אמר אפילו במלוה שיש עליה משכון, ובהא לא אשכחן איפכא בגמרא דילן. כן נראה לי.
מידעם דנפשיה קא מהדר ליה – ולא מהני ליה מידי, אלא שמבריח נזק אבידתו מעליו.
דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף – דכי מהדר ליה אבידתו, מיפטר מלמיתב ליה פרוטה לעני, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ותלי לה בדרב יוסף, משום דפליגי רבה ורב יוסף פרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא נו ב) בשומר אבידה, אי הוי כשומר שכר; וסבירא ליה לרב יוסף, דכיוון דמיפטר מלמיתב פרוטה לעני, שומר שכר הוי.
פרוטה דרב יוסף לא שכיח – שיבוא עני לשאול ממנו באותה שעה, דנימא לא מהדר משום דמתהני מידי; דכי האי גוונא, כיוון דלא שכיח, לא הוי בכלל איסור הנאה. ומיהו כיוון דאפשר דאתי ומתהני מינה, שומר שכר הוא עליה וחייב בגניבה ואבידה.
