ביאור:נדרים כח ב - מעומד
גמרא
[עריכה]המשך מתניתין
[עריכה]- אין להם פדיון.
גמרא
[עריכה]- וליתני 'קדושות' ו'אין קדושות'?
- איידי דבעי למיתנא סיפא: "אין להם פדיון", תנא נמי רישא: "יש להם פדיון".
- היכי נדר?
- אמר אמימר: באומר "אם אינן נקצצות היום", ועבר היום ולא נקצצו.
- אם כן, למה לי למימר? פשיטא!
- לא צריכא, כגון דאיכא זיקא נפישא.
- והא קתני לה גבי טלית; וטלית לשריפה קיימא?!
- [אין,] כגון דאיכא דליקה; הכא נמי דאיכא זיקא נפישא, וסלקא דעתך דמסיק אדעתיה דלא מיתנצלן ומשום הכי קא נדר, קא משמע לן.
- הרי נטיעות האלו קרבן וכו'.
- ולעולם?
- אמר בר פדא: פדאן, חוזרות וקודשות[1]; פדאן, חוזרות וקודשות[2]; עד שיקצצו. נקצצו, פודן פעם אחת ודיו.
- ועולא אמר: כיוון שנקצצו, שוב אין פודן.
ר"ן
[עריכה]המשך מתניתין
[עריכה]- אין להם פדיון – בגמרא מפרש.
- איכא מאן דאמר דכי קתני "קרבן", כשהקדישן לדמי קרבן מיירי, והיינו דאמר "יש להם פדיון". ואיכא דמפרש דקונם הוא, והכי קאמר: הרי הנטיעות הללו אסורות כקרבן.
- וכי תימא, אם כן, היכי שייך בקונם פדיון?
- יש לומר דמתניתין רבי מאיר היא, דקסבר דכל היכא שהוא קונם כללי, שנאסר על הכל כהקדש, יש לו פדיון, וכדתני לקמן בפרק "אין בין המודר" (לה.): "קונם ככר זו, ואכלה, בין הוא בין חבירו – מעל; לפיכך יש לה פדיון. ככר זו עלי הקדש, אכלה הוא – מעל, חבירו – לא מעל; לפיכך אין לה פדיון".
גמרא
[עריכה]- וליתני קדושות – כך הוא עיקר הגירסא, והכי פירושו: ודאי עיקר חדושיה דתנא לומר, שאף על פי שתלה קדושתן בתנאי זה של קציצה, קדושה חלה עליהן. ואיצטריך לאשמועינן הכי כדמפרש לקמן. [ומקשה], אם כן, ליתני קדושות.
- וקשה לן: תינח למאי דמפרשינן במתניתין, ד"קרבן" דקתני, כשהקדיש נטיעות לדמי קרבן עסקינן; וכיוון שכן, כל חידושיה דתנא ליתיה אלא לאשמועינן דקדושה חלה עליהן, דוודאי מילתא פשיטא היא דכיוון דקדושות יש להם פדיון. ומשום הכי פריך שפיר: ליתני קדושות. אבל לאידך פירושא, דמפרש דבקונם ממש עסקינן, מאי קפריך "ליתני קדושות"? דילמא אגב אורחיה [תני יש להן פדיון], דסתם לן כרבי מאיר דאמר: קונם כללי יש לו פדיון, דהא פליגי רבנן עליה לקמן בפרק "אין בין המודר".
- וניחא לי, דוודאי תנא לא למסתמא הכא לדרבי מאיר אתא; דאם כן, למה ליה למיתני האי דינא בקציצה? לישמעינן הכי גבי קונמות, דכיוון דתנא איצטריך לאשמועינן דבכי האי גוונא חיילא קדושה עלייהו, ברישא הוה ליה לאשמועינן הכי ולמיתני "קדושות", ובתר הכי, אי סבירא ליה כרבי מאיר – לסתום כוותיה הכא או בעלמא. אבל מקמי דלישמעינן דקדושה חלה עליהן, לא שייך לאשמועינן דיש להם פדיון, דמשמע דפשיטא ליה דחיילא קדושתייהו, עד שלא הוצרך להשמיענו אלא שיש להם פדיון; ואדרבה צריכה רבה, כדמפרש לקמן. ומשום הכי פריך וליתני קדושות.
- ואיכא דגרסי: ליתני קדושות ואינם קדושות. ולא דייקי.
- ומתרץ: איידי דבעי למיתנא סיפא אין להם פדיון תנא נמי רישא יש להם פדיון – כלומר, דבסיפא לא מצי מיתני ליה "אין קדושות", דהא ודאי קדושות עד שיקצצו. וכן נמי לא מצי תני "קדושות", דאם כן הוה אמינא דדינא דסיפא כדינא דרישא, וליתא, כדמפרש לקמן.
- היכי נדר אמר רב וכו' – פירוש, לישנא קשיא ליה, דקתני: "אם אינם נקצצות"; וכיוון שתלה איסורן בתנאי זה, היאך יחול עליהן איסור? והא סופן לקציצה הן עומדות.
- וההוא דקשיא ליה; אבל "טלית אם אינה נשרפת" לא קשיא ליה, דטלית לאו לשריפה קיימא, ואפשר שלא תישרף לעולם, ומשום הכי מהשתא חיילא איסורא עליה.
- ואיכא נוסחי דגרסי בהדיא: "והא לקציצה קיימא".
- אם כן למה ליה למימר – כלומר, דפשיטא דהוי הקדש.
- וכי תימא, לאידך פירוש, דמפרש דמתניתין רבי מאיר היא דסבירא ליה דקונם כללי יש לו פדיון, מאי קפריך "למה ליה למימר"? אדרבה צריכה רבה, לאפוקי מדרבנן!
- לאו קושיא היא, שכבר פירשתי דתנא לאו להכי איכוון, אלא לאשמועינן דקדושה חלה עלייהו, וכמו שכתבתי למעלה.
- ומפרקינן, לא צריכא כגון דאיכא זיקא נפישא, ואי לאו דתני במתניתין דקדושה נחתא בהו, הוה אמינא דכיוון דמסיק אדעתיה דלא מתצלן, ולא גמר בדעתו שיהו קרבן, שאילו היה יודע שלא יקצצו לא היה מקדישן, וכיוון שכן הוה סליק אדעתין דלא קדישי, קא משמע לן.
- וטלית לשריפה קיימא – בתמיה, כלומר: והיכי תלי תנאי במידי דלא שייך בה? אלא ודאי בדשייך בה עסקינן, כגון דאיכא דליקה.
- ולעולם – פירוש בתמיה, כלומר: היאך אפשר שלא יהא להם פדיון לעולם?
- אמר בר פדא פדאן חוזרת וקדושות וכו' – כלומר, כי קתני "אין להם פדיון", היינו כל זמן שלא נקצצו. ולאו למימרא שלא יהא להם פדיון כלל, כלומר שלא יהא פדיונם נתפס בקדושתן; דאם כן, מאי חוזרות וקדושות? אלא הכי קאמר: אין להם פדיון להוציאן מקדושתן לגמרי, אלא כיוון דאמר "עד שיקצצו", הרי הוא כאומר בפירוש: הרי הנטיעות האלו קרבן מעתה, וקרבן לכשיפדו כל זמן שלא יקצצו; ונמצא פדיונם קדוש כל שעה, לפי שיוצאות הן לחולין, אלא שלאלתר חוזרות וקדושות.
- נקצצו פודן פעם אחת ודיו – דסבירא ליה לבר פדא, שאף על פי שלא הקדישן אלא עד שיקצצו, אפילו הכי כי נקצצו – לא פקעה קדושתן בכדי.
- ועולא אמר כיוון שנקצצו שוב אין פודן – דסבירא ליה שאין קדושתן נמשכת אלא עד אותו זמן שהקדישן; אבל מאותו זמן ואילך, פקעה קדושה בכדי.
- וכתב הרשב"א ז"ל, דעולא לא פליג אדבר פדא אלא ב"לאחר שיקצצו", דלבר פדא לא פקעה קדושה בכדי, ולעולא פקעה. אבל עד שיקצצו, לכולי עלמא פדאן חוזרות וקודשות, והיינו דקתני "אין להם פדיון". וכיוון שכן, כתב ז"ל דמהא שמעינן לדיני ממונות, שהאומר לחבירו: לך חזק וקני שדה, או שתהא נתונה לך, מעכשיו עד שאלך לירושלים, וחזר וקנאה ממנו קודם שעלה לירושלים, חוזר וזוכה בה מקבל, שכך אמר לו: לעולם יהא שלך עד שאעלה לירושלים, ומעכשיו ולאותו זמן שיקנה אותו ממנו נותנו לו. מיהו דווקא בדאמר ליה "מעכשיו", אבל לא אמר לו "מעכשיו" – לא קני, דכיוון דקניינו בחזקה הוא, וחזקה זו שהוא מחזיק עכשיו כבר כלתה לאחר שקנאה ממנו, הוה ליה כ"משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום", דאי לא קיימא ברשותיה לאחר ל' יום לא קני, הכא נמי, כיוון דאותו קניין שני לא חייל מהשתא, אלא לאחר שיחזור ויקנה אותה ממנו, וההיא שעתא כבר כלתה חזקה זו ואי אפשר לו שיקנה.
- מיהו כי אמרינן דכל היכא דלא אמר לו "מעכשיו" לא קנה, דווקא בקנה בחזקה; אבל בקנה בכסף, אף על גב דלא אמר לו "מעכשיו" – קנה, לפי ששעבוד המעות עדיין הוא קיים. והוה ליה כאומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום", דמקודשת אף על פי שנתאכלו המעות, משום דהני זוזי לאו למלוה דמו ולא לפקדון דמו, וכדאיתא בפרק האומר בקידושין נט א. הלכך, מי שהקנה שדהו בכסף עד שילך לירושלים, בין דאמר ליה "מעכשיו", בין דלא אמר ליה "מעכשיו", אי נמי בחזקה ואמר ליה "מעכשיו", אם חזר וקנאו ממנו קודם שעלה לירושלים, חוזר וזוכה בו מקבל.
- מיהו הני מילי היכא שקנאו הוא. אבל קנאו אחר מן הלוקח, אף על פי שחזר והקנהו למוכר, לא קנה לוקח, דהא אתא אחר ואפסקיה. וכדאמר רבי יוחנן לקמן (נדרים ל א): לא שנו אלא שפדאן הוא; אבל פדאום אחרים, אין חוזרות וקדושות. ומשמע ודאי דאפילו חזר מקדיש זה וקנאן מן הפודה, אינן חוזרות וקדושות, דהא אתא אחר ואפסקיה. אלו דבריו ז"ל.
- והחכם הגדול ר' משה קרטבי ז"ל חלק עליו, ואמר דבר פדא ועולא בתרתי פליגי, והא בהא תליא: דמשום דסבירא ליה לבר פדא דקדושה לא פקעה לה בכדי, קאמר דפדאן חוזרות וקדושות, דאי לאו הכי, למה ליה להאי גברא למימר "עד שיקצצו"? אם לומר שלאחר מכאן תהא קדושתן נפקעת ממילא, אי אפשר, דקדושה לא פקעה לה בכדי; וכיוון שכן, למה לא הקדישן לחלוטין ואמר "עד עולם"? על כרחך לומר שאפילו יפדם קודם שיקצצו, תחזור קדושתן עליהן. הלכך כי קתני "אין להם פדיון", לא בא לומר שלא יהיו צריכות פדיון כשיקצצו, דאי אפשר, דקדושה לא פקעה בכדי; אלא לומר שאין (המשך מעמוד הבא) פדיונן מוציאן לחולין עד שיקצצו.
- ועולא פליג עליה, ואמר דלאחר שנקצצו – אין צריכין פדיון, דקדושה פקעה בכדי. וכיוון שכן, לעולא, זה שאמר "עד שיקצצו" לא בא לומר שאפילו יפדם יחזרו לקדושתן עד שיקצצו, אלא לומר שיהו קדושות עד אותו זמן, ומאותו זמן ואילך תפקע קדושתן.
- והא דלא פליג עולא בהדיא אמאי דאמר בר פדא: "פדאן חוזרות וקדושות", משום דלא איצטריך, דבר פדא גופיה לא אמר הכי אלא משום דסבירא ליה דאפילו לאחר שיקצצו צריכין פדיון, וכדפרישית. וכיוון דפליג עליה עולא אהאי דינא, ואמר דכיוון שנקצצו שוב אין פודן, ממילא אכולה מילתא פליג; ולעולא כי תנן במתניתין "אין להם פדיון", היא גופא אתא לאשמועינן, שהמקדיש דבר עד זמן ידוע, מאותו זמן ואילך נפקעה קדושתו ואין צריך פדיון.
- ומצא רגליים לפירושו בירושלמי, דתלו פלוגתא דבר פדא ועולא בחזקיה ורבי יוחנן, דגרסינן התם: חזקיה אמר: פדאן – חזרו לקדושתן. רבי יוחנן אמר: פדאן – פדויין. מתניתין פליגא עליה דרבי יוחנן: "אין להם פדיון"? פתר לה: לכשיקצצו אין להם פדיון. כלומר: אין צריכין פדיון. אלמא בתרתי פליגי. והיינו דלקמן בסמוך אמר: "לבר פדא דאמר: פדאן – חוזרות וקדושות", אלמא בר פדא בלחוד הוא דאמר הכי, ולא מודה ליה עולא.
- הלכך, אפילו תמצא לומר דהלכתא כבר פדא, מדשקיל וטרי רבי יוחנן אליביה ואמר: "לא שנו אלא שפדאן הוא" וכו', ואפילו הכי, דווקא בהקדש הוא דאמר הכי, משום דקדושה לא פקעה בכדי; אבל דיני ממונות, כיון דוודאי זכייה דממונא פקעה בכדי, וכדאמרינן: "נכסי לך ואחריך לפלוני, אין לשני אלא מה ששייר ראשון", ומה ששייר ראשון מיהא אית ליה, דפקע זכותיה דראשון בכדי, הכי נמי כי אמר: "שדי נתונה לך עד שאעלה לירושלים", מכי עלה לירושלים פקע זכותיה. הלכך, למאי נימא דכי אמר "עד שאעלה", שנתכוון לומר שאפילו יקנה אותה ממנו – תחזור להיות קנויה למקבל? הא ודאי לית לן למימר הכי, כיוון דאית לן לפרושי לישניה כפשטיה, לומר שנתכוין לקנותה לו עד שיעלה לירושלים בלבד ולא לאחר מכן. אלו דבריו ז"ל.
- ואף הרשב"א ז"ל היה חוכך בדינו, לומר דאין דין זה אלא במקדיש בלבד, משום דהקדש חל בקדושת פה ובאמירה בלחוד. והוא הדין לאומר: "יהא קרקע זה לעניים עד שאעלה לירושלים", דאמירה כמסירה. אבל במקנה לחבירו בעלמא לא, דבמאי קני? הא אפילו אמר לו "מעכשיו", אי אפשר לו לקנות אלא בכסף בשטר ובחזקה, וכסף או שטר או חזקה שנעשה על מכר זה או מתנה זו ראשונה, כשחזר זה וקנה, כבר כלתה קנייתן של אלו, ולבסוף במה יקנה?