ביאור:נדרים כד א - מעומד
גמרא
[עריכה]- קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבנך כור של חיטין ושתי חביות של יין, הרי זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם, שיכול לומר לו: כלום אמרת אלא בשביל כבודי? זה הוא כבודי.
- טעמא דאמר זה הוא כבודי; הא לאו הכי, נדר הוא! מני? אי רבי אליעזר בן יעקב, נדרי זירוזין הוי! אלא[1] שמע מינה פליגי רבנן עליה?
- לעולם רבי אליעזר בן יעקב היא, ומודה רבי אליעזר בן יעקב בהאי דנדרא הוי, דאמר ליה: לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך ולא מיתהנית מינאי.
- תא שמע, האומר לחבירו: קונם שאתה נהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור של חיטין ושתי חביות של יין, רבי מאיר אומר: [2] עד שיתן. וחכמים אומרים: אף זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם, שיכול לומר: הריני כאילו התקבלתי.
- טעמא דאמר "הריני כאילו התקבלתי"; הא לאו הכי, נדר הוא! מני? אי רבי אליעזר בן יעקב, נדרי זירוזין הוי! אלא לאו רבנן ופליגי?
- לא, לעולם רבי אליעזר בן יעקב, ומודה רבי אליעזר בהאי דנדרא הוי, משום דאמר ליה: לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי.
- אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי, תא שמע: נדרי אונסין, הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או חלה בנו, או שעכבו נהר. הא לאו הכי, נדר הוא! מני? אי רבי אליעזר בן יעקב, זירוזין הוי! אלא לאו רבנן ופליגי?
- לעולם רבי אליעזר בן יעקב, ומי סברת דאדריה מזמנא לזמינא? לא, דזמינא אדריה למזמנא, דאמר ליה: מזמנת לי לסעודתיך? אמר ליה: אין. נדר זה עליך? ונדר, וחלה הוא או שחלה בנו, או שעכבו נהר, הרי אלו נדרי אונסין.
- תא שמע, יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב: האומר לחבירו, קונם שאני נהנה לך אם אי אתה מתארח אצלי ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס חמין, והלה הקפיד כנגדו, אף אלו נדרי זירוזין. ולא הודו לו חכמים.
- מאי לא הודו לו חכמים? לאו
ר"ן
[עריכה]- ׳׳׳קונם שאני נהנה לך׳׳׳ – קונם מה שאני נהנה משלך.
- ׳׳׳כלום אמרת אלא מפני כבודי׳׳׳ – שאתכבד על ידך בפני הבריות, שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה ליתן לי מתנה. זהו כבודי, שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן ואני איני רוצה לקבל.
- ואמרינן בירושלמי, דרבי מאיר דפליג באידך ברייתא דמייתינן בסמוך – פליג נמי בהא, ומפרש התם במאי פליגי, דגרסינן: אמר רבי זעירא, בסתם חלוקים. מה אנן קיימין? אם כשזה אומר "מפני כבודי" וזה אומר "מפני כבודי" – כלומר, שכשזה אומר: "כלום אמרת אלא מפני כבודי", מדיר חולק עליו ואומר לו: "לא כי, אלא לכבודי נתכוונתי, כדי שאתכבד שתקבל מתנה ממני" – דברי הכל אסור. אם כשזה אומר "מפני כבודך" וזה אומר "מפני כבודי", דכולי עלמא לא פליגי דשרי. כינן קיימים בסתם; רבי מאיר אומר: סתם כמי שזה אומר "מפני כבודי" וזה אומר "מפני כבודי", ורבנן אמרין: סתמן כמי שזה אומר "מפני כבודי" וזה אומר "מפני כבודך".
- לא רבי אליעזר בן יעקב היא – אף רבי אליעזר בן יעקב היא.
- משום דאמר ליה לאו כלבא אנא וכו' – והכא הוא דשייך למימר הכי, מפני שהמזמן אוסר על עצמו נכסי המזומן, ומשום הכי איכא למימר דדווקא קאמר שאינו רוצה ליהנות ממנו אלא אם כן יקבל הוא ממנו גם כן הנאה זו דכור אחד של חטים וכו', דלאו כלבא הוא; אבל במתניתין היכי שייך למימר הכי? והא המזמן אינו אוסר עליו נכסי המזומן, דאדרבה, נכסיו הוא אוסר למזומן אם לא יקבל ממנו גם עכשיו הנאה זו.
- ואחרים אומרים, דמשום דהכא בעי למיתן ליה מתנה מרובה, משמע דעבד ליה אידך נייח נפשיה, דאי לא – לא הוה יהיב ליה הך מתנה, הלכך שייך למימר "לאו כלבא אנא"; אבל במתניתין לא מוכח הכי, דעביד איניש להאכיל את חבירו אצלו אף על גב דחבריה לא יהיב ליה מעיקרא מידי.
- הריני כאילו התקבלתי – מפרש בפרק מי שאחזו (גיטין עד ב) דהיינו טעמא, משום דלהרווחה דידיה איכוון, והא לא אצטריך. ודווקא כשהבנים סמוכים על שולחנו, דבכי האי גוונא שייך למימר דלהרווחה דידיה איכוון, שלא יצטרך להוציא משלו לצרכן, והא לא אצטריך, ובכי האי הוא יכול לומר כן. אבל אין הבנים סמוכים על שולחן אביהם, הוי איפכא, דלהרווחה דידהו קמכוין, וכל שאמרו הם "הרינו כאילו התקבלנו" – התירו הנדר, ואילו אמר האב כן – אין בדבריו כלום.
- וכתב הרשב"א ז"ל, דדווקא בקיום מעשה שייך למימר "הריני כאילו התקבלתי"; דכיוון שאפילו היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו, אף מעכשיו יכול לומר "הריני כאילו התקבלתי והחזרתיך", דאפוכי מטראתא למה לי? אבל בביטול מעשה, כגון שאמר: "נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פלוני", לא שייך למימר הכי, לומר לו "הרי הוא כאילו לא הלכת", שאי אפשר.
- ואיכא מאן דפליג, שאפילו בעניין זה יכול לומר כן, שאותו תנאי עצמו לא אמרו מתחלה אלא להשלים רצונו, שהיה רוצה שלא ילך; ועכשיו, כיוון שאינו חושש אם ילך אם לא ילך, כבר נשלם רצונו.
- מי סברת דאדריה מזמנא לזמינא זמינא אדריה למזמנא – כלומר, לאו כדסלקא דעתך שהמזמן הדיר למזומן; דאי הכי, אפילו בלא אונס שרי, דנדרי זרוזין הוי. אלא זמינא אדריה למזמנא, כלומר, לבקשת המזומן נדר המזמן, דאמר ליה: לא מזמנת לי? לא תזמינני לסעודתך? אמר ליה אין, כלומר, כן אזמינך. נדר זה עליך? כלומר, אֱסוֹר נכסיך או נכסי על עצמך אם לא תעשה כן, ונדר המזמן, וחלה הוא וכו'. הלכך, טעמא דחלה הוא, הא לאו הכי נדרא הוי, דליכא למימר לזרוזיה איכוון, שהרי לא היה צריך לזרז אותו, דאדרבה הוא בקש ממני שיזמיננו.
- יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב – האי דאמר "יתר על כן", משום דהכא, אף על גב דשייך למימר "לאו כלבא אנא", שהרי הוא אוסר הנאת המזומן על עצמו אם לא ירצה לקבל ממנו הנאה זו, ומשום הכי איכא למימר דבדווקא נדר, אפילו הכי אמר רבי אליעזר בן יעקב דנדרי זרוזין הן.
- ולפי פירוש זה חזינן השתא, דמאי דדחינן לעיל דאפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה כל היכא דאיכא למימר "לאו כלבא אנא", דחויא בעלמא היא, ולאו קושטא דמילתא.
- ולאידך פירושא דכתבינן לעיל, דטעמא ד"לאו כלבא אנא" – משום דמפלגינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת, האי "יתר על כן" דאמרינן הכא, לאו משום דלא חיישינן לטעמא ד"לאו כלבא אנא", דהא כיוון דמתנה מועטת היא, לא שייך למימר הכי. אלא האי "יתר על כן" דקאמר, משום דסלקא דעתך אמינא כיוון דמייחד ואמר "פת חמה וכוס של חמין", דווקא נדר ולא לזרוזי בעלמא; קא משמע לן דאף אלו נדרי זרוזין.
- ולפי פירוש זה, אכתי קיימינן במאי דאמרינן מעיקרא, דכל היכא דאיכא למימר "לאו כלבא אנא", דהיינו במתנה מרובה, אפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה.
- ודחינן, "לא, בבתרייתא", כלומר, בבתרייתא הוא דפליגי רבנן, אבל בקמייתא לא. ואיכא נסחי דגרסי, "ושמע מינה פליגי רבנן עליה? שמע מינה".