ביאור:נדרים ט א - מעומד

עמוד קודם – תלמוד בבלי – מסכת נדרים – עמוד הבא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

גמרא

משנה

• "כנדרי רשעים", נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. "כנדרי כשרים", לא אמר כלום. "כנדבותם", נדר בנזיר ובקרבן.

גמרא

• ודלמא הכי קאמר: כנדרי רשעים לא נדרנא?

אמר שמואל: באומר, "כנדרי רשעים הריני", "עלי" ו"הימנו". "הריני" – בנזירות; "עלי" – בקרבן; "הימנו" – בשבועה.

"הריני" – [ב]נזירות, דלמא "הריני בתענית" קאמר?

אמר שמואל: כשהיה נזיר עובר לפניו. (עלי בקרבן)

"הימנו" – בשבועה, דלמא "הימנו דאכילנא" קאמר?

אמר רבא: דאמר, "הימנו שלא אוכל".

אי הכי, מאי למימרא?

מהו דתימא, הא לא מפיק שבועה מפומיה? קא משמע לן הדין.

• כנדרי כשרים לא אמר כלום, כנדבותם נדר וכו' – מאן תנא דשאני ליה בין נדר לנדבה? לימא לא רבי מאיר ולא רבי יהודה?

דתניא: "טוב אשר לא תדור" וגו' (קהלת ה), טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם.

אפילו תימא רבי מאיר,

ר"ן

• מתניתין, כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה – הך מתניתין נמי פירושא דידות היא. ומפרשינן בגמרא דהכי קאמר, דאם אמר: "כנדרי רשעים הריני", והיה נזיר עובר לפניו, הרי הוא נזיר.

וכן אם אמר: "כנדרי רשעים עלי", חייב קרבן. ומסתברא נמי דדווקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו.

וכן נמי אם אמר: "כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל", והיה ככר מונח לפניו, הרי הוא בשבועה שלא יאכלנו.

ומיחייב בכל הני כי אמר "כנדרי רשעים", שהרי הרשעים דרכן לידור בכל אלו. ומפני שאין ראוי לעשות כן, קרי להו "נדרי רשעים", שהרי רשעים הם לאותו דבר. כן נראה בעיני.

• כנדרי כשרים - אף על גב דאמר "הריני", "עלי", "הימנו", והיה נזיר או בהמה או ככר לפניו, לא אמר כלום, שהרי אין הכשרים נודרים, שאין רשאין לעשות כן. והוא הדין נמי אם אמר "כנדבת רשעים עלי", לא אמר כלום, לפי שאין רשעים (טובים) [נודבים], שאם הם נודבים – אינם רשעים לאותו דבר, והכי איתא בתוספתא (ריש פ"א).

• כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן - שהרי הכשרים מתנדבים הם בקרבן ובנזירות. הלכך, כי אמר "הריני" והיה נזיר עובר לפניו, הרי הוא נזיר; וכי אמר "עלי" ובהמה מונחת לפניו, הוה ליה כאומר "הרי הוא קרבן נדבה". אבל בשבועה לא מחייב אפילו היה ככר מונח לפניו ואמר "הימנו שלא אוכל", לפי שאין הכשרים נשבעין לעולם.

ואף על גב דאמרינן לעיל (דף ח) דלזרוזי נפשייהו נשבעים לדבר מצווה, ההיא שבועה לא מקרי נדבה, שהרי כבר הם מחוייבים לקיים את המצוה.

ואיכא למידק: הרי נדבה אינה אלא באומר "הרי זו", ונדר ב"הרי עלי". וחילוק זה ליתיה אלא בנדרים דקרבנות, אבל בנזירות – מאי נדר ומאי נדבה שייכי ביה? הרי אינו אלא בעניין אחד!

נראה בעיני, דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב, ונדבה פירושו מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים. ומשום הכי אמרינן דנדר הוא "הרי עלי", לפי שאינו מתנדב לגמרי, כיוון שלא הפרישו עכשיו. ונדבה הוא באומר "הרי זו", לפי שמתנדב – נדרו יותר רצוי.

וכיוון שזה הוא פירושם של נדר ונדבה, אף בנזיר, אף על פי שאין הנדר של נזירות אלא בעניין אחד, מי שהכוונה שלו רצויה יותר – קרוי נזירותו "נדבה", ומי שאינה רצויה כל כך – קרוי "נדר". והרשעים, כשנודרים בנזיר – אין כוונתם רצויה לגמרי. אבל הכשרים, מתוך שכוונתם שלמה ורצויה, ואין בנזירותם שום נדנוד עבירה – קרוי נזירותם "נדבה". והיינו דאמרינן בגמרא גבי נדבה דנזירות, משכחת לה כשמעון הצדיק, וכמו שנפרש בסייעתא דשמיא.

• גמרא, כשהיה נזיר עובר לפניו – ואפילו הכי, דווקא כי קאמר "כנדרי רשעים הריני", אבל כי אמר "הריני" לחודיה – לא אמר כלום. דלא דמי לאומר "אהא", דאמרינן בפרק קמא דקידושין (ומקורו בנזיר ב ב) דהוה ליה נזיר כשנזיר עובר לפניו, משום ד"אהא" – לישנא מעליא ומהני. אבל "הריני", אי לאו דאמר "כנדרי רשעים (עלי) [הריני]" – לא משמע דאמר מידי. כך פירשו רבותי.

ואינו נראה בעיני, ד"הריני" לא גרע מ"אהא". אלא מתניתין, משום דאתא לאשמועינן דאי אמר "כנדרי כשרים הריני" – אפילו בנזיר עובר לפניו לא מהני, נקט רישא "כנדרי רשעים"; אבל אין הכי נמי דכל שאמר "הריני" בלחוד, והיה נזיר עובר לפניו, הרי זה נזיר.

• ודלמא הימנו דאכילנא קאמר – כלומר, וכיוון דאיכא למימר דלמא "דאכילנא" קאמר, הוו להו ידיים שאין מוכיחות, וסבירא ליה לשמואל דלא הויין ידיים.
• דשני ליה בין נדר לנדבה – דאמר דכשרים מתנדבין ואינן נודרין.
• טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר – מנודר ומשלם, ומנודר ואינו משלם. דלעיל מהאי קרא כתיב: "את אשר תדור שלם", ובתר הכי כתיב: "טוב אשר לא תדור", כלומר, שהוא יותר טוב מנודר ומשלם, דכתיב לעיל מיניה. וקא יהיב טעמא למילתיה, "משתדור ולא תשלם", כלומר: שמא תשכח ולא תשלם, ולפיכך טוב אשר לא תדור כלל. משמע לן השתא דלא שני בין נדר לנדבה, דאי לא – לאשמועינן קרא דטוב מכולן [נודב] ומשלם.
• רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם – ודריש להו לקראי הכי: "את אשר תדור שלם", וזו היא מדה משובחת; אבל "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם".

ואי תימא, פשיטא! הכי קאמר: לא תהא סבור שבשעת נדרך אתה מוסיף זכות, ואחר כך אם שכחת או נאנסת – לא הפסדת את שכרך; שאינו כן, שאין השכר בשעת הנדר, אלא בשעת התשלומים. כך נראית שיטה זאת בעיני.