ביאור:מעומד/חזל/תלמוד/בבלי/כתובות/פרק ה/משנה ד

<<       כתובות פרק חמישי משנה ד        >>

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כתובות פרק ה משנה ד

כתובות דף נט עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: (לפני המשנה)
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

מתניתין משנתנו. ההלכות המשוננות בפינו - בית הנשיא הלל וצאצאיו, והועלה על הכתב ביוזמת צאצאו רבי יהודה הנשיא

ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה:

טוחנת ואופה ומכבסת,

מבשלת ומניקה את בנה,

מצעת לו המטה ועושה בצמר.

הכניסה לו שפחה אחת? לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת.

שתים? אין מבשלת ואין מניקה את בנה.

שלש? אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר.

ארבע? יושבת בקתדרא.

רבי אליעזר אומר:

אפילו הכניסה לו מאה שפחות? כופה לעשות בצמר!

- שהבטלה מביאה לידי זימה.

רשב"ג רבן שמעון בן גמליאל אומר:

אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה? יוציא ויתן כתובה.

- שהבטלה מביאה לידי שיעמום:

תלמוד בבלי כתובות על פרק ה משנה ד

גמרא הלימוד - כלומר: הדיון במשנה (הנקראת בתלמוד הארץ-ישראלי 'הירושלמי': הלכה) בידי הדורות שאחרי חתימת המשנה וחורבן הארץ בעקבות מרד בר-כוכבא

פרטי מלאכות האשה

טוחנת - ומשנתו השוביניסטית של רבי חייא

טוחנת - סלקא דעתך?
- אלא, אימא: מטחנת.

ואיבעית אימא: בריחיא דידא.
- מתניתין דלא כר' חייא?! דתני ר' חייא:
אין אשה - אלא ליופי!
אין אשה - אלא לבנים!

ותני ר' חייא:
אין אשה - אלא לתכשיטי אשה.

ותני ר' חייא:
הרוצה שיעדן את אשתו? ילבישנה כלי פשתן.
הרוצה שילבין את בתו? יאכילנה אפרוחים וישקנה חלב סמוך לפירקה.

מניקה

ומניקה את בנה:

לימא מתניתין דלא כבית שמאי? דתניא:
נדרה שלא להניק את בנה?
בש"א: שומטת דד מפיו.
בה"א: כופָהּ כופֶה אותה ומניקתו.

נתגרשה? אינו כופה.
ואם היה מכירה מכיר אותה התינוק?
נותן לה שכרה, וכופה ומניקתו - מפני הסכנה.
אפי' תימא ב"ש!
הכא במאי עסקינן? כגון שנדרה היא וקיים לה הוא.
וקסברי ב"ש: הוא נותן אצבע בין שיניה.
וב"ה סברי: היא נתנה אצבע בין שיניה.

ונפלגו בכתובה בעלמא?
ועוד: תניא בש"א אינה מניקה!?
- אלא מחוורתא: מתניתין דלא כב"ש.

מניקה ילד שמכיר אותה

כתובות דף ס עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: עד כמה? אמר רבא...
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

אם היה מכירהּ:

עד כמה?
אמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא:
אמר רב: שלשה חדשים.
ושמואל אמר: שלשים יום.
ורבי יצחק:
אמר ר' יוחנן: חמשים יום.

אמר רב שימי בר אביי הלכה כרבי יצחק שאמר משום רבי יוחנן.

בשלמא רב ורבי יוחנן - כל חד וחד כי חורפיה.
אלא לשמואל? כי האי גוונא מי משכחת לה?
כי אתא רמי בר יחזקאל אמר:
לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל!
הכי אמר שמואל: כל זמן שמכירה!!

ההיא דאתאי לקמיה דשמואל.
אמר ליה לרב דימי בר יוסף: זיל בדקהּ.
אזל, אותבה בדרי דנשי, ושקליה לברה וקמהדר ליה עלייהו.
כי מטא לגבה הות קא מסוי לאפה. כבשתנהי לעינה מיניה.
אמר לה נטף עיניך! קום דרי בריך!!

סומא מנא ידע?
אמר רב אשי בריחא ובטעמא.

יניקה עד מתי

תנו רבנן:
יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש.
מכאן ואילך כיונק שקץ - דברי רבי אליעזר.

רבי יהושע אומר: אפילו ארבע וחמש שנים!

פירש לאחר עשרים וארבעה חדש, וחזר? - כיונק שקץ!

אמר מר: מכאן ואילך כיונק שקץ. ורמינהי?
יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא?
ודין הוא! ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה?
אדם שהחמרת במגעו? אינו דין שתחמיר בחלבו?!
תלמוד לומר: פרשת המאכלות הטמאות בספר ויקרא
את הגמל כי מעלה גרה הוא - הוא טמא, ואין חלב מהלכי שתים טמא, אלא טהור!
יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל, ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל?
תלמוד לומר הוא - הוא טמא, ואין דם מהלכי שתים טמא, אלא טהור!
ואמר רב ששת אפילו מצות פרישה - אין בו!

- לא קשיא: הא דפריש, הא דלא פריש.

וחלופא בדם. כדתניא:
דם שעל גבי ככר? גוררו ואוכלו.
שבין השינים? מוצצו ואינו חושש.

אוסף הלכות לפי הכרעת רב יוסף

ר' יהושע - תקופה ארוכה של הנקה, וההלכה

אמר מר: רבי יהושע אומר: אפילו ארבע וחמש שנים.
והתניא?
ר' יהושע אומר: אפילו חבילתו על כתיפיו!
- אידי ואידי חד שיעורא הוא.

אמר רב יוסף: הלכה כרבי יהושע:

הנקת חולה מבוגר

תניא:

רבי מרינוס אומר: גונח, יונק חלב בשבת.

מאי טעמא? יונק מפרק כלאחר יד. ובמקום צערא לא גזרו רבנן.

אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס.

תניא:

נחום איש גליא אומר:

צינור שעלו בו קשקשין, ממעכן ברגלו בצנעא בשבת, ואינו חושש.

מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן.

אמר רב יוסף: הלכה כנחום איש גליא:

ילד שהפסיק וחזר לינוק

פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר כיונק שקץ:

וכמה?
אמר רב יהודה בר חביבא:
אמר שמואל: שלשה ימים.

איכא דאמרי:
תני רב יהודה בר חביבא קמיה דשמואל: שלשה ימים.

אלמנה מניקה

כתובות דף ס עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: עד עשרים וארבעה חדש דברי רבי מאיר ור' יהודה מתיר בשמונה עשר חדש
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

תנו רבנן:
מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש
הרי זו לא תתארס ולא תינשא -
עד עשרים וארבעה חדש - דברי רבי מאיר.
ור' יהודה מתיר בשמונה עשר חדש.

אמר רבי נתן בר יוסף: הן הן דברי בית שמאי! הן הן דברי בית הלל!
שבית שמאי אומרים: עשרים וארבעה חדש
ובית הלל אומרים: שמונה עשר חדש.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני אכריע!
לדברי האומר עשרים וארבעה חדש - מותרת לינשא בעשרים ואחד חדש.
לדברי האומר בשמונה עשר חדש - מותרת להנשא בחמשה עשר חדש.
לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים.

אמר עולא: הלכה כרבי יהודה.
ואמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא לשאת, לאחר חמשה עשר חדש!

אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי.
אמר ליה: מהו ליארס בחמשה עשר חדש?
אמר ליה חדא: דר"מ ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה.
ועוד: בית שמאי ובית הלל - הלכה כבית הלל!
ואמר עולא: הלכה כרבי יהודה.
ואמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש.
כל שכן דאת - ליארס!

כי אתא לקמיה דרב יוסף, א"ל:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו:
צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש
חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו.
רהט בתריה תלתא פרסי ואמרי לה פרסא בחלא
ולא אדרכיה.

אמר אביי:
האי מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה,
לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא.
למימרא דהא - אנא הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל!!!
אפי' הכי - לא מסתייעא לי מילתא למימר!

שכירת מינקת

ת"ר:
נתנה בנה למינקת או גמלתו או מת? מותרת לינשא מיד.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא.
אמרה להו ההיא סבתא:
בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן.

איני?!
והא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא!?
- שאני בי ריש גלותא, דלא הדר בהו.

אמר להו רב פפי: ואתון? לא תסברוה?! מהא דתניא:
הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה, או שהיה לה כעס בבית בעלה
או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין, או שהלך בעלה למדינת הים
או שהיה בעלה זקן או חולה,
או שהיתה עקרה וזקנה איילונית וקטנה,
והמפלת אחר מיתת בעלה, ושאינה ראויה לילד?
- כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ.
רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד.
ואמר רב נחמן:
אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו.

אמרי ליה: לאו אדעתין.

והלכתא?
מת - מותר.
גמלתו - אסור.

מר בר רב אשי אמר:
אפילו מת - נמי אסור.
- דלמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא.

הוה עובדא וחנקתיה.
ולא היא!! ההיא? שוטה הואי, דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו.

להשלים

תנו רבנן
הרי שנתנו לה בן להניק?
הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה.

פסקה קימעא: אוכלת הרבה!
לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב.
השתא, בנה? אמרת: לא! בן חברתה? מיבעיא?!
- מהו דתימא:
בנה הוא, דחייס עילויה! - ממציא ליה טפי.
אבל בן חברתה: אי לאו דהוה לה מותר? לא הוה ממציא ליה!
קא משמע לן.

פסקה קימעא: אוכלת הרבה. - מהיכא?
אמר רב ששת: משלה.

לא תאכל עמו דברים הרעים. - מאי נינהו?
א"ר כהנא: כגון כשות וחזיז ודגים קטנים ואדמה.
אביי אמר: אפילו קרא וחבושא.
רב פפא אמר: אפילו קרא וכופרא.
רב אשי אמר: אפילו כמכא והרסנא.

מינייהו - פסקי חלבא, מינייהו - עכרי חלבא.

פעולות מזיקות ליונק

כתובות דף סא עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: (הוו לה בני) בריי
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

דמשמשא "שימוש המיטה" כלומר הזדווגות בי ריחיא - הוו לה בני נכפי.
דמשמשא על ארעא - הוו לה בני שמוטי.
דדרכא על רמא דחמרא - הוו לה בני גירדני.
דאכלה חרדלא - הוו לה בני זלזלני.
דאכלה תחלי - הוו לה בני דולפני.
דאכלה מוניני - הוו לה בני מציצי עינא.
דאכלה גרגושתא - הוו לה בני מכוערי.
דשתיא שיכרא - הוו לה בני אוכמי.
דאכלה בישרא ושתיא חמרא - הוו לה בני בריי.
דאכלה ביעי - הוו לה בני עינני.
דאכלה כוורי - הוו לה בני חינני.
דאכלה כרפסא - הוו לה בני זיותני.
דאכלה כוסברתא - הוו לה בני בישרני.
דאכלה אתרוגא - הוו לה בני ריחני.

ברתיה דשבור מלכא אכלה בה אמה אתרוגא,
והוו מסקי לה לקמיה אבוה בריש ריחני.

ויכוחי הנקה

אמר רב הונא בדק לן רב הונא בר חיננא:
היא אומרת להניק, והוא אומר שלא להניק:
שומעין לה! צערא - דידה הוא.

הוא אומר להניק, והיא אומרת שלא להניק:
מהו?
- כל היכא דלאו אורחה - שומעין לה!

היא - אורחה, והוא - לאו אורחיה: מאי?
בתר דידיה אזלינן? או בתר דידה אזלינן?
ופשיטנא ליה מהא:
עולה עמו ואינה יורדת עמו.
אמר רב הונא מאי קראה אבימלך שרי ואברהם, בספר בראשית
והיא בעולת בעל - בעלייתו של בעל, ולא בירידתו של בעל.

ר' אלעזר אמר מהכא בריאת אדם וחוה, בספר בראשית
כי היא היתה אם כל חי - לחיים ניתנה, ולא לצער ניתנה.

שפחה תמורת עבודתה

הצורך בשפחות אחדות

הכניסה לו שפחה וכו':
הא שארא עבדא?
ותימא ליה: עיילית לך איתתא בחריקאי.
- משום דאמר לה: הא טרחא לדידי ולדידה. קמי דידך מאן טרח?!

שתים אינה מבשלת ואינה מניקה וכו':
הא שארא עבדא?
ותימא ליה: עיילית לך איתתא אחריתי דטרחה לדידי ולדידה, וחדא לדידך ולדידה!
- משום דאמר לה קמי אורחי ופרחי מאן טרח?

שלש אינה מצעת המטה:
הא שארא עבדא?
ותימא ליה: ...עיילית לך אחריתי לאורחי ופרחי!
- משום דאמר לה: נפיש בני ביתא נפיש אורחי ופרחי.

אי הכי אפי' ארבע נמי?
ארבע - כיון דנפישי להו, מסייען אהדדי.

הביטוי "הכניסה לו"

א"ר חנא ואיתימא ר' שמואל בר נחמני:
לא "הכניסה לו" ממש,
אלא: כיון שראויה להכניס, אע"פ שלא הכניסה.

תנא:
אחד שהכניסה לו, ואחד שצמצמה לו משלה.

מלאכות יסודיות של האשה הטהורה וטמאת הנידה

ארבע יושבת בקתדרא:

אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא
אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא
אבל מוזגת לו כוס, ומצעת לו את המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו.

אמר רב יצחק בר חנניא:
אמר רב הונא:
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה
חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו.

והצעת המטה
אמר רבא: לא אמרן אלא בפניו, אבל שלא בפניו לית לן בה:

ומזיגת הכוס
שמואל - מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא
אביי - מנחא ליה אפומא דכובא.
רבא - ...אבי סדיא.
רב פפא - ...אשרשיפא.

סוגיית המשך: סכנת מאכלים (בעקבות רשימת דברי רב הונא)

מאכלים בשמש

אמר רב יצחק בר חנניא
אמר רב הונא: הכל משהין בפני השמש, חוץ מבשר ויין.
אמר רב חסדא: ...בשר שמן, ויין ישן.
אמר רבא: בשר שמן - כל השנה כולה, יין ישן - בתקופת תמוז.

אמר רב ענן בר תחליפא:
הוה קאימנא קמיה דמר שמואל, ואייתו ליה תבשילא דארדי.
ואי לאו דיהב לי? איסתכני!!

אמר רב אשי:
הוה קאימנא קמיה דרב כהנא, ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא.
ואי לאו דיהב לי? איסתכני!!

רב פפא אמר: אפילו תמרתא דהנוניתא.
כללא דמילתא: כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא.

אבוה בר איהי ומנימין בר איהי
חד - ספי מכל מינא ומינא.
וחד - ספי מחד מינא.
מר משתעי אליהו בהדיה, ומר לא משתעי אליהו בהדיה!

הנהו תרתין חסידי,
ואמרי לה רב מרי ורב פנחס - בני רב חסדא...
מר קדים ספי, ומר מאחר ספי.
דקדים ספי - אליהו משתעי בהדיה.
דמאחר ספי - לא משתעי אליהו בהדיה.

נס הצלת מר זוטרא בידי רב אשי

כתובות דף סא עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: (חזייה רב אשי למר זוטרא) דחוור אפיה. שקל באצבעתיה...
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

אמימר ומר זוטרא ורב אשי, הוו קא יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא.
חליף ואזיל אטורנגא דמלכא.
חזייה רב אשי למר זוטרא דחוור אפיה!
שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה. א"ל אפסדת לסעודתא דמלכא!
אמרו ליה: אמאי תיעביד הכי?
אמר להו: מאן דעביד הכי - פסיל למאכל דמלכא.
אמרו ליה: אמאי?
אמר להו: דבר אחר חזאי ביה. בדקו ולא אשכחו!!
שקל אצבעתיה - אנח עליה. אמר להו: הכא, מי בדקיתו?
בדקו - אשכחו.

אמרו ליה רבנן: מ"ט סמכת אניסא?
אמר להו: חזאי רוח צרעת דקא פרחה עילויה!

הרומאי האישה ותעלול המזון

ההוא רומאה דאמר לה לההיא איתתא: מינסבת לי? אמרה ליה לא!
אזיל, אייתי רימני פלי ואכל קמה.
כל מיא דצערי לה - בלעתיה ולא הב לה, עד דזג לה.
לסוף אמר לה: אי מסינא לך מינסבת לי? אמרה ליה: אין!
אזיל אייתי רימני פלי ואכל קמה.
אמר לה: כל מיא דצערי לך, תוף שדאי תוף שדאי!
עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא, ואתסיאת.

המשך המלאכות הבסיסיות של האשה

ועושה בצמר:

בצמר אין, בפשתים לא? מתני' מני? ר' יהודה היא! דתניא:
אינו כופה
* לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו
* ולא ליתן תבן לפני בהמתו
* אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו

רבי יהודה אומר: אף אינו כופה לעשות בפשתן.
מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים.
והני מילי בכיתנא רומאה.

בטלת אשה

רבי אליעזר - אפילו מאה

ר' אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות...:

אמר רב מלכיו:
אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי אליעזר.

אמר רבי חנינא בריה דרב איקא:
שפוד שפחות וגומות - רב מלכיו.
בלורית אפר מקלה וגבינה - רב מלכיא.

רב פפא אמר:
מתניתין ומתניתא - רב מלכיא.
שמעתתא - רב מלכיו.
וסימנך: מתניתא מלכתא.

מאי בינייהו?
איכא בינייהו: שפחות.

רשב"ג להשלים

רשב"ג אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה? יוציא ויתן כתובה.
- שהבטלה מביאה לידי שיעמום.

רשב"ג אומר וכו':

היינו תנא קמא?
איכא בינייהו, דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר.