ביאור:מ"ג שמות כב כז
אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:[עריכה]
אלהים לא תקלל. (סנהדרין סו) הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין:
אלהים לא תקלל. אונקלוס תרגם על הדיין שלא יקלל אותו כאשר יחייבנו בדין, "לא תקיל" לשון קללה הוא בארמית מיקל להו יכרת ה' איש אשר יעשנה ער ועונה (מלאכי ב יב), וכן הרבה בלשון ירושלמי: ונשיא בעמך לא תאור. הנישא על העם, והוא המלך, והזהיר שלא יאור אותו כאשר יחייב אותו במשפטו: ועל דעת רבותינו בגמרא (סנהדרין סו.) אלהים לא תקלל אזהרה על ברכת השם אפילו בכנוי. והנה הזהיר על המלך העליון יתברך ועל המולך בארץ. והם אמרו בגמרא (שם) כי יכנס בכלל אלהים השם הנכבד והשופט אשר ישב מושב אלהים בארץ. ולא נתבאר אם יכנס בכלל הנשיא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא בגמרא (שם יט: ועוד), והרב רבי משה אמר שהוא בכלל האזהרה הזו (רמב"ם בס' המצות ל"ת שטז ובהלכות סנהדרין כו א). וכן נראה לי ממה ששאל ר' יהודה הנשיא על עצמו כגון אני מה אני בשעיר וכו' (הוריות יא:). וא"כ יאמר לא תאור כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל, בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות, בין שתהיה ממשלת תורה, כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה:
אלהים לא תקלל. הם הדיינים. והם הכהנים בני לוי שעמהם התורה: ונשיא בעמך לא תאר. בסתר או בגלוי והגאונים הפרישו בין קללה ומארה וזה הנשיא הוא המלך הכתוב במשנה תורה.
אלהים לא תקלל. יזהיר על הדיין שלא יקללנו כשחייבו בדין. ונשיא בעמך. הוא המלך שהוא הנשיא על העם
[מובא בפירושו לפרק ל"ד פסוק כ"ג] את פני האדן. המסדר עניניך בדברים הטבעיים, כענין "ולאדון לכל ביתו" (בראשית מה, ח). אלהי ישראל. מסדר עניני ישראל בענינים הרוחניים אשר למעלה מן הטבע, אשר לא יאותו זולתי לנבדלים הנקראים 'אלהים', כענין "זבח לאלהים יחרם" (לעיל כב, יט), וכענין "אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי" (דניאל ב, יא). ולזה אמר על השדים "לא אלוה" (דברים לב, יז), מפני שהם בעלי חמר ומתים כבני אדם, כמו שהזכירו זכרונם לברכה. ויקראו השופטים הממחים גם כן "אלהים" (לעיל כב, כז), כי הם ישפטו לפעמים מבלעדי החושים, כענין שלמה שנאמר עליו "כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט" (מלכים א ג, כח), וכאמרו "ולא למראה עיניו ישפט ולא למשמע אזניו יוכיח" (ישעיה יא, ג). ולזה נקרא האל יתברך "אלהי האלהים" (דברים י, יז), מסדר עניני המסדרים הבלתי טבעיים, והם הנבדלים מחומר, "ואדני האדנים" (שם), מסדר עניני המסדרים הטבעיים, והם הגרמים השמימיים.
ונשיא בעמך לא תאור. הנישא על העם, והוא המלך, והזהיר שלא יאור אותו כאשר יחייב אותו במשפטו:
וזה הנשיא הוא המלך הכתוב במשנה תורה.
ונשיא בעמך. הוא המלך שהוא הנשיא על העם
אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר. דבר הכתוב בהווה לפי שהמלכים והדיינים דנין דיני ממונות ונפשות רגילים בני אדם לקללם. וכן הוא אומר גם במדעך מלך אל תקלל. וכה"א כי קללת אלהים תלוי כשרואים את אדם תלוי מקללים את הדיינים לכך ציוה לא תלין נבלתו:
וכאשר הסתכלנו בפסוקים הבאים זה אחר זה עד ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. מצאנו רובם בדברי העניים כאילו הם דבוקים עם פרשת אם כסף תלוה. אמר יפת טעם להזכיר אלהים לא תקלל. אולי העני ברוב צערו בלילה אם יעבור המלוה ולא ישיב לו העבוט יקלל את הדיין שדן שיוקח עבוטו:
ונסמך הדין הזה לאם כסף תלוה מפני שלפעמים תבא הכחשה בין מלוה ולוה ויצטרכו לבא אל השופט שידין ביניהם ואולי מי שיצא מחוייב בדין יקללנו ולכך יזהיר עליו: (...) והזהיר הכתוב שאם יחייבנו המלך בדינו שלא יאור אותו. וכן הזהיר שלמה ע"ה (קהלת י) גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול, והקדים השופט שהוא חכם למלך, וכן אמרו ז"ל בסדר המעלות חכם קודם למלך, ודרשו רז"ל שהכתוב הזה אזהרה על ברכת השם ואפילו בכנוי, והזהיר תחלה על המלך העליון יתברך ואח"כ על המלך המולך בארץ וכן אמר שלמה (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך:
אלהים לא תקלל. אף על פי שתחשב שהטה את דינך הדין לא תקללהו, שאין אדם רואה חובה לעצמו. ונשיא בעמך לא תאר. כי אמנם קללת המלך ורעתו תהיה על הרוב סבת רעה רבה והזק לצבור, כאמרו "ירא את ה' בני ומלך, ועם שונים אל תתערב" (משלי כד, כא).
[מובא בפירושו לויקרא פרק י"ט פסוק י"ד] לא תקלל חרש. אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר בעמך לא תאור (שמות כב כז), א"כ למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים, לשון רש"י, והוא שנוי בתורת כהנים (פרשה ב יג): אבל המדרש בגמרא (סנהדרין סו.) אינו כן, אלא הזהיר הכתוב בנכבדים בעם, הדיין והנשיא, שאמר (שמות כב כז) אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור, וחזר והזהיר (כאן) באמללים שבעם והוא החרש, ומהם ילמדו בנין אב אל כל שאר העם, כי מן הראש ועד הסוף הכל בכלל האזהרה. ומלת "בעמך" נדרש (בסנהדרין פה.) בעושה מעשה עמך להוציא הרשעים: ועל דרך הפשט, הזכיר החרש בקללה, כי אע"פ שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו, ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו ויחר להם מאד. ועוד, כי יזהיר בהווה, שאדם מקלל החרש ומכשיל העור שלא יירא מהם כי לא ידעו ולא יבינו, על כן "ויראת מאלהיך" (כאן) שהוא רואה הנסתרות. והוסיף לאו אחר במושלים, הנשיא והדיין, בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם כאשר בהשפטו יצא רשע. ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם, והם במשפטם יעמידו ארץ:
ובמדרש אלהים לא תקלל וכתיב מלאתך ודמעך אם קללת את הדיינים תבואתך אתה מקלל, אתה מוצא כשהדיינין מתקללין התבואה מתמעטת שנאמר (רות א) ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב, לכך נאמר מלאתך ודמעך וגו', לא תפרישם שלא כתקנן אלא כתקנן, תרומה ואחר כך מעשר ראשון ואחר כך מעשר שני ואם הפרשת כתקנן יהיו לך בנים זכרים שנאמר בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשורך אם נתת אי אתה נותן משלך אלא משלי וכן הוא אומר (דברי הימים א כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ואם עשיתם כן ואנשי קדש תהיון לי הקב"ה יעשה אתכם תרומתו של עולם שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, ובשביל שאתם תרומה אין לכם רשות לאכול טרפה שנאמר ובשר בשדה טרפה, אמר הקדוש ברוך הוא חייבים אתם לכלבים, בשעה שהרגתי בכורי מצרים והיו המצריים קוברים מתיהם בלילה ולהם הכלבים נובחים ולישראל לא היו אומרים כלום שנאמר (שמות יא) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו לפיכך לכלב תשליכון אותו, ועל זה נאמר ואנשי קדש תהיון לי, ע"כ במדרש:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ה] אם חבל תחבל. וסמיך ליה אלהים לא תקלל. לפי שכשבא למשפט, שליח ב"ד מזהיר שלא יקלל הדיין: ונשיא. בגימטריא וכל שהוא בעמך. וסמיך ליה מלאתך דאיירי בבכורים דכתיב בהו ברכת השקיפה וגו' (דברים כו, טו) והמקלל איש הפך ברכה: לא תאחר. בכור בניך. אלא תתן מיד בתוך ל' יום: