ביאור:מ"ג שמות טז כ
וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] ויאמר משה וגו'. אולי כי מצוה זו משה מעצמו דן אותה, להיות שראה כי ה' נותן להם דבר יום ביומו זה יגיד כי אין יום אחד מכין לחברו והבין דבר מתוך דבר ואסר להם. ולזה אמר הכתוב ולא שמעו אל משה, וקשה לא היה צריך לומר אלא ויותירו וגו' ואני יודע שלא שמעו: עוד למה לא הספיק לומר ולא שמעו ויותירו ואני יודע כי לא שמעו למשמיע. ולדברינו יבא על נכון פירוש ולא שמעו למה שנתחכם ואסר להם מדעתו. ולדרך זה ידויק גם כן אומרו במאמר הקודם לזה זה הדבר אשר צוה ה' מה שלא אמר כן במה שלפנינו. וטעם שהבאיש וירם תולעים, שהסכים ה' על ידו שהצדיק בסברתו סברת חכם עדיף מנביא: ואפשר לומר כי לעולם מפי הגבורה נאמרה לו מצוה זו אלא לצד שכבר אמר זה הדבר אשר צוה ה' סמך שכל ענין פרטי דיני המן נמשך למה שהקדים לומר זה הדבר אשר צוה ה', והם לא השכילו כונתו וחשבו כי הוראתו הוראת חכם לא הודעת נביא:
וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר[עריכה]
ויותירו אנשים. (ש"ר) דתן ואבירם:
ולא. מלת אנשים דבקה עם ולא שמעו אל משה. כי אנשים מעטים היו.
וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ[עריכה]
וירם תולעים. לשון רמה:
אמר רבי מרינוס כי וירם מגזרת רמה:
ויבאש. הרי זה מקרא הפוך שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע כענין שנא' ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וכן דרך כל המתליעים:
וירם תולעים ויבאש. הרי זה מקרא הפוך, שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר (בפסוק כד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. וכן הוא הדרך לכל דבר שהוא מן המתליעים. לשון רש"י. ואלו היה המן מתליע בדרך הטבע כדרך שאר המתליעים, היה הדבר כן, אבל זה שהתליע בדרך נס יתכן שהרים תולעים תחלה, ואין צורך שנהפוך המקרא. ועוד, כי הכתוב שאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, הוא המוכיח כן, כי אלו לא היה מרים תולעים עד אשר עלה באשו תחלה, כשאמר ולא הבאיש, כבר הבטיחנו שלא היתה בו רמה, ולמה יכפול אחרי כן ורמה לא היתה בו. אבל אם הרים תולעים תחלה כפשוטו של מקרא, הוצרך לומר שזה לא הבאיש וגם לא עלתה בו רמה כלל. ואף מן המתליעים בטבע לא יבאשו רק החמים ולחים מהם, אבל היבשים ירומו תולעים ולא יבאשו כלל כעצים המתליעים והפירות המרימים תולעים באיביהן או אחרי כן, וספר הכתוב שגם זה הבאיש בנס: ובאלה שמות רבה (כה י יד) אמרו וכי יש לך דבר שבתחלה עושה תולעים ואחר כך מבאיש, אלא שהקב"ה בקש להראות מעשיהם לבריות, שלא יריחו את ריחו בערב וישליכו אותו, שהיה עושה כל הלילה שורות שורות של תולעים, מיד ויקצוף עליהם משה:
וירם תולעים וגו'. טעם שהקדים וירם וגו' לויבאש, לצד שהרמת התולעים תמצא במין המתוק ולא יבאש כי אין הסרחון רגיל בדברים המתוקים כרגילות הויית התולעים ומן זה טעמו כצפיחת בדבש ולזה אמר וירם תולעים ולא די זה אלא ויבאש. והעד הנאמן לפרושנו זה אומרו (פסוק כ"ד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו פירוש לא מלבד שלא הבאיש אלא אפילו רמה הרגילה להיות בלא סרחון לא היתה בו, ואם לא ירום תולעים עד שכבר הבאיש אחר שאמר הכתוב ולא הבאיש אין צורך לומר עוד ורימה וגו'. והנה ראיתי לרבותינו ז"ל (מכילתא) שלא פירשו כדברינו, ואולי כי יסברו שעל כל פנים הגדלת התולע יקדים לה קצת מההבאשה שממנו תתהוה הגם שלא יבאש המתוק. ובדרך רמז ירצה כי אין תולע גדל אלא מהנבאש. והנה מצינו שתרגם אונקלוס רע ביש, ובחינת הרע ויסודו הוא עבור פי התורה והמצוה, ואדם כי יחטא ירום תולעים, והוא סוד גדילת תולעים מהפירות ואויר האדמה אחר חטא האדם, והוא אומרו וירם תולעים הטעם הוא לצד ויבאש שנעשה בו בחינת הרע שהניחוהו הפך מצות התורה, ולזה כשאמר להם משה הניחו אותו וגו' עד הבקר אמר הכתוב ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש ורימה לא וגו' פירוש לא נגע בו בחינת הרע ובזה ורימה לא היתה, וכמו כן הצדיקים אשר לא יטעימו נפשם מבחינת הרע לא יתליעו. וצא ולמד מעשה ר' אליעזר בר רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום (ב"מ פ"ד:) כי תולע אחד לבד גדל באזנו לצד בחינת הרע אשר נגע שם:
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. בעקידה כתב וכן מהרי"א כתב שזה מופת על שכל מזונותיו של אדם קצובים לו לכדי חייו, וכשיצא האדם מן העולם המרבה בנכסים לא העדיף כי לא במותו יקח הכל, והממעיט בנכסים לא החסיר כי ה' נותן לכל בשר די מחסורו, ומטעם זה נעשה נס במן במדידה שמצאו כולם בשוה והנותר ליום המחרת ירם תולעים, כי זה מורה שכל מה שהאדם רוצה להותיר ליום המחרת הוא דבר כלה ובלה וסופו לרמה ותולעה, וכל מה שעוזב מהונו הוא לאחרים ואולי לנושא אלמנתו כי יעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנה ואשר נטע, ולא לו יהיה הזרע אשר זרע בעמל ואון, לכך נאמר איש לאשר באהלו תקחו לצורך אהלו להביא שבר רעבון ביתו. וע"כ לא נתנה התורה כ"א לאוכלי המן, כי זה הדרך אשר דורכים בו כל העוסקים בתורת ה' המואסים המותרות אשר סופם לרמה, חוץ ממה שהותירו ליום השבת לא הבאיש ורמה לא היתה בו, כי זה מופת על מה שהאדם מותיר מן מאכלו ליום שכולו שבת לעה"ב ע"י שמאכיל מלחמו לרעבים זה הדבר הקיים נצחי ולא הבאיש, ודי רמז כזה ליראי ה' וחושבי שמו ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו לאחריתם, ולהערה זו צוה ה' להניח צנצנת המן למשמרת לפני העדות מקום הלוחות להודיע שלא נתנו עדות הלוחות כ"א לאוכלי המן.
וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה:[עריכה]
ויקצף עלהם משה. כי אמנם לא קרה זה מפני היותו יותר מכדי שבעם, אבל הותירוהו לכתחלה לנסות.