ביאור:מ"ג שמות טז ד
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם[עריכה]
[מובא בפירושו לפרק י"ז פסוק ו'] הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. הצור הזה שברפידים הוא הסלע שבקדש הכל אחד והוא היה בארה של מרים והלך כל ימי המדבר עמהם וזהו שאמר לשון הנני כלשון האמור במן הנני ממטיר לכם ללמד כשם שהמן עמד לישראל ארבעים שנה כן עמד הבאר הזה, ועוד כי כשם שנגלית שכינה במן שנאמר וראיתם, את כבוד ה' כן נגלית בכאן על הצור לבאר כי היה ענין הבאר פלא קיים כפלא המן:
הנני ממטיר. כדמות מטר היורד מהשמים.
הנני ממטיר לכם. אמר ר"א כי בעבור היותו יורד כדמות מטר מן השמים יקרא ממטיר, ומצינו ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים יא ו), וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית יט כד). ואולי היו באים עם המטר. ודעת אונקלוס שהוא לשון ירידה, הא אנא מחית: ויתכן שיהיה מענין כמטרא לחץ (איכה ג יב), אע"פ שהוא שרש אחר, כי בכל זריקה אשר תבא מלמעלה יאמרו כן, ותקרא "מטרה" על שם שימטיר עליה החצים. ואמרו (תהלים עח כז) וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף. או שיאמר כן בעוף השמים כי ירד עליהם כמטר:
וע"ד המדרש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, כמה היו ישראל חביבין לפניו ששנה להם מעשה בראשית, בנוהג שבעולם הטל יורד מן השמים והלחם צומח מן הארץ ועכשיו הלחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ:
ויאמר ה' אל משה הנני וגו'. לא אמר הכתוב לאמר. גם התחיל לדבר נוכח וסיים נסתר ויצא העם וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (יומא ע"ה.) כי המן היה יורד לצדיקים פתח אהלו של כל אחד ולא היה צריך לצאת אחריו ולשאר העם היה יורד במקום אחר והיו יוצאים ללקוט, והוא אומרו הנני ממטיר לכם לחם וגו' פירוש באין צורך לצאת ללקוט, אבל העם יצאו וילקטו. כנגד מה שלא בטחו וקדמו לשאול ישיגוהו בטורח:
לחם. בעבור שיעשו ממנו לחם כמו שכתוב (במדבר יא ח) ועשו אותו עוגות, כי כל פת יקרא לחם, לא בהיותו מן החטה או מן השעורים בלבד. ואמר "ממטיר לחם", כי להיותו לחם ימטירנו להם, וכן ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה), וכן להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד), שיוציא החטה שיעשו ממנה לחם. ויש אומרים (הראב"ע וכן הרד"ק כאן ובספר השרשים שרש לחם) הנני ממטיר לכם לחם, מאכל, וכן לחם אשה (ויקרא ג טז), כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם כא ז), כי תשב ללחום את מושל (משלי כג א), כלם ענין מאכל. והנכון כי ללחום (שם), לאכול לחם, ולחם אלהיך (ויקרא כא ז-ח), כנוי, שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם, כי מצאנו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג):
ממטיר לכם לחם. מזון.
[מובא בפירושו לבמדבר פרק כ' פסוק ח'] (...) ומה שאמר לא מצינו בה' יתברך שכעס, אבל אמר קח את המטה וגו'. דע כי כאשר צריכים במחיתם דבר, אע"פ שמתלוננים וחוטאים בו, והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם. וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח (שמות יז ה) עבור לפני העם וגו', אע"פ שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות (דברים ו טז). וכן במן, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), בדרך אהבה וחבה, אלא שאמר בסוף בדבור השני (שם פסוק יב) שמעתי את תלונות, הודיע להם חטאם בלבד. אבל כאשר יתלוננו חנם, ישפוך עליהם חמת אפו. ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה, שנאמר (פסוק ו) וירא כבוד ה' אליהם, שרומז אל הקהל הנזכר, והוא מראה יד ה' ההווה במגפות, כאשר תראה במרגלים (לעיל יד י) וביום קרח (לעיל טז יט) וממחרת (לעיל יז ז). והתימה על הרב, שהרי מקרא מלא הוא (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את ה' במדבר: (...)
ומלת לחם מאכל תמצא על הלחם כמשמעו. גם על הבשר. כמו לחם אשה. גם על הפרי כמו נשחיתה עץ בלחמו:
והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר להם, אבל כאשר אמר להם משה (בפסוק ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל ט יב, י יב, יא א). ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת (פסוק לב) זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו, ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים: ועל דעת האומרים (הראב"ע) כי "לחם" כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטיר לכם לחם על המן ועל השלו, כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע כדרך כל הארץ:
וטעם שלא אמר בתחלת נבואה זו לאמר, לצד כי עדיין יצוהו פעם ב' כל הדברים בפרשה שאחר זו אלא שהקדים הדברים למשה למצוא בפיו מענה, ותכף ומיד השיבם שהנבואה נאמרה לו כהרף עין ותכף ומיד והנה כבוד ה':
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ע"ד הפשט קרא את המן לחם לפי שהיו עושים ממנו לחם כי לא היה ממטיר הלחם עצמו והוא כענין שכתוב (איוב כח) ארץ ממנה יצא לחם שטעמו שיצא ממנה החטה שעושים ממנו לחם: ודע כי היה המן דבר נלקט כעין גרגרים דקים ולכך הזכיר בו לשון לקיטה ולקטו דבר יום ביומו, והיה כמין זרעונים קלופים ועגולים ממה שכתוב דק מחוספס, ופירוש מחוספס קלוף מל' מחשוף הלבן כי הסמ"ך כפולה וכן תרגם אונקלוס דעדק מקלף ותרגום דק השני דעדק כגיר שהיה עשוי חמרים וכן תרגם חמרים דגורין והיה לבן ככפור והיה מתוק וכתוב אחד כולל שלשתן ומבאר שהיה עגול ולבן ומתוק הוא שכתוב והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש. ואולי כי כפל הסמ"ך בא לרמוז על מה שהיה דורש ר"א המודעי גבהו של מן ס' סאה אתיא פתיחה פתיחה כתיב במבול (בראשית ז) וארבות השמים נפתחו וכתיב במן (תהלים עח) ודלתי שמים פתח וכך איתא במסכת יומא ריש פ' יום הכפורים. והיה יורד בלילה והם ישנים על מטותם כדי שישכימו בבקר וימצאו פרנסתם מזומנת, וזה מן ההכנות המושגחות מבעל ההשגחות יתברך ודומה לו היה בבנין בהמ"ק שהיו יורדים גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולא ביום כדי שלא יתבטלו ממלאכתם, וכן בחזקיהו שאמר להקב"ה אני אין בי כח להרוג ולרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה אמר לו הקב"ה אני עושה הה"ד (מלכים ב יט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' וכמו שדרשו במגלת איכה רבתי: ותמצא פסוק אחד באור לכל זה (תהלים קכז) כן יתן לידידו שנא כי הוא יתעלה יתן לאוהביו בשעת השינה מה שמשיגים משכימי קום מאחרי שבת אחר היגיעה והעמל שעדיין הם אוכלים בעצבון, וא"כ שוא למשכימים לכל אותו טורח כי מה שהם מוצאים אחר הטורח נותנו הקב"ה לאוהביו בשעת השינה בלא טורח, ומה שכתוב (במדבר יא) בו ועינו כעין הבדולח יורה שהוא מתולדת האור העליון שכתוב בו (יחזקאל א) כעין הקרח הנורא, והבדולח פירשו בו שהוא יהלום הנקרא פירל"א שהיה חקוק בה זבולן וכן כתוב בספר מכלול בשרש בדולח, והיה המן יורד כמין מטר דק וכענין שכתוב (תהלים קמז) כפור כאפר יפזר משליך קרחו כפתים ועל כן פירש דוד ע"ה (שם עח) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, וכתיב (שם) וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו, וזה יורה כי האור העליון נתגשם ברצון הקב"ה ולכך קראו דוד ע"ה דגן שמים והזכיר עוד שהמטיר אותו בפתיחת דלתיו, כי כן מצינו באור העליון (יחזקאל א) נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. ותמצא בכאן בפרשת המן ה' פעמים מן כנגד מה שהזכיר בפרשת בראשית ה' פעמים אור וזהו לרמוז כי המן הוא תולדת האור והאור יסוד המן, וכשם שנברא האור ביום ראשון כך תחלת ירידתו של מן היה ביום ראשון, ודרשו (תהלים עח) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים דברי ר"ע אמר לו ר' ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלים לחם והלא נאמר (דברים ט) לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אלא לחם אבירים לחם שנבלע באברים, ומזה דרשו רז"ל מחספס בגימטריא רמ"ח אברים, ומכאן שלא היו צריכין לנקביהם שהרי מזונם היה נבלע ברמ"ח אברים שלהם שהיו אוכלים, וכן דרשו רז"ל עוד בפסוק (במדבר יד) עד אנה ינאצוני העם הזה וגו' בכל האותות אשר עשיתי בקרבו, מהו בקרבו בבני מעים שלהם שהיו אוכלים ולא היו מוציאים כלום: והרמב"ן ז"ל כתב כי כוונת המדרש הזה לר' עקיבא ולרבי ישמעאל הוא ידוע כי קיום מלאכי השרת בזיו השכינה וכמו שדרשו רז"ל (נחמיה ט) ואתה מחיה את כלם אתה מחיה לכלם, ועליו נאמר (קהלת יא) ומתוק האור, שישיגו בו טוב טעם. ולפי מדרשו של רבי עקיבא היו אנשי המן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד ולכך תפש אותו רבי ישמעאל לפי שקיום מלאכי השרת הוא באור העליון עצמו ורבי עקיבא היה משים קיום בדבר המתגשם מתולדות האור הנקרא לחם מן השמים ולדבריו לא היה הפרש בין מזון אנשי המן ובין מזון מלאכי השרת הכל אחד ואין הדבר כן: ודע כי מעת שהשיגו ישראל לזיו השכינה על הים מאותה השעה נתעלה נפשם להדבק בתולדותיו שהוא המן והיו ראויים להנתן להם המזון הזה במדבר, ע"כ כוונת הרב עם קצת לשונו: ונראה לומר כי מה שמצינו בפרשה לשון זה הוא שכתוב זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו' ירמוז אל זה אלי ואנוהו שאמר על הים כי מן העת ההיא היו ראוים לכך. וצריך אתה לדעת כי כשם שהמן היה מאכל גופניי קיים תולדת האור העליון ונתן למקבלי התורה כדי לזכך שכלם ולעלות השגתם בידיעת השי"ת, כן מצינו מאכלים גופניים קיימים והם בעלי חיים מעותדים לעתיד לבא ועתיד הקב"ה לעשות מהם סעודה לצדיקים, ואולי כי גם הם מתולדת האור העליון, וע"כ הם קיימים, ואלו הם דג ששמו לויתן עוף ששמו בר יוכני, ונבראו שניהם ביום ה' ונקרא בר יוכני לפי שהוא מוכן לסעודת הצדיקים, וכן בהמה בהררי אלף שנבראת ביום ששי שהוא מזומן ליום שצוה לאלף דור, ואין ספק כי אלה הם מאכלים דקים וזכים מחדדים השכל כמן ויותר ממנו שהרי באותו זמן יהיה שפע החכמה שנאמר (ישעיה יא) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים: (...) וע"ד הקבלה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, לשון ממטיר מלשון משמרת, והיא מדת הרחמים המקבלת מן השמים שעליה הזכיר שלמה בחכמתו (משלי לא) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, ולשון הנני עומד ולשון ממטיר יוצא לשכינה כי השם המיוחד עושה שתמטיר, ולא היה הכתוב צריך להזכיר השמים כי בידוע שכל מטר מן השמים אבל הכוונה כי המדה הזאת שהפרנסה באה משם לכל העולם כלו בין בעליונים בין בשפלים מקבלת מן השמים כלומר מן הרחמים, וזהו לפי דעתי (איוב לט) אם על פיך יגביה נשר שדרשוהו רז"ל על השכינה והזכיר מיד (שם) משם חפר אוכל למרחוק עיניו יביטו. וכן הזכיר שלמה (משלי לא) ממרחק תביא לחמה, כלומר כי משם באה הפרנסה, והמדה הזאת קראה שלמה בשיר השירים (ה) אחותי רעיתי, ודרז"ל רעיתי פרנסתי כי לה היו מקריבים הקרבנות ומשם באה הפרנסה והברכה שופעת על כל העולם. והיה המן יורד במשמרה שלישית של לילה באותה משמרת שמדת רחמים משמרת שהרי שלש משמרות הוי הלילה כנגד הגדולה והגבורה והתפארת ונתנו חכמים סימן למשמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו, כלומר שהוא זמן הפרנסה לכל באי העולם שהיא מזדמנת בזמן שמד"ר משמשת. ומכאן תבין שהמן עקרו משפע הרחמים שהוא האור וזהו לשון מן השמים כמו (מלכים א ח) ואתה תשמע השמים וכתיב (תהלים עח) ודגן שמים נתן למו והוא היה זמן ירידת הטל הוא שכתוב (במדבר יא) וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו אבל ישראל היו מלקטין אותו ביום שנאמר וילקטו אותו בבקר בבקר וכתיב ולחם בבקר לשבוע:
[מובא בפירושו לדברם פרק ח' פסוק ג'] לא על הלחם לבדו. על הלחם שהאדם רגיל בו אין חיותו של אדם בו לבדו בלתי הכח המצמיח אותו והוא מזלו וכחו, וכמו שאמרו רז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב לח) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, ואותו כח המצמיח יש לו כח אחר ממונה, ואותו כח אחר יש לו כח גבורה מושל עליו שהוא מעמידו ומקיימו, וכן מכח לכח עד הסבה העליונה שהוא כח הכחות כלן וגבוה על כל גבוהים והוא מקור חיים וחיות כל חי, שהרי ישראל כל ארבעים שנה במדבר לא אכלו לחם וחיו, זהו על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כלומר על הכח הנגזר מפי עליון, כלשון (אסתר ז) הדבר יצא מפי המלך, שפירושו גזר, וכל הכחות האלו האמצעיים קראם הכתוב מוצא פי ה', כלומר כי הם כלם נגזרים ויוצאים מכחו, ובא הכתוב הזה להודיע שאין עקר החיות במזון הבא מסבה אחר סבה כענין הלחם שאנו אוכלים שהאמצעיים רבו בו, אלא שעיקר החיות במזון הכח המתקרב אל הסבה העליונה, כי כל מה שיתקרב מכחו יתברך ויתמעטו האמצעים הוא עיקר החיות, וזהו שאמרו רז"ל (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ר' יוחנן אמר אכילה ודאית שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים. נתכוין רבי יוחנן לומר כי האור העליון שהוא חיי הנפש ומזונה ותענוגיה היא האכילה הודאית, אבל מזון הגוף הבא מסבה אחר סבה אינה אכילה ודאית. נראה לי כי קרא הכתוב המן מוצא פי ה' כי אע"פ שכל האמצעיים כלן מוצא פי ה' הם וזהו שאמר כל, מ"מ המן היה מוצא פי ה' ממש, ממה שכתוב (שמות טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והבן זה. ויהיה באור הכתוב, כי על כל מוצא פי ה' שהם האמצעיים כלן, יחיה האדם, אין צריך לומר על מוצא פי ה' שהוא המן, ואין שם רבויי אמצעיים, והוא מוצא פי ה' ממש, וכאשר רמזתי:
וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ[עריכה]
ויאמר ה' אל משה הנני וגו'. לא אמר הכתוב לאמר. גם התחיל לדבר נוכח וסיים נסתר ויצא העם וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (יומא ע"ה.) כי המן היה יורד לצדיקים פתח אהלו של כל אחד ולא היה צריך לצאת אחריו ולשאר העם היה יורד במקום אחר והיו יוצאים ללקוט, והוא אומרו הנני ממטיר לכם לחם וגו' פירוש באין צורך לצאת ללקוט, אבל העם יצאו וילקטו. כנגד מה שלא בטחו וקדמו לשאול ישיגוהו בטורח:
ויצא העם ולקטו. שהיו יוצאים חוץ למחנה במדברות.
דבר יום ביומו. צורך אכילת יום ילקטו ביומו ולא ילקטו היום לצורך מחר (מכילתא):
דבר יום ביומו, שהיה בורא היום ובורא פרנסתו מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ובאור דבריו כי האומר כן מראה בעצמו שאין בטחונו אלא במה שרואה תחת ידו ועל כן הוא מקטני אמנה לפי שעקר האמונה להאמין מה שאין אדם רואה שיתלה בטחונו בבעל הרחמים שבראו ואת יומו שירחם עליו ויתן לו פרנסתו: ובמסכת יומא ריש פרק יוה"כ שאלו תלמידיו את ר"ש בן יוחאי מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה אמר להם כדי שידאג כל אחד מישראל ויאמר שמא למחר לא ירד המן ונמצאו בניו ובנותיו מתים ברעב, נמצאו כלן מכוונים לבם לאביהם שבשמים, ד"א כדי שיהיו אוכלים אותו כשהוא חם, ד"א מפני משאוי הדרך. ועוד שם צדיקים היו אוכלים אותו לחם, בינונים (במדבר יא) ועשו אותו עגות, רשעים (שם) וטחנו ברחים או דכו במדוכה, צדיקים היה יורד על פתח ביתם שנאמר (שם) וברדת הטל על המחנה לילה וגו', בינונים היו יוצאים ולוקטין שנאמר ויצא העם ולקטו, רשעים (שם) שטו העם ולקטו וגו', וכן אמר דוד ע"ה (תהלים עח) וימטר עליהם כעפר שאר וגו' אלו צדיקים, ויפל בקרב מחנהו אלו בינונים, סביב למשכנותיו אלו רשעים:
ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. אף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו בבתים אלא (יום) דבר יום ביומו כדכתיב וימודו בעומר. איש לפי אכלו לקטו:
לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:[עריכה]
למען אנסנו הילך בתורתי. אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט:
אנסנו הילך בתורתי. שלא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן:
למען אנסנו הילך בתורתי. אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י. ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא לחם: וככה אמר להם עוד (שם ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם. וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם (בראשית כב א). והרב אמר במורה נבוכים (ג כד) לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא. ואם כן היה ראוי שיאמר "למען ינסה לדעת":
למען אנסנו. מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי. כמו שמפורש בפרשת והיה עקב ויענך וירעיבך:
וטעם אנסנו. שיצטרך אלי בכל יום:
למען אנסנו וגו'. כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון ובזה יהיו פנוים מכל ואראה הילך וגו': עוד ירצה על זה הדרך טעם דבר יום ביומו למען אנסנו כשיהיה צריך לו בכל יום למזונותיו:
דבר יום ביומו, שהיה בורא היום ובורא פרנסתו מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ובאור דבריו כי האומר כן מראה בעצמו שאין בטחונו אלא במה שרואה תחת ידו ועל כן הוא מקטני אמנה לפי שעקר האמונה להאמין מה שאין אדם רואה שיתלה בטחונו בבעל הרחמים שבראו ואת יומו שירחם עליו ויתן לו פרנסתו: ובמסכת יומא ריש פרק יוה"כ שאלו תלמידיו את ר"ש בן יוחאי מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה אמר להם כדי שידאג כל אחד מישראל ויאמר שמא למחר לא ירד המן ונמצאו בניו ובנותיו מתים ברעב, נמצאו כלן מכוונים לבם לאביהם שבשמים, ד"א כדי שיהיו אוכלים אותו כשהוא חם, ד"א מפני משאוי הדרך. ועוד שם צדיקים היו אוכלים אותו לחם, בינונים (במדבר יא) ועשו אותו עגות, רשעים (שם) וטחנו ברחים או דכו במדוכה, צדיקים היה יורד על פתח ביתם שנאמר (שם) וברדת הטל על המחנה לילה וגו', בינונים היו יוצאים ולוקטין שנאמר ויצא העם ולקטו, רשעים (שם) שטו העם ולקטו וגו', וכן אמר דוד ע"ה (תהלים עח) וימטר עליהם כעפר שאר וגו' אלו צדיקים, ויפל בקרב מחנהו אלו בינונים, סביב למשכנותיו אלו רשעים:
למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. למדך הכתוב שכל מי שמזונותיו מרווחין הוא חייב לעסוק בתורה זהו שאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, וזהו שזכתה תורה מתנות כהונה להכהנים והלוים והן התרומה והמעשרות והוא שכתוב (דברי הימים ב לא) ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', וכנגד מתנות כהונה תקנו מתנות לחכמי ישראל המתעסקים בתורה שנאמר (משלי לא) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה: ודע שעיקר הנסיון שהקב"ה מנסה את בריותיו הוא כדי לפרסם את האמונה באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי רצונו ואין הנסיון צריך לעצמו יתברך כי הוא יודע תעלומות לב, אבל הוא להודיע לבריות העולם שאינן יודעים, ומטעם זה מנסה הקב"ה את הצדיקים שנאמר (תהלים יא) ה' צדיק יבחן כדי שיתפרסם מזה גודל חיוב העבודה בעמדו על הנסיון ומצינו ג"כ שהקב"ה מנסה לכל בני אדם העשירים והעניים על דרך השכר והעונש, מנסה את העשיר היאך יתנהג בעשרו ובטובה שהשפיעו אם יתן צדקה אם לא, גם את העני אם יסבול עניו ורישו שלא יחליש ממנו כח יראתו או אם יבעט בו, ואין צריך לומר הנפש בגוף שהיא באה בתוכו לנסיון כדי לנסות את האדם אם ימשיך גופו אחר עצת נפשו או ימשיך נפשו אחר תאוות גופו, ובכל הענינים האלה אשר האדם מתנסה בהם תתפרסם לבריות אמונת התורה בעונש ושכר ויתקדש שם שמים בעולם ויכירו שכר העבודה והמצוה שהוא יתברך גומל את האדם או מענישו בעוה"ז ובעוה"ב הכל לפי המעשים:
למען אנסנו הילך בתורתי. כשיהיה מתפרנס שלא בצער, כאמרם זכרונם לברכה "לא נתנה תורה לדרש אלא לאוכלי המן" (מכילתא בשלח ט, לא).
למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. פירש"י אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט, וכל זה נאמר על מדת הבטחון כי אם לא יותירו ממנו זהו מופת שהם שלמים במדת הבטחון, כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, וכן אם לא יצאו בשבת ללקוט הרי הם בטוחים שמה שלקטו אתמול יספיק להם גם ליום המחרת, ואז ילכו בתורתי, כי מי שאינו שלם במדת הבטחון מכלה כל ימיו לאסוף ולכנוס ומתי יעשה לבית ה' לעסוק בתורה, כנודע מדרכי רוב העולם ההולכים אחר ההבל ויהבלו, ועסק התורה טפל אצלם. דבר אחר, לפי שעסק התורה יש לו מונעים מבית ומחוץ, מבית הוא מצד מאכלים גסים המפסידים זכות וברירות השכל, עד אשר כח שכלו עובר בעמק עכור ואינו זך לעסוק במושכלות, כי מטעם זה לא אכל משה בהר מ' יום כדי שיהיה שכלו זך ונקי להבין במושכלות, וכתיב (שמות כד טז) ויכסהו הענן ששת ימים וארז"ל (יומא ד) שהיה זה כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו, ומבחוץ הלא המה בעבר הירדן, בעברו דרך ימים ונהרות ורגליו כאילות לרדוף אחר מזונותיו, במדבר בהר בערבה ובשפלה ועסק זה מטרידו מלעסוק בתורה, והמן הזה היה מאכל רוחני כל אוכליו נצולו מן שני מונעים אלו, הן מבחוץ, כי לא היו צריכין לחזר אחריו אלא כל אחד מצא מזונותיו בכל יום פתח אהלו, הן מבפנים, כי היה מאכל זך ונקי מכל פסולת, ורז"ל (שם עה) קראוהו לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלין אותו, אע"פ שאין אצלם אכילה מ"מ הן נזונין מזיו השכינה והיינו אותו חלק רוחני שהיה במן כי היה בו ניצוץ גם מן הרוחניות, ועינו כעין הבדולח מזהיר ומבהיק ולא היה בו שום פסולת וע"כ היה נבלע באברים, ובזה נסתלקו שני המונעים. ושלישים על כלו, והוא מי שיש לו הרבה יותר מכדי צרכו, גם הוא אינו פנוי לעסוק בתורה כי ריבוי הונו וקנינו והשבע לעשיר אינו מניח לו לעסוק בתורה, וגם ממונע זה היו ניצולים במן זה, כי לא ירד כ"א ארוחת איש דבר יום ביומו, ואמר ה' למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, כי בהסתלקות כל המונעים הרי לפניהם שולחן ערוך לעסוק בתורה ואין מעכב, ואם על כל פנים לא ילכו בתורת ה' אין זה כי אם רוע לב הותל הטהו למאס בתורת ה', ואז ודאי לא יהיו ראויין לקבלת התורה ויתבאר זה עוד בסמוך.
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק י"ז] ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה כדי שיהיו ראוים לקבל התורה ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה והיו המים מתוקים חזרו ונמררו ועל ידי העץ חזרו למתיקותם וכל זה נסיון גמור וכענין שכתוב (שמות טו) ושם נסהו גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור כענין שכתוב (שם טז) ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו, גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ובעונש זה בא עמלק ונלחם בהם, כי בעון בטול תורה הצרות באות לעולם, כל הענינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבוע בנפשותם מדת הבטחון, ועל זה אמר שלמה המע"ה (משלי כב) להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, יאמר מה שהודעתיך עד היום בספר הזה מן המוסרים והמשלים הכל היה לתועלתך ולהגיע אותך אל שלמות מדת הבטחון כמו שהגעתי אני אליה זהו שאמר אף אתה, באר לנו כי מדת הבטחון עקר גדול ויסוד התורה והמצוה: