ביאור:מ"ג שמות ז יא
וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים
[עריכה]ויקרא גם פרעה. לרבות אשת פרעה שהיא התחילה תחלה לקרא לחכמים ולמכשפים:
בלהטיהם. אמרו רבותינו (סנהדרין סז:) שהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, והמלה מגזרת אש לוהט (תהלים קד ד), להבה תלהט רשעים (שם קו יח). והענין, כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש, מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, כענין ויגל ה' את עיני נער אלישע והנה רכב אש וסוסי אש (מ"ב ו יז). ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שרים. ועוד אבאר בעזרת הצור (ויקרא טז ח, יז ז, דברים יח יט). אבל "בלטיהם" (להלן ח ג) אמרו (סנהדרין סז:) שהם שדים, והמלה נגזרת ממלת "לט", דברו אל דוד בלט (ש"א יח כב), כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש, וזהו שאמר "לחכמים ולמכשפים", כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, ו"חרטומי מצרים" יכלול את שניהם.
ויקרא פרעה לחכמים. חכמי המזלות: ולמכשפים. משנים דבר התולדות למראה העין: והחרטומים. הם היודעים סוד התולדות.
[מובא בפירושו לפרק ח' פסוק י"ד] ומה שהזכירם למעלה בשם חרטומי מצרים ויזכירם עתה בשם חרטומים סתם, יתכן לפרש כי לפי שהיו החרטומים חכמים גדולים בעיני מצרים הזכירם הכתוב למעלה שני פעמים בשם הידיעה באות התנין ובמכת הדם הוא שכתוב באות התנין, חרטומי מצרים בלהטיהם, ובמכת הדם. חרטומי מצרים בלטיהם, והגיד בזה חכמתם שהיא חכמת הכשפים וחכמת השדים ולכך הזכירם כן ב' פעמים בשם הידיעה והכבוד כי היו ידועים ואנשי השם בחכמות ההם, ואחר כך במכת הצפרדעים נתמעטה חכמתם ומעלתם אצל מצרים ואבדו השם ההוא וקראם הכתוב חרטומים סתם לא חרטומי מצרים כבתחלה וזהו שאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים, ואחר כן במכת הכנים בטלה חכמתם ונתמעטה מעלתם יותר ויותר כשהוצרכו להודות על כרחם אצבע אלהים היא אמרו כי היא מכה מאת ה' יתעלה הזכירם בחסרון השם ובחסרון היכולת הוא שאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו, החרטמים כתיב, וממכת הכנים ואילך נאבדו מן הכתוב ולא נזכרו בשם חרטומי מצרים ולא חרטומים סתם (בחסרון השם וחסרון היכולת) הוא שכתוב במכת השחין ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כי נתביישו ולא יכלו להציל את עצמם:
וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן:
[עריכה]גם הם לא קרא תחלה אלא לתינוקות ואחר כך לחכמים ולמכשפים לכך כתוב ויעשו גם הם. אמר רבי שמעון בן פזי מה ראו להקיש דבת נחש למלכות שנאמר (ירמיה מו) קולה כנחש ילך מה הנחש מתעקם והולך כך מלכות מצרים מעקמת דרכיה, מה נחש מלחש והורג כך מלכות מצרים מלחשת והורגת, תלה המטה כנגד פרעה אמר לו מזה אתה לוקה:
בלהטיהם. בלחשיהון ואין לו דמיון במקרא ויש לדמות לו (בראשית ג) להט החרב המתהפכת דומה שהיא מתהפכת ע"י לחש:
בלהטיהם. אמרו רבותינו (סנהדרין סז:) שהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, והמלה מגזרת אש לוהט (תהלים קד ד), להבה תלהט רשעים (שם קו יח). והענין, כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש, מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, כענין ויגל ה' את עיני נער אלישע והנה רכב אש וסוסי אש (מ"ב ו יז). ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שרים. ועוד אבאר בעזרת הצור (ויקרא טז ח, יז ז, דברים יח יט). אבל "בלטיהם" (להלן ח ג) אמרו (סנהדרין סז:) שהם שדים, והמלה נגזרת ממלת "לט", דברו אל דוד בלט (ש"א יח כב), כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש, וזהו שאמר "לחכמים ולמכשפים", כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, ו"חרטומי מצרים" יכלול את שניהם. ולא ידענו גזרת המלה. ואמר רבי אברהם כי היא לשון מצרי או לשון כשדי, כי לא מצאנו רק בדברי שניהם. והקרוב כדברי רש"י (בבראשית מא ח) שהיא מלה ארמית מורכבת, חר טמי, הנחרים בעצמות, כי נודע הוא כי רוב האומנות בעצמות מתים או בעצמות חיות, כענין שהזכירו בידעוני (סנהדרין סה:):
ויקרא פרעה לחכמים. חכמי המזלות: ולמכשפים. משנים דבר התולדות למראה העין: והחרטומים. הם היודעים סוד התולדות. והמלה רביעית. אולי לשון מצרים הוא. או לשון כשדים כי לא מצאנוה בכל המקרא רק בדברי שניהם. והפריש הכתוב בין מעשה משה שהיה אמת שנהפך המטה לתנין. ובין מעשה החרטומים על כן כתיב בלטיהם. והמלה השלישית. מגזרת להט החרב. אשכבה לוהטים. ולהט אותם היום הבא. והוא כמו בריקות ואש עוברת וזאת היא אחיזת עינים:
בלהטיהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, המלה נגזרת מלשון (תהלים קד) אש לוהט, (שם קו) להבה תלהט רשעים, והענין כי הם עושים ע"י לוהטים מלאכי אש מלהט באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב. ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שדים, בלטיהם מעשה שדים, ונקראים כן לפי שבאים אל האדם בלט לפי שהם בעלי גופות מאויר שאיננו מורגש, וזהו שאמר לחכמים ולמכשפים כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם זקניהם, וחרטומי מצרים יכלול את שניהם. ומלת חרטומים מלה מורכבת חר טמי, כלומר הנחרים בעצמות כי רוב האומנות הוא בעצמות מתים או בעצמות חיות כן כתב הרמב"ן ז"ל:
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] ויהיו לתנינים. לא אמר ויהיו תנינים אלא לתנינים בא ללמד שלא היה כח בחרטומים לעשותם תנינים ממש רק שנדמו לתנינים בחכמת הכשפים ואחיזת עינים, והלשון הזה כלשון (יהושע ז) וימס לבב העם ויהי למים, שאין הכונה מים ממש אלא שנתרכך לבם כדבר הנתון במים וכן (שמואל א כה) וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן שאין להבין אבן ממש. ואם אתה אומר והלא במשה נאמר הלשון הזה ויהי לתנין ולא אמר ויהי תנין, יש לפרש כי זה של משה שאמר ויהי לתנין הוא הויה אמתית הוא לשון (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה האמור במעשה ידיו של הקב"ה שהוא הויה אמתית, אבל ויהיו לתנינים האמור בחרטומים דמיון והויה מזויפת, ומפני שהלשון בשניהם אחד ויהי לתנין ויהיו לתנינים, כדי שלא תבין שענין משה דומה לשל החרטומים לכך הוצרך לסמוך לו מיד ויבלע מטה אהרן את מטותם, והנה זה ראיה כי מטה אהרן אחר שהיה תנין ממש בלע את מטותם ולמדך הכתוב בזה כי חזר תנין ממש אבל של חרטומים לא היו תנינים ממש ומזה אמר את מטותם ולא אמר תניניהם, ועוד שלא הזכיר בחרטומים שיעשו כן לפני פרעה ולפני עבדיו כמו שהזכיר במשה שכל עניניהם זיוף אין בהם אמת, או אם נאמר שהיה כח בחרטומים לעשות תנינים ממש במעשה הכשפים וכמו שדרשו חכמינו ז"ל למה נקרא שמם מכשפים שמכחישין פמליא של מעלה גם זה יתכן ומה שאמר ויהיו לתנינים יהיה תנינים ממש והוצרך לומר לתנינים בלמ"ד לפי שמלת ויהיו חוזרת למטות כלומר ויהיו המטות לתנינים, וכן במשה ויהי לתנין, ויהי המטה לתנין, וכן דבר הש"י (שמות ז) יהי לתנין, יהי מטך לתנין, ויהיה מעשה החרטומים ומעשה משה הכל שוה בתנינים ממש, אבל מלת ויבלע הוא היתרון והתגברות הכח אשר לאהרן על חכמת החרטומים בין שיהיה הבולע בו מטה כמדרש רז"ל בין שיהיה תנין בין שיהיה המעשה שלהם דמיון ממש. וכלל הענין כי מלת בלהטיהם שנאמר בחרטומים מעיד על סתירת חכמתם שאינה אמת רק זיוף ותחבולה ומלת ויבלע מעידה על חכמת משה ואהרן שהיא אמתית וגובר על חכמת החרטומים. ופסוק ויבלע לעד כי הדומם בלע דומם או חי, וכן מצינו בענין קרח שהדומם בלע חי ודומם שנאמר (במדבר טז) ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם:
והמלה רביעית. אולי לשון מצרים הוא. או לשון כשדים כי לא מצאנוה בכל המקרא רק בדברי שניהם.