ביאור:מ"ג ויקרא כד יז
וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:[עריכה]
ואיש כי יכה. לפי שנאמר (שמות כא) ומכה איש וגו' אין לי אלא שהרג את האיש אשה וקטן מנין ת"ל כל נפש אדם:
[מובא בפירושו לשמות פרק כ"א פסוק י"ב] מכה איש ומת. כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין ומה שבידי לפרש למה באו כולם אפרש: מכה איש ומת. (סנהדרין פד) למה נאמר לפי שנאמר (ויקרא כד) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת שומע אני הכאה בלא מיתה ת"ל מכה איש ומת אינו חייב אלא בהכאה של מיתה. ואם נאמר מכה איש ולא נאמר ואיש כי יכה הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש הכה את האשה ואת הקטן מניין ת"ל כי יכה כל נפש אדם אפי' קטן ואפי' אשה. ועוד אילו נאמר מכה איש שומע אני אפילו קטן שהכה והרג יהא חייב ת"ל (שם) ואיש כי יכה ולא קטן שהכה ועוד כי יכה כל נפש אדם אפי' נפלים במשמע ת"ל מכה איש שאינו חייב עד שיכה בן קיימא הראוי להיות איש (מכילתא):
[מובא בפירושו לשמות פרק כ"א פסוק י"ב] מכה איש ומת. פירש"י דקרא הכא דמכה איש וקרא דאיש כי יכה וקרא דבסמוך וכי יזיד לא צריך למכתב מכה כלל ומיהו י"ל דאי לא כתיב אלא הני תרי קראי ה"א דווקא איש שהרג אבל אשה וטומטום ואנדרוגינוס לא והכי פירש"י גבי וגונב איש:
ואיש כי יכה כל נפש אדם. בהיות קללת אלהים אצל קצת האומות דבר נקל מאד, כאמרו "והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו" (ישעיהו ח, כא), וכאמרם ז"ל: השומע אזכרה מפי גוי אינו חייב לקרוע, שאם אין אתה אומר כן, נתמלא כל הבגד קרעים (סנהדרין ס, א). ועם זה נראה שיהיה דבור המקלל בזה דבור בטל, בהיות כל קללה נמנעת במציאות האל יתברך, באר הטעם ואמר כי אמנם הפועל הרע, כאשר יהיה נעשה בנושאים מתחלפים, אף על פי שהוא פועל אחד בעצמו, יתחלף ענשו כפי חלוף אותם הנושאים, עד שיהיה העונש בהיות החטא באיזה נושא עונש בגוף או עונש מיתה, וכאשר יהיה בנושא אחר למטה ממנו יהיה העונש ממון. ועל זה נתן שלשה ראיות: אחד בהורג, שההורג נפש אדם חייב מיתה (פסוק יז), וההורג בהמת חברו חייב ממון בלבד (פסוק יח). שנית: בחובל, שהחובל אדם היה ראוי ליענש בגוף לולי חסרון יכלתינו לצמצם, כמו שקבלו רבותינו ז"ל (בבא קמא פג פד). והוצרך לענשו ממון, ועם כל זה הנה הממון רב, שחייב בחמשה דברים, כמו שקבלו הם ז"ל (שם) ומכה בהמה (פסוק כא) יהיה ענשו ממון מעט. שלישית: בחובל אדם, שחובל באביו ובאמו חיב מיתה (שמות כא, טו), וחובל אדם אחר חייב ממון (פסוקים יט כ), ואין צריך לומר מכה בהמה בזה האופן שיהיה ענשו מעט מאד.
[מובא בפירושו לפסוק י'] ואיך הכניס בדבור זה מאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם. וכן פסוק ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו'. ועוד שפסוק זה כולו מיותר שהרי נאמר אח"כ בפירוש שבר תחת שבר וגו'. אלא שכל זה מדבר בגנות המצה והמריבה, שאין שלום יוצא מתוך מריבה ועל ידי המריבה יבא שיכה נפש אדם או בהמה ויזיקו או בגופו או בממונו, ולפי שארז"ל (קידושין ע) כל הפוסל במומו פוסל, לכך נאמר ואיש כי יתן מום בעמיתו. להטיל מום בקדושים, כאשר עשה בעקימת שפתיו דהוי מעשה כן יעשה לו כי יאמרו לו שפוסלו במומו, ולמטה מדבר במום ממש ע"כ אמר כן ינתן בו. וכן זה בן ישראלית, וזה איש הישראלי, כי כל אחד פוסל חבירו במום כי שניהם לא היו אנשי שם ולא נודעו כי אם מצד אבותם.
ולא הזכיר קללת אביו ואמו, כי היא בלתי דומה לזאת הקללה שהוא דבור בטל לגמרי, ולא כן קללת האב.