ביאור:מ"ג ויקרא י ו
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו[עריכה]
ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר. הפך פניו כנגד אהרן ודבר עמו פה אל פה ולכך כתיב אל אהרן אבל לא הפך פניו כנגד אלעזר ואיתמר ולכך לא נאמר בהם אל:
והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום, כי היא מצוה נוהגת בו לדורות שהוא הכהן הגדול. אבל בניו שהיו משאר הכהנים, לא היו רשאין להקריב ביום הזה כי היו אוננין, ואונן שעבד חלל, והיו חייבים להטמא לאחיהם, וכן היו רשאין או חייבין לפרוע ולפרום, ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה, ולכן צוה אל מישאל ואלצפן שיטמאו למתים הם ולא הכהנים, וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו כאביהם ולא יבכו כלל.
ולאיתמר בניו. פסק. לומר שאף הם היו ראויים אלא שפסקה מהם הגזירה. וזה הוא שנאמר בסיני וגם הכהנים (שמות יט, כב) ה' כהנים אלו אהרן וד' בניו אלא שבזכות אהרן ניצולו:
רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ[עריכה]
אל תפרעו. אל תגדלו שער
ראשיכם אל תפרעו. יש אומרים לגדל פרע: תפרומו. תקרעו והנכון שהוא מן בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ורבים אמרו מכוסה ואחרים אמרו מגולה והאמת דברי הקבלה:
אל תפרעו. אל תגדלו שער מכאן שאבל אסור בתספורת (מ"ק יד: טו). אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום:
והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום, והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל:
ראשיכם אל תפרעו וגו'. כך אמר לאלעזר ולאיתמר. אע"פ שכהנים הדיוטים אתם ואין אתם מצווים בפריעת ראש ובפרימת בגדים כי בכהן גדול כן ולא בהדיוט הרי אתם היום ככהן גדול לדורת. למה:
ראשיכם אל תפרעו. אף על פי שהיו המתים מהקרובים שמטמא להם כהן הדיוט, החמיר על אלה מפני שהיו משוחים, כאמרו "כי שמן משחת ה' עליכם" (פסוק ז).
אל תפרעו. אל תגדלו שער, מכאן שאבל אסור בתספורת, אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום. "ולא תמותו", הא אם תעשו תמותו, לשון רש"י. וזה שאמר "מכאן שאבל אסור בתספורת", אסמכתא בעלמא היא. ועוד, כי לפי זה לא ידרש הא אם תעשו תמותו. אבל יהיה רשות בבני אהרן, שיאמר, אינכם חייבין לפרוע ראשיכם ולקרוע בגדיכם כשאר האבלים, "ולא תמותו" שלא תהיו חייבין מיתה בכך, כי שאר האבלים חייבים אם לא עשו כן: וכך אמרו בגמרא במשקין (מו"ק כד.) אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. וכל זה כדרך האסמכתות בתלמוד. ואין פריעה ופרימה באבלות אלא מדברי סופרים, או שיהיה יום ראשון הלכה למשה מסיני נלמד מן האנינות כפי דעת הגאונים: אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן, ושמע פירושו. כבר אמרו רבותינו (הוריות יב:) שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, ואם מת לו מת אסור לפרוע ולפרום עליו ולהטמא לו, שנאמר (להלן כא י יא) את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא. ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן, אמר בו הכתוב, ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו, (שם יב) והטעם שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה כי זה חלול המקדש הוא: והנה זו האזהרה שלא יצא מן המקדש בשעת העבודה נוהגת בכל הכהנים, אבל לימד בכהן גדול שמקריב אונן, וכיון שכן הוא, אם הניח העבודה ויצא באנינות יתחייב ככל כהן שמניח עבודה ויוצא לרצונו:
ראשיכם אל תפרעו וגו'. כך אמר לאלעזר ולאיתמר. אע"פ שכהנים הדיוטים אתם ואין אתם מצווים בפריעת ראש ובפרימת בגדים כי בכהן גדול כן ולא בהדיוט הרי אתם היום ככהן גדול לדורת. למה:
והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום, כי היא מצוה נוהגת בו לדורות שהוא הכהן הגדול. אבל בניו שהיו משאר הכהנים, לא היו רשאין להקריב ביום הזה כי היו אוננין, ואונן שעבד חלל, והיו חייבים להטמא לאחיהם, וכן היו רשאין או חייבין לפרוע ולפרום, ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה, ולכן צוה אל מישאל ואלצפן שיטמאו למתים הם ולא הכהנים, וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו כאביהם ולא יבכו כלל.(...) והנה בני אהרן הכהנים המשוחים, אע"פ שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המלואים כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינם פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול, (הוריות ג ד) אבל אינו מקריב אונן, וגם הם לא הקריבו באותו היום, כמו שדרשו (זבחים קא.) הן היום הקריבו את חטאתם, וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול. [ועיין עוד בהמשך פירושו לפסוק הבא, תחת הכותרת "עיון בפרטי ציווי זה" וכו']
ראשיכם אל תפרעו וגו'. כך אמר לאלעזר ולאיתמר. אע"פ שכהנים הדיוטים אתם ואין אתם מצווים בפריעת ראש ובפרימת בגדים כי בכהן גדול כן ולא בהדיוט הרי אתם היום ככהן גדול לדורת. למה:
וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף[עריכה]
ולא תמתו. הא אם תעשו כן תמותו:
ולא תמותו. מלת ולא מושכת עצמה כמו ולא למדתי חכמה וכן הוא ולא על כל העדה יקצוף כי אתם תכפרו בעדם.
עוד ירצה באומרו ולא תמותו ועל כל וגו' פירוש כי באמצעות מיתת הצדיקים מגיע קצף לכללות ישראל, כי חוזק ישראל וחיותם הם גדוליהם הצדיקים ובפרט כהני ה' המכפרים בעד העם:
ועל כל העדה יקצף. לפי שהיו שלוחי צבור ושליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו:
ועל כל העדה יקצוף. הקב"ה יקצוף אם תתאבלו לפי שיהא נראה שלא נתקבלו לרצון הקרבנות שהקרבתם בעד העם. וא"ת אם כן אחינו יהיו מחוללין שאין איש חס על מיתתן לכך נא' כל בית ישראל וגו':
ראשיכם אל תפרעו וגו' ועל כל העדה וגו'. פירוש אם יעשו כמותכם, שאתם דוקא הוא שישנם באזהרה, אבל על כל העדה יקצוף אם יעשו כן, אלא חייבין לקרוע עליהם. ואולי ששפט בהם משפט אב בית דין שחייבין לקרוע עליו כל ישראל (מועד קטן כב:). ומה גם למה שאמר שהם גדולים ממשה ואהרן חייבים כל ישראל לקרוע עליהם.
ועל כל העדה יקצוף. יהיה קצף. שאין ראוי לומר שיחול העונש שלהם על ישראל שאין הקב"ה מעניש אומה בעון אומה אחרת, והכהנים עם בפני עצמן הם, ואין הכוונה שיקצוף השם על ישראל אם יפרעו הכהנים ראשיהם ויפרמו בגדיהם, אבל פירושו יחול הקצף על כלל ישראל כאשר יצטרכו להתאבל ולבכות עליהם, וכמוהו (שמואל ב ב) ויאור להם בחברון, שפירושו ויהי אור, וכן בכאן יקצוף יהיה קצף.
ויתכן שנצטוה משה בכך מפי הגבורה, ואע"פ שלא נכתב. או שלמד זה ממה שנצטוה (לעיל ח לה) ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו, כי "משמרת ה'" יוסיף גם היום השמיני, והנה גלוי וידוע היה לפני מי שאמר והיה העולם כי עתידין בני אהרן להיות אוננין, ואע"פ כן צוה שלא יניחו המקדש, א"כ לא יטמאו ולא יתאבלו כלל:
וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק:[עריכה]
והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום, כי היא מצוה נוהגת בו לדורות שהוא הכהן הגדול. אבל בניו שהיו משאר הכהנים, לא היו רשאין להקריב ביום הזה כי היו אוננין, ואונן שעבד חלל, והיו חייבים להטמא לאחיהם, וכן היו רשאין או חייבין לפרוע ולפרום, ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה, ולכן צוה אל מישאל ואלצפן שיטמאו למתים הם ולא הכהנים, וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו כאביהם ולא יבכו כלל. וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, ולא אתם,
ראשיכם אל תפרעו וגו' ועל כל העדה וגו'. פירוש אם יעשו כמותכם, שאתם דוקא הוא שישנם באזהרה, אבל על כל העדה יקצוף אם יעשו כן, אלא חייבין לקרוע עליהם. ואולי ששפט בהם משפט אב בית דין שחייבין לקרוע עליו כל ישראל (מועד קטן כב:). ומה גם למה שאמר שהם גדולים ממשה ואהרן חייבים כל ישראל לקרוע עליהם. ואומרו ואחיכם וגו' יבכו, למצוה, ואם לא בכו אין עליהם קצף כמשפט הקריעה.
ואחיכם כל בית ישראל. מכאן (שבת קה) שצרתן של ת"ח מוטלת על הכל להתאבל בה:
ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. שתלמיד חכם שמת הכל נעשים קרוביו:
וטעם ואחיכם כל בית ישראל. תמצאנו רמוז בפרשת ראה אנכי:
ועל כל העדה יקצוף. הקב"ה יקצוף אם תתאבלו לפי שיהא נראה שלא נתקבלו לרצון הקרבנות שהקרבתם בעד העם. וא"ת אם כן אחינו יהיו מחוללין שאין איש חס על מיתתן לכך נא' כל בית ישראל וגו':
כל בית ישראל יבכו. שחסרו שני צדיקים וגדולים ובכן לא יגרע יקרא דשכבי.
ודקדק לו אשר שרף ה', יתבאר על דרך אז"ל (שבת קה:) שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו ולא יבכה עוד, והוא מה שרמז באומרו אשר שרף וגו' פירוש אם יבכו השרפה אין להם אלא מה שכבר שרף מקודם לשלול שלא תהיה שריפה אחרת עוד. עוד ירצה באומרו ולא תמותו ועל כל וגו' פירוש כי באמצעות מיתת הצדיקים מגיע קצף לכללות ישראל, כי חוזק ישראל וחיותם הם גדוליהם הצדיקים ובפרט כהני ה' המכפרים בעד העם:
וכשם שמצינו במשה רבינו ע"ה (דברים לד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב, גם באהרן (במדבר כ) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, כן אמר בכאן ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, כי בידוע שאין בכל ישראל גדולים במעלה כנדב ואביהוא שהיו במדרגה עליונה על כל הזקנים אחר משה ואהרן, הוא שכתוב (שמות כד) ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ועוד הוסיפו והגדילו בבכיתם עליהם יותר ממה שעשו למשה ואהרן, לפי שהמצוה היתה להם מאת משה רבינו ע"ה כאמרו ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, כן כתב רבינו סעדיה ז"ל: