ביאור:מ"ג ויקרא יט כט
אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ[עריכה]
אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קדושין:
אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה שלא לשם קדושין. ולא תזנה הארץ, אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותם במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר (ירמיה ג ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו', לשון רש"י: ולא הבינותי דעתו, שאין זנות בתורה בפנויה, שהלכה פסוקה היא (יבמות סא:) פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות לא עשאה זונה, ומפורש אמרו בסנהדרין (נ:), ובת איש כהן כי תחל לזנות (להלן כא ט), יכול אפילו פנויה, והקשו והא "לזנות" כתיב, ותירצו כרבי אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. וכן אמרו, אשה זונה וחללה לא יקחו (להלן כא ז), שאינו בפנויה, אלא גיורת ומשוחררת או שנבעלה בעילת זנות ממי שאין קדושין תופסין בה כמו שמפורש ביבמות (שם) ובסיפרא (אמור פרק א ז), אשה זונה ר' יהודה אומר זו אילונית, וחכמים אומרים אין זונה אלא הגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, ר' אליעזר אומר אף פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות. וכך אמרו (תמורה כט:) לענין לא תביא אתנן זונה (דברים כג יט), שאינו בפנויה כלל: אבל הברייתא השנויה בת"כ (פרק ז א) והנזכרת במסכת סנהדרין (עו.), או שהיא כרבי אליעזר ואינה הלכה, או שהיא במוסר את בתו למי שאין לו אישות, כגון כותי ועבד וחייבי כריתות ומיתות בית דין, שזה נקרא זנות לדעת חכמים, וזהו שאמרו במוסר את בתו פנויה שלא לשם אישות, כלומר למי שאי אפשר להיות אישות ביניהם: (...) ורש"י כתב בפרשת אמור אל הכהנים (להלן כא ז), זונה, שנבעלה בעילת ישראל האסור לה כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר. וזו הודאה ממנו שאין זנות בכשרין, אלא שהוא מרבה בה אף חייבי לאוין, וזה דעתו גם בפירושיו בגמרא (יבמות סא.). וגם זה איננו נכון, אלא מחייבי כריתות וכותי ועבד שאין קדושין בה היא נעשית זונה, וכהן לוקה עליה משום זונה, אבל מחייבי לאוין ממזר וגר ועמוני ומואבי אינה זונה ואינו לוקה עליה, אלא שנפסלה מן התרומה ומן הכהונה, דכתיב (להלן כב יב) כי תהיה לאיש זר, כיון שנבעלה לפסול לה פסולה (יבמות סח.), ומחייבי לאוין שבכהונה נעשית חללה:
להזנותה. זנות של פנויה להיות בקדשה:
אל תחלל את בתך וגו'. פירוש יצו האל למי שיש לו בת שלא ינהג בה מנהג חולין להראותה לפני כל ולהתנאות לפניהם אלא כבודה בת מלך פנימה. והגם שיתכוין בה להנאת זיווגה כדי שיודע כי בת יפה ונעימה היא ותנשא להראוי לה, על כל זה יצו האל כי חילול הוא לה והיוצא מזה הוא להזנותה לא להשיאה כי יבער בה אש הטבעי ותחלל כבודה, ולא זו בלבד אלא שתהיה סיבה להבעיר אש בלב רואה וחומד ותזנה הארץ ולבסוף ומלאה הארץ זימה, ונמצא עון כל הרשע תלוי בצוארו, וצא ולמד מה שפירשתי בפרשת אחרי מות בפסוק (יח ב) כמעשה ארץ מצרים שחוש הראות יגדיל החפץ בדבר ויבטל כח הרצון במניעה ויטהו אל חפץ המעשה רחמנא ליצלן:
אל תחלל את בתך להזנותה. ולא בהזנות הבת אפלו פנויה, אשר הוא חלול לה ולאביה, כענין "כי תחל לזנות, את אביה היא מחללת" (להלן כא, ט).
וטעם הכתוב, כי בעבור שהבת ברשות אביה והוא רשאי בנעוריה לקדש אותה ולהכניסה לחופה, והאונס והמפתה אותה נותן קנסה לאביה, פירש הכתוב שאיננו רשאי למוסרה למי שיהיה זנות, והזהירו מזה בלאו. ואחרי אזהרת האב הזהיר גם הזונים עצמם האיש והאשה:
וטעם להזכיר אל תחלל את בתך. בעבור שרט לנפש שלא תתגלה לעיני הכל כי קול שבאשה ערוה ואף כי שרט:
וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה:[עריכה]
ולא תזנה הארץ. אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם. וכן הוא אומר (ירמיה ג) וימנעו רביבים וגו':
וכן מה ששנינו שם בסיפרא (שם ז ב) ולא תזנה הארץ, מזנים הם הפירות, והוא דרך אגדה, נדרש ממלת הארץ, מדלא כתיב ולא יזנו אנשי הארץ. אבל עיקר הכתוב שהוא לאו שני, וכבר מנאו בעל הלכות גדולות בחשבון הלאוין. והיא אזהרה לאיש הזונה ולבת עצמה שלא תמסור עצמה לשם זנות, ומכאן הוא שאמרו שם בברייתא (ת"כ שם ז א), וכן היא המוסרת עצמה שלא לשם אישות:
ולא תזנה הארץ. הטעם זנות אנשי הארץ כמו ארץ כי תחטא לי:
ומלאה הארץ זמה. וסמיך ליה את שבתותי תשמרו לומר סקבא דשתא ריגלא, שאוכלין ושותין ושמחין בשבתות. והיינו דכתיב (הושע ד, יא) זנות ויין ותירוש יקח לב.