ביאור:מ"ג ויקרא יט ה
וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק[עריכה]
וכי תזבחו וגו'. לא נאמרה פרשה זו אלא ללמד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל בתוך הזמן הזה שאם לקבוע להם זמן אכילה הרי כבר נאמר (ויקרא ז) אם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו': לרצנכם תזבחהו. תחילת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני: (...) זהו לפי פשוטו. ורבותינו למדו (חולין יג) מכאן למתעסק בקדשים שפסול שצריך שיתכוין לשחוט:
וכי תזבחו. באר שכאשר אמר "אנכי ה' אלהיך" (שם כ, ב) שיקבלו לאלוה אותו לבדו, כמו שקבלו ביציאת מצרים באמרם "זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו" (שמות טו, ב), לא בלבד אמר שישמרו מצותיו וירוממוהו כראוי למקבל למלך ושיתפללו אליו לבדו בכל צרותם, אבל הזהיר עם זה שיחוסו על כבודו מאד, באופן שלא יחללו את קדשיו אפלו במחשבה.
ה' אלהיכם. וכי תזבחו. שצריך לזבוח לשם ה':
ואמר וכי תזבחו זבח שלמים. כי אחרי שאסר הזביחה וכל עבודה לאלילים ולאלהי מסכה וריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד, אמר כי כאשר תזבחו לשם לא תזבחו לו אלא לרצונכם, שתהיה עבודתכם לרצון לפניו וירצה בכם כעבד יתרצה אל אדניו בעשותו כל אשר יצונו, כלשון, ונרצה לו לכפר עליו (לעיל א ד), ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד). והטעם, שלא תחשבו שיהיה בעבודה זרה שום תועלת, ולא תעשו עבודת ה' הנכבד על מנת לקבל פרס, אלא לעשות רצונו, כי רצונו הפשוט הוא הראוי והמחייב: ואומר זה בשלמים, שהם הקדשים קלים הנאכלים לבעלים בעצמם, שישמרו במחשבתם להיותם בכונה רצויה, וכל שכן בקדשי הקדשים. או מפני שהשלמים מדתן של ישראל, כמו שאמרו רבותינו (זבחים קטז.) לא הקריבו בני נח שלמים, והמשכיל יבין:
וכי תזבחו זבח שלמים. דבק עם הכתוב למעלה בעבור שלא יזבחו לשדים לא אלוה כי אם לשם לבדו.
וכי תזבחו זבח שלמים לה'. כשתרצו לעבדו עבודה לא תעשו כן לאלילים ואלהי מסכה אלא לשם המיוחד זהו שאמר לה' ולא תעשו זה על מנת לקבל פרס אלא לרצונכם כלומר שתהיה כונתכם לעשות רצונו בלבד ושיהיה לרצון לכם,
[מובא בפירושו לפסוק ד'] אל תפנו אל האלילים. אחר שהזהיר על מורא ג' מולידיו בא למעט האלילים כמ"ש (ירמיה ב כז) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני. לומר לך שאין שותפין ביצירתך כ"א ג' אלו ולא יותר. וסמך לזה וכי תזבחו זבח שלמים, לפי שאמר אל תפנו וסתם פנייה היא בלב כמ"ש ואם יפנה לבבך (דברים ל יז) אשר לבבו פונה (שם כט יז) כי בע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה שנאמר (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם, וטעמו של דבר כי עיקר הע"ז תלויה בלב המאמין ולא מצינו בכל התורה שהמחשבה פוסלת כמו המעשה כי אם בע"ז, ובקרבן, שאם חישב בשעת שחיטה לאוכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו פגול הוא לא ירצה, ע"כ סמך מצות אל תפנו אל האלילים המדברת בפנייה שבלב אל מצות וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו. פירש"י שלא תחשבו עליו מחשבת פסול כי בכל התורה דברים שבלב אינן דברים חוץ מב' אלו.
לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:[עריכה]
לרצנכם. אנפיי"צימנטו. (...) ורבותינו למדו (חולין יג) מכאן למתעסק בקדשים שפסול שצריך שיתכוין לשחוט:
ורבותינו אמרו (חולין יג.) לרצונכם זבוחו, שתזבחו לדעתכם, שהמתעסק בקדשים פסול:
לרצונכם. שיהא תמים לסמיכה ולכל משפטיו של קרבן וכמו שמפרש והולך:
וטעם לרצונכם. שיביאו הזבח ברצונם ולא בהכרח:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ונוכל לומר עוד, בענין סמיכות לרצונכם תזבחוהו לפסוק אל תפנו אל האלילים. שלא ינהגו בזביחתה אל ה' כמנהג ע"א שאינן זובחים כי אם בזמן שהם מקבלים הטובה ותולין בהם כמ"ש (חבקוק א טז) על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה. ואין זה זביחה לרצון כי אם מהכרח קבלת הטובות אמנם לא תעשון כן לה' כי אם לרצונכם תזבחוהו, כאלו אין לכם שום סבה המכרחת אתכם על הזביחה ולא יהיה לכם שום כוונה זרה כי אם תתכונו כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, וכל מחשבה זרה נקראת חוץ לזמנו וחוץ למקומו כי אין זה מקומו וזמנו ונקרא מתעסק בקדשים שאינו מתכוין בעצם וראשונה על הזביחה. ודבר זה ברור למבינים וקרוב לשמוע.
תזבחהו. חסר וי"ו שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד:
וטעם לשון רבים תזבחו כי על הרוב דבר הכתוב שיתחברו אנשים על זבח אחד:
ומה שאמר תזבחהו ולא אמר תזבחו כשם שאמר בסדר אמור אל הכהנים וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו, דרשו רז"ל תזבחהו כתיב חסר וא"ו ובא ללמד שאין אדם שוחט במוקדשין שני זבחים כאחד אלא זבח אחד ולא שני בני אדם שוחטין זבח אחד ומדאסר רחמנא במוקדשין שמע מינה דבחולין מותר וזו היא ששנינו השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה שנים אוחזין בסכין ושוחטין כך דרשוהו רז"ל במסכת חולין: ויתכן לומר לפי הקבלה בתוספת הה"א והו"ו שבמלת תזבחוהו ממה שידוע כי שתי אותיות אחרונות של השם המיוחד הם שתי מדות הרחמים והדין ולפי שהזכיר הכתוב הזה קרבן שלמים והשלמים באים להשלים המדות על כן הוצרך להוסיף בכאן שתי אותיות הללו לרמוז על שתי המדות כענין תוספת ה"א וא"ו של (שמות ב) ותראהו את הילד שאמרו ותרא מבעי לי ודרשו בו מלמד שראתה עמו שכינה אבל שם בתודה שהוא קרבן הודאה לשם המיוחד לא הזכיר אות ה"א ואמר תזבחו וזה מבואר: