ביאור:מ"ג ויקרא יט ג
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ[עריכה]
איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראו אביו ואמו. זהו פשוטו. (ת"כ. קידושין כט) ומדרשו אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים א"כ למה נאמר איש שהאיש סיפק בידו לעשות אבל אשה רשות אחרים עליה:
(..) ואמר תיראו לשון רבים כי חייבים הרואים ללמדו ולהכריחו וכן בשמירת שבת:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון בדברי חז"ל" וכו']
אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו ובכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים:
וטעם להזכיר האם קודם האב כי הקטן איננו מכיר בתחלה כי אם אמו ואחר כן אביו
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע נסמכה מצווה זו למצוות "קדושים תהיו"?"]
ומה שמקדים במורא אמו לאביו ובכיבוד הקדים אב לאם, לפי שגם האיש חייב בכבוד אשתו כארז"ל (יבמות סב) לעולם יכבד אדם אשתו יותר מגופו, סד"א שאין כל כך קפידא אם תקל בכבודו שהרי גם האב חייב בכבוד אמך על כן הקדים האב לומר לך שכבודו יהיה גדול עליך ככבוד האם אע"פ ששניכם חייבים בכבוד האם, ובמורא צריך שיהיה אימת בעלה עליה סד"א שמוראה אין בו כל כך קפידא ע"כ הקדים האם לומר שעל כל פנים מוראה עליך.
ואביו תיראו בתורת כהנים אמרו שבמקום אחד הקדים הכתוב אב לאם דכתיב (יתרו) כבד את אביך ואת אמך וגו', ובמקום אחר הקדים אמו וכו' לומר ששניהם שקולים אבל אמרו חכמים האב קודם לאם. גם הברייתא הובא בקידושין דף ל"א דרש רבי וזה לשונם גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה וגו' שבן מכבד לאמו וכו' לפיכך הקדים כבוד אב וכו' וגלוי וידוע וכו' שהבן מתירא מאביו וכו' לפיכך הקדים ה' מורא האם וכו' ע"כ. וקשה לי לב' הדרשות, כי כשנשכיל בענין בב' הכתובים החשיב הכתוב האב יותר מהאם בפסוק כבד וגו' הסמיך האב לכבוד באומרו כבד את אביך, גם בפסוק זה הסמיך האב למורא באומרו ואביו תיראו, ובדרך הזה מצינו לרז"ל שדרשו בכמה מקומות. והן אמת אם לא היה דין יוצא מדרך זה הייתי יכול לפרש הכתוב כדברינו שכבר הרשות נתונה לנו לפרש הכתוב הגם שיהיה בסדר אחר משונה מדברי הראשונים כל שאין הדין משתנה, אבל במה שלפנינו ישתנה הדין, אם נתגרשה האם, כי לפי מה שפרשנו שהתורה הקדימה בב' המקראות האב לאם אם יאמר אביו השקינו מים ואמו אומרת השקיני מים אם להקדים אביו לאם, ולדברי רבותינו שאמרו שהם שוים אלא לצד שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו אם נתגרשה שאין טעם זה רצה יקדים לאביו רצה יקדים לאמו. וכן אמרו שם בקידושין בשאלת בן אלמנה אחת את רבי אליעזר ורבי יהושע, וזה לשונם נתגרשה מהו אמר לו הטל להם מים בספל וכו' ע"כ. הרי לסברת ר"א שקולים הם ממש. ואולי כי לפי מה שדרשו ז"ל שם בתורת כהנים וזה לשונם איש אין לי אלא איש אשה מניין תלמוד לומר תיראו אם כן למה נאמר איש מפני שהאיש סיפק בידו אשה אין סיפק בידה לעשות ע"כ, הנה לדברי ברייתא זו נאמר איש למעט אשה בענין הכבוד אמור מעתה שלענין הכבוד נאמר איש אמו וגו', ובאם אינו ענין, וכפי זה ישנה להקדמת אם בבחינת הכבוד, וכל זה ליישב ברייתא דתורת כהנים. אבל לדרשת רבי שדרש שהקדים הכתוב אם לאב בבחינת המורא וכו' עדיין קשה. ואולי כיון שאין זה אלא דרך אגדה ואין יוצא מזה דין הדרשה תדרש, שהרי סוף סוף הקדים הכתוב אם לאב שהיה לו לומר איש יירא אמו ואביו, והגם שהוכרח הכתוב לדבר בסדר זה לומר איש למעט אשה מחיוב הכבוד ולומר תיראו לרבות בבחינת המורא, אף על פי כן סוף סוף הרי סדר האם קודם לאב והאגדה נתלית ברמז כל שהוא: עוד נראה לומר כי התנאים לא נראה להם לומר שלצד שהסמיך הכתוב זכרון המורא לאב יהיה גדול מהאם. מטעם שהכתוב הוכרח במעשיו לדבר בסדר זה איש וגו' תיראו כדי שנדרוש מיעוט ורבוי בנשים, וכיון שכן נאמר בפה מלא שהקודם בפסוק הוא הראשון, ואמר תיראו לבסוף לא להסמיך לה האב כדי שיהיה במעלה יותר מהאם אלא לדרוש ממנה רבוי חיוב האשה במורא הורים: עוד נראה לומר טעם שאמר לשון יחיד וגמר אומר לשון רבים, נתכוון לומר כי כשהבן יהיה ירא מאביו גורם גם כן שבנו יהיה ירא ממנו, איבעית אימא למה שקדם בדברינו במקומות אחרים (ויחי מט ג) כי שורשי הקדושה ונגדיהם הנמצאים במוליד יעשו כיוצא בהם בנולדים. ואיבעית אימא מדרך המוסר כי כשיראה הבן שאביו מזלזל בכבוד אביו יפקע כלילת מוראו גם כן ממנו, וכשאדם ירא מאביו וכו' הבן לוקח מוסר. גם ישרישו בנפש הבן בחינת מפעל הטוב, ונמצא מקיים ב' מוראים, והוא אומרו איש לשון יחיד תיראו לשון רבים, כי במורא א' יראים ב', וזה אומרם (אבות פ"ד) מצוה גוררת מצוה: או יאמר על דרך מה שפסק הטור סימן ר"מ וזה לשונו ונראה לי כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרין (ב"ק צד:) גבי הניח להם פרה גזולה חייבין להחזיר משום כבוד אביהם, ופריך בש"ס והלא לאו עושה מעשה עמך ואין חייבין בכבודו, ומשני כשעשה תשובה, אלמא כל שלא עשה תשובה אין חייבין בכבודו עכ"ל סובר הרב שאין להחזיקו בעשה תשובה אלא כשראינוהו שעשה דוקא. והוא מאמר הכתוב איש אמו ואביו פירוש איש שמתנהג עם אמו כמנהג אב ואם לזה תיראו אבל מי שמזלזל בכבוד אביו ואמו פטור ממורא. ותיבת אמו ואביו חוזרת לאיש המוליד ונמשכת גם כן לתיראו להגיד על מי באה מצות תיראו והבן. וגם לפי מה שכתבתי בחבורי פר"ת והעמדנו דברי רמב"ם שכתב שמן הסתם מוחזק בחזר בתשובה, והוכחתו מההיא שאמרו בש"ס (קידושין מט) באומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור וכו' שאנו אומרים עשה תשובה הגם שלא ראינוהו שעשה וכו', ודחינו ראית הטור שהביא מהניח להם אביהם פרה גזולה, כי שאני ההוא שמעשיו מוכיחים שלא חזר בתשובה שהרי עודנה לפרת חטאתו עומדת חיה אף כי אחרי מותו, אבל כל שאין הוכחה כזו מן הסתם יעמוד בחזקת שחזר, גם לפי זה יעמדו דברינו בזמן שאנו רואים ודאי שאינו מכבד ואין מקום לחוש לתשובה, וכדומה להניח פרה גזולה, איש כזה פקע כבודו ומוראו מבניו כאשר עשה: עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל בההיא עובדא דההוא גברא וכו' ושמע ושמתיה משום לפני עור לא תתן מכשול, והוא מאמר הכתוב כאן תיראו לשון רבים הגם שלא צוה אלא לאחד דכתיב איש אף על פי כן המצוה מוטלת על הירא ועל המתירא לבל יגרום למצוה שלא ירא שלא יסובבהו ליכשל:
איזהו מורא לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא:
וצוה "איש אמו ואביו תיראו." (פסוק ג) כי שם צוה על הכבוד וכאן יצוה על המורא:
והנה אמר כי יאריכון ימי המכבד אם כן יקצרון ימי המקלה על כן אמר תיראו
והתחיל לבאר ענין כבוד אב ואם, ואמר איש אמו ואביו תיראו. להורות שלא יהיה הכבוד בהם על אופן שיהיה לבו גס בהם, אף על פי שיכבדם במאכל ובמשתה ובמלבוש, כמו שהזכירו ז"ל באמרם: יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם (קדושין לא, א). אבל יהיה כבודו להם כמכבד נוראים אצלו למעלתם עליו.
איש אמו וגו'. טעם סמיכות מצוה זו למצות קדושים. נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם ז"ל (סוטה לו:) שדרשו בפסוק ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וגו' כי כשתקפתו אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי וגו'. ושמעתי משם אנשי אמת (קב היש פ"ב) כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן ותמנעהו מבוא אל התיעוב והוא אומרו סמוך למצות העריות אביו ואמו תיראו, ולזה מי שתקפו יצרו יצייר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש: גם ירמוז כי בעשותו המזימתה יבזה כבוד אביו, ולזה יצו האל סמוך למצות העריות מצות מוראו של אב ואם, הא למדת שאם גילה עריות בטל מצות מורא אב ואם שגרם להם זלזול שיאמרו ארור שזו ילד וכו', ולדרך זה הקדים האם לאב לצד שהיא נוטלת החרפה ביותר, על דרך אומרו (משלי י) ובן כסיל תוגת אמו. ולדרך זה הרווחנו טעם נכון גם בסמיכות ואת שבתותי תשמרו , והוא על דרך אומרו ז"ל בזוהר (ח"ב רעז ח"ג ש"א) כי ז' צדיקים יתכנו להם ז' ימי השבוע, ואמרו בזוהר חדש (ריש פ' תולדות) כי יום שבת הוא כנגד יוסף הצדיק, והוא סוד השלום ולזה אנו אומרים שבת שלום ואנו מברכין הפורס סכת שלום, והיא בחינת יסוד הכל ויוסף לצד צדקתו אשר שמר אות ברית קודש מגשת אל הטומאה ירש בחינה זו. והוא מה שאמר כאן ואת שבתותי ב' שבתות א' שמירת עצמו מלטמא אות ברית קודש, וא' שמירת שבת ושניהם בחינה אחת, ולזה נקראים שניהם אותות, בשבת אמר (תשא לא יג) אות היא ביני וגו'. ובמילה אמר (לך יז יא) והיה לאות. ותדע כי ב' הבחינות בערך המעשי הם ב' אבל בערך המסובב מהם הוא בחינה אחת והשומר אחד מהם יסובב התיקון והתקשרות נפשו בב' המצות, ולזה אמר ואת שבתותי:
וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ[עריכה]
ואת שבתותי תשמרו. סמך שמירת שבת למורא אב לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו וכן בשאר כל המצות:
וסמיך ליה ואת שבתותי תשמורו, שאם אמר לו אביו לחלל שבת אל ישמע לו.
ואמר ואת שבתתי תשמרו. כי שם צוה על הזכירה וכאן על השמירה, וכבר פירשנו (שמות כ ח) ענין שניהם:
ואת שבתותי תשמרו. כשם שבעשרת הדברות נאמר כיבוד ואם אצל שמירת שבת שהושוו כבודם לכבוד המקום אף כאן סמכן הכתוב לפי פשוטו:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע נסמכה מצווה זו למצוות "קדושים תהיו"?"]
ואת שבתותי תשמרו וגו'. רז"ל אמרו (ב"מ לב:) מנין שאם אמר לו אביו חלל שבת וכו' שלא ישמע לו דכתיב איש אמו וגו' ואת שבתותי וגו' אני ה' שאתה ואביך חייבין בכבודי ע"כ. הנה לטעם אתה ואביך וכו' שדרשו מאומרו אני ה' מובן כי כמשפט הזה יהיה בכל מצות התורה הגם שאינם חמורים כשבת כגון השבת אבידה וליטמא למתים, אם כן למה לא הסמיך אלא מצות שבת שהיא חמורה שהיה לו להסמיך מצוה אחרת קלה, גם בזה לא היה צריך לנתינת טעם אני ה' להביא ממנה שאר מצות קלו'. ויתבאר על פי מה שכתב רמב"ם בפרק ה' מהלכות ממרים וזה לשונו היו אביו ואמו רשעים גמורים וכו' אסור לו להכותם וכו' ע"כ. ודייקו כל האחרוני' כי דוקא להכותם אסור אבל כבודם ומוראם אינו חייב בו. והעליתי בחיבורי על יורה דעה בישוב דברי רמב"ם עם מה שכתב הפרק ז' מהלכות ממרים שחייב לכבדם, כי לא כ' כן אלא במי שעבר קצת עבירות לתיאבון באקראי, וכאן מדבר במי שהוחזק ברשע גמור, ולזה דקדק בלשונו רשעים גמורים ולא הספיק לומר רשעים. וסובר אני שרשעים גמורים הם עוברים על כל העבירות הבאות לידם אלו אינו חיוב על הבן לירא מהם ולכבדם. והוא מאמר הכתוב כאן איש אמו ואביו תיראו ותנאי הוא הדבר ואת שבתותי תשמרו כלכם אבות ובנים, ודוק מינה שאם האבות לא ישמרו שבתות ה' הרי פקע מצות מוראם כי שקול שבת כנגד כל התורה כולה (שמו"ר פכ"ה י"ב) ונקרא רשע גמור:
ומה שפרט השבת יותר מכל מצוה שבתורה, לפי שטעם של מצות כיבוד אב ואם הוא שראוי לחלוק כבוד למי שהוציאו לאור ההויה הלא הוא אביך קנך והוא עשך ואיך לא תחלוק כבוד למי שהמציאך כי זולתו לא היה לך מציאות כלל, והשבת מורה על כיבוד של השי"ת כי הוא מורה על חידוש העולם ושהמציא הקב"ה לאור ההויה אותך ואת אביך, ואם יאמר לך אביך חלל השבת כדי לטעת בלבך שהעולם קדמון ובלתי מחודש כדי שתאמין שאין לך שום אב אחר זולתו ויאמר כל זה לפתותך שתבטל רצון אביך שבשמים מפני רצונו לא תאבה ולא תשמע לו, כי באמת הוא ית' אב לכלנו וחייב אתה לבטל רצון אביך מפני רצונו ית' כי אתה ואביך חייבים בכבודו, אבל אם יאמר לך אביך לעבור עבירה אחרת פשיטא שלא תשמע לו כל זמן שראש נזרך קיים ואתה משמר השבת כהלכתו ומאמין בחידוש העולם כי אב אחד לכלנו וע"ז אינו צריך לצוותך, זולת אם יבא לחלוק על השורש מראש אמנה ע"ז אתה צריך זירוז ביותר ועל כן מצינו בכ"מ סמיכת השבת למצות כיבוד אב ואם כי גם השבת מורה על כיבוד האב ראשון לכל נוצר. ויכלול הסמיכות עוד, ג' שותפין אשר באדם אב ואם והקב"ה.
[מובא בפירושו לשמות פרק ט"ו פסוק כ"ג] ויבואו מרתה וגו'. הקרה ה' לפניהם ענין מי מרה לחזור ולעשות בהם נסיון אם יהיו ראויין לקבלת התורה, כי כבר נחלקו רז"ל (מכילתא בשלח (ויסע) פר' א)) במה שנאמר ויורהו ה' עץ, י"א שהיה זית, וי"א שהיה ערבה, וי"א הרדופני, רשב"י אמר דבר מן התורה הראהו שנאמר (משלי ג יח) עץ חיים היא, וביאור הענין שהתורה תחילתה מרה ונקראת תושיה שמתשת כחו של אדם, ורז"ל אמרו למה נמשלה התורה לזית מה זית זה תחילתו מר וסופו מתוק אף ד"ת כן, והמצות ג"כ לאו ליהנות נתנו, וכמ"ש ותגיד לבני ישראל דברים קשים כגידין, כי חולי הנפש כמו חולי הגוף כי כמו שרוב חולי הגוף דרכם להתרפאות ע"י לקיחת עשבים מרים ואם אין החולה מאמין אל הרופא ימאן לקבלם, כך בחולי הנפשות שהיו חולים ע"י קניית אמונות רעות שקנו במצרים, רצה הקב"ה לרפאותם ע"י קבלת התורה שנמשלה לזית כי ראשיתה מרה כזית, ויש לחוש פן ואולי יהרהרו ישראל בלבם לאמר איך יתכן לרפאות דבר מר בדבר מר, ע"כ הביאם ה' לידי נסיון והקרה לפניהם ענין מי מרה שנמתקו בדבר מר, ובזה נסה אותם האלהים אם יאמינו שבכח אלהי עשה משה את הדבר הזה אז יאמינו גם כן שע"י התורה יומתק מרירות הנפש, ואם יאמרו שבכח איזו לחש עשה הדבר הזה לא יהיו ראוין לקבל התורה, לכך נאמר ויורהו ה' עץ, והיה לו לומר ויראהו אלא ויורהו היינו שלמדו דרך התורה, כמ"ש (משלי ד ד) ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה. וצוה לו לקחת עץ להיות דוגמא ומשל אל התורה שנקראת עץ חיים, ולמ"ד שהיה זית אתי שפיר למשל על דברי תורה שתחילתה מרה, כזית זה שתחילתו מר וסופו מתוק, וע"ז נאמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ונסיון זה הוא אם יהיו ראויים לקבלת התורה. וכאשר האמינו ישראל, כי בכח אלהי עשה משה את כל המעשה הגדול ההוא, על כן מסר להם הקב"ה שם מקצת מצות, שבת, ופרה אדומה, ודינין, וכיבוד אב ואם, כי מצות אלו יש להם יחס עם זה המעשה, כי ע"י שיאמינו בנס זה יאמינו גם בחידוש העולם אשר השבת מורה עליו, כי נס זה קרוב למציאת יש מאין, כי מתיקות מים זה נתהוה מן לא דבר, כי העץ אשר הושלך שמה היה ג"כ מר, ואם כן לא נמתקו המים כ"א בדבר ה', וכיבוד אב ואם יש לו דמיון עם השבת, כי לא לחנם נסמכו שני מצות אלו בדברות ראשונות ואחרונות, ובפרשת קדושים (יט ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. והקרוב אלי לומר בזה שבא להורות ששלשה שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו ע"כ צוה על כיבוד שלשתן יחד, כי כיבוד השבת הוא כיבוד הקב"ה, כי מאחר שהשבת מופת על חידוש העה"ז, נמשך ג"כ לידע ולהודיע שהקב"ה השותף השלישי הנופח באפיו נשמת חיים, כי לדעת מאמיני הקדמות אין להקב"ה חלק ביצירת האדם, וזה סוד נשמה יתירה שיש לשומרי השבת ביום השבת, וראיה לדבר שנצטוו שניהם במרה ממ"ש בדברות אחרונות בשבת ובכיבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך ואמרו חז"ל (סנהדרין נו) כאשר צוך במרה, ודורשי רשומות אמרו שסוף תיבות של ד' תיבות אלו עולין כמספר מרה, כי שם נצטוו עליהם, והפרה והדינין רמוזים במ"ש חק ומשפט, דהיינו חקת הפרה ומשפטים ודינין, ורמז לדבר ואלה המשפטים אשר סוף תיבות מרה, ופרה אשר אין בה מום רמז ליקח מ"ם מן פרה אז ישאר מרה, ואל תתמה על שנכתב מום בוי"ו, כי דומה לזה כתב ר"י בעל הטורים פרשת וישלח (לב טו) עזים מאתים וגו' סוף תיבות של כולם מ"ם, לפי ששלח לו בעלי מומין שאינן ראויין להקרבה, וטעם למצוה זו, לפי שע"י שיראו שדבר מר יתרפא בדבר מר כמותו לא יהרהרו אחר מצוה זו, שהפרה מטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים, וכן פי' הריב"ה, וטעם למצוה זו עכשיו כי ע"י אמונת החידוש יש דין למעלה אם אין דין למטה, כמבואר למעלה פר' בראשית על מה שאר"י לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית כו', אלא כדי שלא יאמרו אומות העולם ליסטים אתם, ושם מבואר שזה תלוי בזה ע"ש.
[מובא בפירושו לדברים פרק כ"ב פסוק ז'] למען ייטב לך והארכת ימים, לשון זה נאמר גם אצל כבוד אב ואם בדברות שניות, ולשון למען ייטב לך משמע שממילא נמשך לך טובה מזה והנה בכבוד אב ואם הדבר פשוט שאם תכבד אביך ואמך אזי ממך יראו בניך וכן יעשו גם לך כשיגדלו, וכן כשיראו בניך שלוח האם בעופות ילמדו ק"ו שאם אתה נוהג כבוד במולידין אפילו בבעלי חיים ק"ו שינהגו כבוד במולידיהן, ושכר שניהם אריכות ימים לפי ששני מצות אלו מחזיקים האמונה בחידוש העולם כי כמו שיש סבה לכל סבה ומשתלשל הדבר עד הסבה הראשונה ית', כך כל נולד יש לו מוליד עד המוליד הראשון ית' ואליו ראוי לחלוק כבוד ומכבודו ית' חלק לכל המולידין המשתלשלים מאתו ית' מסבה לסבה, ע"כ הזכיר בכ"מ שמירת השבת אצל מצות כבוד אב ואם, כי השבת הבא לזכר חידוש העולם גורם לקיים מצות כיבוד או"א, להוציא מדעת מאמיני הקדמות האומרים שאין לעולם שום התחלה והכל מחויב המציאות ולפי סברתם הנבערה אין יתרון למוליד על הנולד, ואנחנו מאמינים שהמוליד הראשון ית' חלק מכבודו לכל המולידים המושפעים מאתו ית' וזהו טעם כיבוד אב ואם ושלוח הקן, ומטעם זה סמך המצוה למצות כי תבנה בית חדש ואמרו רז"ל (תנחומא תצא א) קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש מה ענין זה לזה אלא לפי שמצות שלוח הקן מביאך לידי אמונת חידוש העולם שהקב"ה בנאו וחדשו על כן מדה כנגד מדה תזכה גם אתה לבנות בית חדש וזהו יסוד האמונה וכתיב (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה. כי ע"י האמונה הוא דבק במקור חיים על כן שכרו אריכות ימים ולכן דרשו (בד"ר ו ב) על שלוח הקן פסוק אורח חיים פן תפלס (משלי ה ו).
איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו. פרש"י שאם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו. ובפר' ויקהל פירש"י מדהקדים שמירת שבת לבנין המשכן לומר לך שאין בנין המשכן דוחה שבת ש"מ שהמוקדמת דחי למאוחרת, שאני הכא שהתחיל בלשון יחיד איש אמו ואביו וסיים בלשון רבים תיראו, תשמורו, בשלמא תיראו קאי על איש ואשה כפירש"י אבל אצל השבת למה אמר תשמורו לשון רבים מה לי איש מה לי אשה, אלא ודאי תשמורו קאי על הבן והאב לומר לך שאתה ואביך חייבים בכבודי.
[מובא בפירושו לשמות פרק ל"ה פסוק ב'] ששת ימים תעשה מלאכה וגו'. פירש"י הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת ומקשים כאן והלא בפר' קדושים (יט ג) כתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, ופירש"י שם אם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו, ושם לא הקדים השבת ואעפ"כ פירש שדוחה כיבוד אב ואם, וכאן תלה רש"י הדבר במה שהקדים שבת למלאכת המשכן. ונראה שלא קשה מידי כי שם דייק מדכתיב את שבתותי תשמרו לשון רבים והל"ל תשמור, שהרי הפסוק מתחיל בלשון יחיד שנאמר איש אמו ואביו תיראו ר"ל כל איש ואיש, ובשלמא אצל מורא או"א אע"פ שהתחיל בלשון יחיד וחזר ואמר תיראו לשון רבים, מ"מ הוצרך לומר זה להורות שאיש ואשה שניהם חייבים במורא אב, כי סד"א מאחר שאשה רשות אחרים עליה שפטורה ממורא אב כמו שפירש"י, אבל גבי שבת למה אמר תשמרו לשון רבים כי שם אין סברא לחלק בין איש לאשה אלא שר"ל אתה ובנך חייבים בכבודי כמו שתיראו ב' במשמע איש ואשה, כך תשמרו ב' במשמע אתה ובנך, וא"כ לעולם כ"מ שמקדים איזו מצוה לחבירתה, המוקדמת עיקר ודחי למאוחרת, וכן בפסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו (ויקרא יט ל) הקדים ג"כ שבת למקדש מזה הטעם, ושאני התם דמיעט הכתוב באמרו תשמרו לשון רבים ומה שלא גילה לנו זה מצד הקדימה לפי שהוצרך להקדים מורא אב ואם כדי להשוות מוראם למורא שמים. ומה שהקדים בפר' כי תשא (לא יג) משכן לשבת, וכתב אך את שבתותי תשמרו לדרוש מיתור לשון אך שאין משכן דוחה שבת והוה ליה להקדים השבת ולא יצטרך ליתור של אך, הנה לפי מה שפירשנו למעלה פר' כי תשא ביתור לשון אך הוצרך לכתוב לשון אך, אמנם דברי רש"י יתורץ בדרך אחר ואגב זה יתורץ ג"כ למה שינה משה הסדר כי הקב"ה צוה לו תחילה על המשכן ומשה הקדים השבת, וזה כי השבת אין בו כ"א כבוד הש"י להורות כי הוא ית' חידש עולמו, והמשכן מורה כולו על כבוד ישראל שויתר להם הקב"ה והשרה שכינתו בתוכם ומחל להם עון העגל, והקב"ה חס ביותר על כבודם של ישראל ע"כ הקדים המשכן וכדי שלא יטעו לומר שלכך הקדימו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת ע"כ הוסיף מלת אך. אבל משה חשב שלכבוד הש"י ראוי להקדים השבת המורה על כבודו ית' ואח"כ המשכן המורה על כבודם של ישראל ומתוך קדימה זו יובן ממילא שהשבת דוחה מלאכת המשכן כי מי נדחה מפני מי הוי אומר הקטן מן הגדול ולמעלה פר' כי תשא תמצא עוד טעם אחר למה המשכן נדחה מפני השבת ומה שהקדים הקב"ה בי' הדברות מצות שבת לכיבוד אב ואם, כדי להקביל הדברות ה' מול ה' כי דבור כבד כנגד לא תחמוד והוצרך לחתום הדברות בלא תחמוד להורות שכל הדברות כלולים בלא תחמוד וסוף כל דבר הכל נשמע וזה דבר ברור ונכון. ואין להקשות מהיכא תיתי דתדחי שהרי עשיית המשכן אינו אלא עשה והשבת יש בו עשה ולא תעשה וסקילה. תשובה לדבר שבלאו הכי מצינו ששבת דחויה אצל משכן ע"י הקרבנות שהיו קרבים ביום השבת וסד"א ששבת דחויה מכל וכל אצל המשכן קמ"ל.
[כהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע נסמכה מצווה זו" וכו'] ולדרך זה הרווחנו טעם נכון גם בסמיכות ואת שבתותי תשמרו , והוא על דרך אומרו ז"ל בזוהר (ח"ב רעז ח"ג ש"א) כי ז' צדיקים יתכנו להם ז' ימי השבוע, ואמרו בזוהר חדש (ריש פ' תולדות) כי יום שבת הוא כנגד יוסף הצדיק, והוא סוד השלום ולזה אנו אומרים שבת שלום ואנו מברכין הפורס סכת שלום, והיא בחינת יסוד הכל ויוסף לצד צדקתו אשר שמר אות ברית קודש מגשת אל הטומאה ירש בחינה זו. והוא מה שאמר כאן ואת שבתותי ב' שבתות א' שמירת עצמו מלטמא אות ברית קודש, וא' שמירת שבת ושניהם בחינה אחת, ולזה נקראים שניהם אותות, בשבת אמר (תשא לא יג) אות היא ביני וגו'. ובמילה אמר (לך יז יא) והיה לאות. ותדע כי ב' הבחינות בערך המעשי הם ב' אבל בערך המסובב מהם הוא בחינה אחת והשומר אחד מהם יסובב התיקון והתקשרות נפשו בב' המצות, ולזה אמר ואת שבתותי:
[כהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע נסמכה דווקא מצוות השבת" וכו'] עוד יתפרש כל הכתוב בדרך רמז בהעיר עוד למה אמר שבתותי לשון רבים ולא לשון יחיד כדרך הרגיל בכל התורה. ורז"ל אמרו (שבת סט:) שבא ליתן שמירה אחת לשבתות הרבה, והכוונה בזה שאם עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בהעלם שבת אינו חייב אלא חטאת אחת. ונראה על דרך מה שאמרו בספר הזוהר (כ"א ה:) כי שבתותי ירמוז ללילה וליום, וזה לשונו דא שבתא ומעלי שבתא כי לילה כיום יתקדש, ולצד שבחינת לילה אינו שוה לקדושת יום כי הלילה הוא בחינת אור המתיחס אליו כלה והוא בחינת שמור, והיום הוא בחינת אור עליון המתיחס אליו בחינת חתן המשפיע באור הלילה כידוע ליודעי חן ולזה יתיחס אליו זכור, ולזה אמר בזוהר (ח"ב פ"ח) כי סעודת לילה היא סעודת חקל תפוחין קדישין וסעודת יום היא סעודא עתיקא קדישא אב הרחמים, ולזה יקרא קידוש היום בלשון חז"ל (פסחים קו.) קידושא רבא. ושמעתי גם ראיתי כתוב (בסוף שו"ע האריז"ל) מעשה שבימי ראב"ע עמד טועה אחד וכתב בראיות כי יום שבת יקדים בו היום ואחר כך הלילה ונתגלה הדבר להרב על ידי נס וסתר מועצותיו וכו' דרשו מעל ספרו (אגרת שבת), וכנגד דעת טועה זו דבר הכתוב ואמר איש אמו ואביו תיראו הקדים אם לאב והשוה למצוה זו מצות השבת ואמר ואת שבתותי שהם לילה ויום וכו' לומר שגם בהם יקדים בחינת האם שהיא לילה לבחינת האב שהוא היום, שכסדר הורים כן סדר שבתות מעלי שבתא ושבתא ולא כדעת הטועים הנזכרת:
ואחר כך באר ענין שבת באמרו ואת שבתתי תשמרו. שלא על שבת בראשית בלבד הזהיר, אבל על כל מיני השבת, שהם: שבת בראשית, ושבת הארץ ושמיטת כספים, המעידים על חדוש העולם. ובאמרו אחר כך
(..) ואמר תיראו לשון רבים כי חייבים הרואים ללמדו ולהכריחו וכן בשמירת שבת:
איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו. פרש"י שאם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו. ובפר' ויקהל פירש"י מדהקדים שמירת שבת לבנין המשכן לומר לך שאין בנין המשכן דוחה שבת ש"מ שהמוקדמת דחי למאוחרת, שאני הכא שהתחיל בלשון יחיד איש אמו ואביו וסיים בלשון רבים תיראו, תשמורו, בשלמא תיראו קאי על איש ואשה כפירש"י אבל אצל השבת למה אמר תשמורו לשון רבים מה לי איש מה לי אשה, אלא ודאי תשמורו קאי על הבן והאב לומר לך שאתה ואביך חייבים בכבודי.
אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:[עריכה]
אני ה' אלהיכם. (יבמות ה) אתה ואביך חייבים בכבודי לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי. (ב"מ לב. קידושין לא)
וטעם אני יי' אלהיכם. שתעשו כמוני ששבתתי מכל מלאכה:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] לא תעשו לכם אני ה' אלהיכם. סיים כאן בג' פסוקים אני ה' אלהיכם וכן במצות הגר ובמצות מאזנים וקצת מצות אחרות, והטעם בזה כי המצות כלן אלהיות והמצות המעשיות כלן עדות על האלהות ולכך ארז"ל כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה כי מי שהיה עוסק בתורה תמיד ולא היה משתדל במצות המעשיות אין לו שלמות כלל וקרוב הוא שיכפור כיון שאינו מעיד במעשיו על האלהות והדעות האמתיות אינן מתקיימות אלא בפעולות ומטעם זה תזכיר התורה תמיד בספור קצת המצות אני ה' אלהיכם:
והם עשרת הדברים הנזכרים כי הנה הזהיר על עבודת כוכבים אחר שאמר כי קדוש אני יי' כי הוא כנגד הדבור הראשון על דעת רבים: ולא תשבעו בשמי. הוא דבור לא תשא: ואת שבתתי תשמרו. זכור את יום השבת. גם איש אמו ואביו תיראו הוא דבור כבד את אביך ואת אמך. גם לא תעמוד על דם רעך. דבור לא תרצח. ודבר השפחה הנחרפת אזהרת לא תנאף עם שהיא חפשית. גם לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תעשוק את רעך כנגד השלשה הנשארים וכבר אמרתי לך בפרשת ואלה המשפטים שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה לכן יש כדמות סמך להדביק הפסוקים. והנה פרשת קדושים תחלתו איש אמו ואביו תיראו והנה אמר כי יאריכון ימי המכבד אם כן יקצרון ימי המקלה על כן אמר תיראו וטעם להזכיר האם קודם האב כי הקטן איננו מכיר בתחלה כי אם אמו ואחר כן אביו ואחר כן שבת כי מצוה על הקטן לשמור את השבת ואין ככה שאר המועדים ואחר כן יכיר אלהיו ששבת ביום השביעי ואחריו אל תפנו אל האלילים ומורא האבות ידוע מהקבלה. ואמר איש פעם אחת דרך קצרה.
[מובא בפירושו לפסוק ב'] והפרשה הזאת אזהרה לכל ישראל שיהיו פרושים וגדורים במדותיהם שיתבונן כל אחד ואחד על יולדיו ויעיד עליהם, שיעיד הבן אל אביו ואמו שהם לו כעין הבורא, ויעיד על הבורא שהוא האב העליון יתברך שחדש עולמו, זהו שהזכיר מיד, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, כי מצות השבת עדות ומופת על חדוש העולם. ומה שהקדים האם לאב, לפי שמנהג הבנים שיקלו ביראת אמותם ואין כן המנהג באב, לכך הקדים בענין היראה האם לאב, אבל אצל הכבוד הקדים האב לאם, הוא שכתוב (שם כ) כבד את אביך ואת אמך. ואם היו שניהם מסכימים בכך שתחלל את השבת, לכך סמך ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם, כלומר של כלכם, כי אתה והם חייבין בכבודי. וסמך לו מיד עבודה זרה, הוא שאמר אל תפנו אל האלילים, כי הכופר בחדוש כעובד עבודה זרה. ולשון אל תפנו לשון פניית הלב הוא, ויזהיר הכתוב שלא יפנה לבבו להם שיאמין שיש בהם ממש, אלא שיהיו בעיניו הבל וריק, והוא כעין (דברים כט) אשר לבבו פונה היום, (שם ל) ואם יפנה לברך ולא תשמע. ואמר לא תעשו לכם, שלא תעשנה בידים ואף על פי שדעתו שאין בה ממש. אני ה' אלהיכם, ה' נאמן לשלם שכר, אלהיכם דיין להפרע: (...) ולפי שהאב והאם סבת הבן על כן אמר איש אמו ואביו תיראו, לפי ששלשה שותפין יש בו באדם, הקב"ה ואביו ואמו, והקדים האם למעלתה כי הקדושה מעלה יתרה באשה יותר מבאיש, ואחר האם הזכיר האב שהוא העקר, ואחריהם השותף השלישי יתברך העליון על הכל, ומזה סיים הכתוב אני ה' אלהיכם, הוא השותף המטיל בו נשמה שהוא העקר. ואמר את שבתותי תשמרו לפי שעקר עונה בשבת, ומלת תשמרו כלשון הכתוב (בראשית לז) ואביו שמר את הדבר, ולשון רבותינו ז"ל שמור לי על הפתח, וזהו שכתוב (ישעיה נו) כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, לסריסים והם המסרסים עצמן כל ימי השבוע, אשר ישמרו את שבתותי, שהם ממתינים לשבת שהוא עיקר עונה, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (תהלים א) אשר פריו יתן בעתו, זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. והשכר שלהם שיתן להם לעוה"ב יד ושם טוב מבנים ומבנות שיש להם בעוה"ז: ויש שפירשו כי מה שהזכיר סריסים במצות שבת לפי שמצות שבת נצטוית לדורות, שנאמר (שמות לו) לדורותם ברית עולם, והסריסים כיון שאין מולידים ואין בהם דורות יחשבו עצמן פטורין מהשבת, לכך הזהירם שישמרוהו ויתן להם שכר טוב מבנים ומבנות. וסמך אל תפנו לפי שאסור להסתכל בנשים, וכן דרשו רבותינו ז"ל כל המסתכל בנשים עובר משום אל תפנו אל האלילים. ולפי שאסור לחשב באשה אחרת לכך סמך לו ואלהי מסכה לא תעשו לכם, שכל המשמש מטתו ומחשב באשה אחרת אותן בנים נקראין אלהי מסכה: