ביאור:מ"ג ויקרא טו יט
וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה[עריכה]
כי תהיה זבה. (ת"כ) יכול מאחד מכל איבריה ת"ל (ויקרא כ) והיא גלתה את מקור דמיה אין דם מטמא אלא הבא מן המקור (נדה יז):
בבשרה. ערות האשה
דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ[עריכה]
דם יהיה זובה בבשרה. אין זובה קרוי זוב לטמא אלא א"כ הוא אדום:
דם יהיה זבה. אדמימות מטמא בה ולא לובן כזוב ושכבת זרע שהם לבנים:
בבשרה. ערות האשה
שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:[עריכה]
תהיה בנדתה. אפילו לא ראתה אלא ראיה ראשונה:
בנדתה. כמו (איוב יח) ומתבל ינידוהו שהוא מנודה ממגע כל אדם:
ואשה כי תהיה זבה דם. למד דיני הנדה (פסוקים יט כד) והזבה (פסוקים כה כח), והטעין את הזבה קרבן חטאת ועולה (פסוקים כט ל), ובזה העיד כי לא יקרה זה בבנות עמו, זולתי להעיר אוזנן על מרי קדם בפועל ובמחשבה. כי הוא אמנם הרבות הענש שענש את חוה על פעולתה ומחשבתה שנכלל באמרו "הרבה ארבה עצבונך" (בראשית ג, טז), ובכן ראוי שתספר ז' נקיים, עד יערה עליה רוח תשובה וטהרה, ואז תטבול ותכפר בחטאת על פעלת הרע ובעלה על המחשבה.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ח] וטעם המצוה הזו שנתנה לאשה, הוא מה שאמרו רז"ל במדרש, היא שפכה דמו של אדם לפיכך ישפך דמה, וכן כתוב (בראשית ט) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכן חלה והדלקת הנר, הנה היא טמאה חלתו של עולם וכבתה נרו של עולם, לפיכך תשמור החלה ותדליק את הנר בשבת:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] הקל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן, בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי. וטמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה, (אבל) הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי. אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם, הנה הוא חולי כזוב האיש, והצריך אותה קרבן בהתרפאותה כדין הזב: ולא הזכיר הכתוב טבילה באשה, כי הזכיר זוב האיש וטומאתו, ואמר בסוף (פסוק יג) ורחץ בשרו במים חיים וטהר, וחזר ואמר באשה (פסוק יט) ואשה כי תהיה זבה, כאיש הזב, דם יהיה הזוב שלה לא לובן כאיש, והזכיר הטומאה בנדה ובזבה, ואחרי כן הזכיר בזבה (פסוק כח) ואם טהרה מזובה, כאשר יטהר הזב מזובו, וספרה לה שבעת ימים, כאשר יספור הזב, ואחר תטהר, כטהרת הזב. ועל דרך הפשט, שתהיה צריכה רחיצה במים חיים כזב: אבל רבותינו הקלו בטהרת הזבה שתטהר כדרך שאר הנטהרים מטומאתם במי מקוה (תוספתא מגילה פ"א הי"א). והטעם להם, מפני שלא היה צריך להזכיר כלל "ואחר תטהר", שבכלל האיש היא, שלא בא הכתוב אלא להזכיר החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם ולחלק בין עת נדתה ובין בלא עתה, ולפיכך סברו שבא הכתוב לרבות לה טהרה, לומר "ואחר תטהר" כנטהרים בתורה גם בלא מים חיים:
ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה. פירוש דם הזוב שלה, ולא לובן כאיש. שבעת ימים תהיה בנדתה, אפילו לא ראתה אלא ראיה אחת שבעת ימים תהיה בנדתה: והנה פרשה זו מדברת בענין הנדה והמקראות סתומות בענינה, שהרי אין בה זכרון טבילה כלל אלא במי שנוגע במשכבה שהצריכו הכתוב טבילה, הוא שאמר הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים. ונמצא כתוב בתשובת שאלה למר יהודאי גאון, טבילת הנדה מן התורה קל וחומר מנוגע במשכבה, וכל שכן לנוגע בעצמה, וקל וחומר לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים. וכך קבלו רז"ל שבעת ימים תהיה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבא במים, שהרי בימים וטבילה תליא רחמנא: ויש מהגאונים שלמדו זה מן הכתוב ורחצו במים, זה בנין אב לכל הטמאים שיהיו בטומאתן עד שיטבלו. (...) ואם תסתכל בפרשה זו תמצא שלא חייבה תורה קרבן בנדה וחייבה בזבה, והטעם לפי שהנדות הוא חולי בטבעה של אשה ולא נתרפאה לעולם מחולי זה, ולכך טמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד בין שתראה בכולן כי הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולת בהיות בהן שפע יתר בחולי, אבל הזיבה אינו חולי בטבעה, ולפיכך הזכיר בה הכתוב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, כלומר בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת בזוב זוב דמה ימים רבים אחר השבעה הנה הוא חולי כזוב האיש והצריכה הכתוב קרבן כאשר תתרפא כמשפט הזב:
ואמרו ז"ל כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, מזיגת הכוס הרגל הוא לעברה, ואם שנתה בו להיכרא מותר, כדאמרינן דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא, ולא להושיטו מיד שמאלה לידו קאמר, שזו אפילו בכלים דעלמא אסור, אלא שמוזגת ומנחת לו על השלחן ביד שמאלה להיכרא. דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא, דביתהו דרבא אבי סדיא. הצעת המטה בפניו אסור שלא בפניו מותר. הרחצת פניו ידיו ורגליו, אין צריך לומר בחמין אלא אפילו בצונן אסור, ואין צריך לומר אם היא נוגעת ורוחצת בידיה דהא איכא קרוב בשר ואסור ליגע בה ואפילו באצבע קטנה, אלא אפילו היא מוצקת והוא רוחץ אסור לפי שיש בדבר קרוב הדעת. ויצטרך האדם שיתרחק ביותר ושינהוג חומרא במגע הנדה, וכן פירשו רז"ל (ויקרא יח) לא תקרבו לגלות ערוה, שום קורבה המביאה לידי גלוי ערוה. כי מפני שבאשה כלי היצירה צריך שיתנהג האדם עמה בטהרה כדי שתהיה היצירה טהורה וראויה לקבל הנפש הטהורה, ומן הידוע כי כל מדות הנפש נמשכות אחר עקר היצירה. ושנו רז"ל הבא על הנדה חייב כרת, ואפילו שתישן בבגדיה עם בעלה במטה אחת אסור, שנאמר (שם) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, שהרי הקב"ה הזהיר את ישראל על הטהרה ועל הקדושה שלא יעשו כמעשה הגויים:
ודע כי החולי הזה המוטבע באשה לא מצאנוהו בנקבות שאר המינין אלא במין האדם בלבד היא האשה, והיה זה על דרך העונש מפתקה של חוה שנאמר לה (בראשית ג) הרבה ארבה וגו', ולכן אינו בשאר המינין לפי שהבהמות אין להן שכל ואין ענינם נמשך אחר העונש והשכר. ואפשר לומר כי מטעם שפרחה עליה מאז רוח הטומאה יש בכח האשה הנדה להראות טפי דם במראה או בזכוכית אחר שתביט בהם בתחלת נדותה הבטה גמורה: ויש לך עוד לדעת כי אע"פ שהוא חולי בטבעה הנה הוא תועלת ומעלה לולד, כי תתנקה האשה מן המותרות ותגרש אותם עד שיהיה הולד נוצר מן הדם הזך והמובחר, כדי שיהיה מוכן לקבל השפע האלהי הוא אור השכל, כענין הברזל שמגרשין ממנו החלודה ואז יהיה ראוי ומוכן לקבל אור השמש לא קודם לכן, ומטעם זה היה ראוי שינהוג זה במין האדם, ולא בנקבות שאר המינין שהונחו שדיהן להניק החלב במקום הערוה, ולא כן במין האדם היא האשה שהונחו במקום השכל כדי להעיר כל אחד מה היתה תכלית בריאתו: