ביאור:מ"ג דברים לא יד
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת
[עריכה]הן קרבו ימיך למות. אמר משה רבינו ע"ה רבש"ע בזה הלשון שבחתיך שאמרתי הן לה' אלהיך השמים (לעיל י, יד) ובדרך זה אתה מבשרני למות. אמר לו הקב"ה וכי לא אמרת הן לא יאמינו לי (שמות ד, א). וכן כתיב (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי:
הן קרבו ימיך למות. אמר משה לפני הקב"ה בלשון הן שבחתי לפניך דכתיב הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו' ובלשון הן אתה ממיתני אמר לו אף בלשון הן קראת תגר לפני דכתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי. ד"א אמר לו משה בהן שבחתי לפניך כדפירש"י ובהן קנסת עלי מיתה למה אתה מודד מדה רעה תחת מדה טובה אמר לו הקב"ה גם זו מדה טובה דכתיב הן צדיק בארץ ישולם. ועוד שלעה"ב אעלך בכבוד על כסא של מרגליות ואשימך ראש על נ"ה רבוא צדיקים כמנין הן. ד"א הן אין לו זוג כיצד א' אחד ט' תשעה הרי עשרה ב' שנים ח' שמונה הרי עשרה ה' אין לה זוג וכן נו"ן אין לה זוג כיצד יו"ד עשרה צ' תשעים הרי מאה מ' ארבעים ס' ששים הרי מאה נו"ן אין לה זוג ומשה אין לו זוג דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ולפיכך קרבו ימיך למות ובחרתיך בחלקי.
הן קרבו ימיך וגו'. טעם אומרו הן, להצדיק מאמר משה שאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשו רבותינו ז"ל (ר"ה י"א.) היום מלאו ימי וכו' ע"כ, ובא דבר ה' אליו ואמר הן כדבריך קרבו ימיך,
וע"ד המדרש הן קרבו ימיך למות, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בהן קלסתיך שנאמר (דברים י) הן לה' אלהך השמים ושמי השמים, בהן אתה גוזר עלי מיתה, משל למה הדבר דומה למלך, שהיה לו שר גדול שהוא אוהבו ביותר וראה אותו שר חרב נאה אין כמותה, אמר ראויה זו למלך מה עשה, קנאה ונתנה למלך, אמר המלך יתיזו בה את ראשו. כך אמר משה, רבש"ע במנחה שהבאתי לך אתה מקטרגני בה. ועוד יכלול הן קרבו ימיך למות הגיע שמשך לערוב ובאה ממשלת הלבנה, וזה ירמוז למדרגת משה ולמדרגת יהושע שזאת נמשלת לחמה וזאת ללבנה, וזהו שאמר לו הקב"ה הנך שוכב וגו' וקם, כלומר אע"פ שאתה שוכב עם אבותיך הכח שלך שמשם מעלת נבואתך הרי הוא קיים ועומד, שיאיר ללבנה, כשם שהשמש המשקע אינו משקע אלא להאיר ללבנה, וזהו לשון ואצונו, כי המצוה היא תורה שבעל פה והוא כח הלבנה, ועל כן אמר ואצונו, אשפיע כחי בלבנה:
הן קרבו ימיך למות. ברבתי (ט ו) מסיק אמר משה להקב"ה בהן קלסתיך שנאמר (דברים י יד) הן לה' אלהיך השמים וגו'. ובהן אתה קונס עלי מיתה, א"ל הקב"ה זכור מה שאמרת והן לא יאמינו לי (שמות ד א). ומדרש זה צריך ביאור וכי נקנס עליו מיתה בעבור שאמר והן לא יאמינו לי. ונ"ל שאמת נכון הדבר שמה שאמר והן לא יאמינו לי. גרם לו שנקנסה עליו מיתה, כי מאחר שהעיד משה על ישראל שהם בנים לא אמון בם א"כ היה לו לדבר אל הסלע כדי לחזק ידים רפות באמונה, כי אילו לא אמר משה והן לא יאמינו לי הייתי אומר שהיו מוחזקים בעיני משה במאמינים ומאחר שהם חזקים באמונה אין חילוק אם ידבר אל הסלע או יכה בו, כי עיקר טעם ודברתם אל הסלע הוא כדי שילמדו ק"ו מן הסלע כו' וכמו שנאמר (במדבר כ יב) יען לא האמנתם בי. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם לשון מפעיל יוצא לשני שלא גרמתם לישראל שיאמינו בי ע"י הסלע כי ילמדו ממנו ק"ו, ואם היה משה מחזיקם בחזקת מאמינים לא היתה אשמתו גדולה כל כך שיהיה ראוי לקנוס מיתה אבל מאחר שאמר והן לא יאמינו לי, הרי החזיקם בחזקת בלתי מאמינים והיו צריכין חיזוק באמונה הנה עי"ז גדלה אשמתו מאד מה שלא דבר אל הסלע לחזק ברכים כושלות באמונה, לכך נאמר הן קרבו ימיך למות. אותו הן שאמרת והן לא יאמינו לי, גרם שקרבו ימיך למות. ד"א לפי שאמרו רז"ל (שבת צז) החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן ממשה שאמר והן לא יאמינו לי כו'. אמר הקב"ה למשה אתה אין סופך להאמין שנאמר יען לא האמנתם בי. ואע"פ שפשוטו הוא שלקה בצרעת מ"מ נראה בעיני יותר נכון לפרש שכל החושד בכשרים לוקה בגופו, ר"ל שילקה בגופו באותו חשד שחשד בו זולתו יהיה הוא נחשד בו כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע) וזהו בעצם ענין לוקה בגופו, וראיה ממשה שאמר והן לא יאמינו. ולסוף לקה בגופו באותו חשד עצמו שנאמר יען לא האמנתם בי. כי למדרש זה קאי לא האמנתם על משה א"כ אותו הן קרב קצו כי מאחר שאמר והן לא יאמינו לי גרם רעה לעצמו שנכשל במה שנאמר יען לא האמנתם בי. ועי"ז נקנסה עליו מיתה וזה"ש הן קרבו ימיך למות.
[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] הנך שוכב עם אבותיך. אמרו במדרש, כשאמר לו הקב"ה למשה הן קרבו ימיך למות א"ל משה רבש"ע בהן קלסתיך שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים בו בלשון אתה קונס עלי מיתה, אמר לו אני אעשה לך לקורת רוח, מיד בא אליו הדבור מאת הש"י ואמר הנך שוכב עם אבותיך, אין לשון הנך אלא קורת רוח: ובמסכת סנהדרין דרשו, הנך שוכב וקם מכאן לתחיית המתים מן התורה. וכענין זה דרשו בו (שמות טו) אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה. ובאור מה שאמרו אני אעשה לך קורת רוח לפי דעתי הוא קורת רוח של העוה"ב שיבטיחנו בו, וכענין שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח של העולם הבא מכל חיי העולם, הזה שהרי משה קלסו בהן והקב"ה אמר לו הן קרבו, והקריבה זו אל החיים הנצחיים כי המות סבת החיים ושערי העוה"ב, א"כ אין זה קטרוג ועונש אלא שכר, שהרי המלך הישר לא יחתוך ראש השר שלו בחרב שהביא לו מנחה אך יגמלהו ויתן לו מתנות, וכן הקב"ה גמלהו למשה בכאן כרחמיו וכרוב חסדיו, כך אמר לו אתה קלסתני בהן ואני אומר לך הן קרבו ימיך והנך שהוא קורת רוח לעוה"ב שתהיה נפשך גנוזה תחת כסא הכבוד, וזהו תוספת כ"ף במלת הנך שהוא כסא הכבוד, וכמו שרמזתי בתוספת כ"ף של (ויקרא כז) בערכך נפשות לה', כי הנפשות אשר לה' הן בערך כסא הכבוד. נמצאת למד שאע"פ שהזכיר לו מיתה במלת הן כלל בו החיים האמתיים שהיה מתקרב אליהם, ובשרו בשני מיני החיים, הראשון חיי עולם הנשמות המתקרבים לו לאדם תיכף למיתתו, והשני חיי עולם התחיה שמשם יעתק אל העוה"ב שהוא השכר האחרון ביום השבת הגדול, ושם יזכו ויתעדנו בגוף ובנפש. וזהו שאמר הנך כלפי הנפש בעולם הנשמות שתהיה גנוזה שם בכסא הכבוד, ואמר שוכב וקם כלפי הגוף לזמן תחיית המתים, וזה באור הקורת רוח שאמר לו, וזה מבואר:
קרבו ימיך למות. כי לכל אחד יש לו עתים קצובות וכבר פירשתי זה:
ואומרו קרבו ימיך ולא אמר קרב יומך, על דרך אומרו (ויחי מ"ז כ"ט) ויקרבו ימי וגו' ופרשנוהו שם: עוד ירצה באומרו הן קרבו וגו' על זה הדרך הנה הימים שלך קרבו אצלך והימים הם חלקי הנשמה המתקרבים בסוד (תהלים ק"ד) תוסף רוחם יגועון וכמו שפירשנו שם בפרשת ויחי, והודיעו כי טעם קרבת חלקי הנשמה הנקראים ימים הוא למות:
הן קרבו ימיך למות. על דרך הפשט למדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר, כענין (שמות כג) את מספר ימיך אמלא. ולשון קריבה זה הוא נזכר בצדיקים (בראשית מז) ויקרבו ימי ישראל למות, (מלכים א ב) ויקרבו ימי דוד למות, וזה יורה שחייו של אדם נגזרים והוא יתברך ממלא אותן ומקריבן אל הזמן הקצוב והנגזר, או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש. ולפי הידוע שקבע הקב"ה ברקיע מהלכות הכוכבים ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים, והם במהלכם מועילים ומזיקים בעוה"ז, והכל תלוי במזל, שהרי חכמי התלמוד ז"ל לא היו מבטלים ומכחישים פעולה זו אבל היתה ביניהם חכמה מפוארה, ובפירוש אמרו במועד קטן סוף פרק אלו מגלחין, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא והביאו ראיה לזה ואמרו תדע דהא רבה ורב חסדא תרוויהו צדיקי הוו, מר חיי ארבעין שנין ומר חיה שתין שנין, בבי רבה שתין תכלי ובבי רב חסדא שתין הלולי, בבי רבה נהמא דשערי לאינשי ביתיה לא משתכח בבי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבא לא נבעי. וזו ראיה גמורה שהם מודים בחכמה הזאת, וכן האמת כי הש"י נתן להם הכח בעת יצירתם להועיל ולהזיק, אבל הוא יתברך עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים הנה כחו יתברך עליון על הכל לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל, לקיים הנגזר ולהוסיף על הנגזר ולגרוע ממנו, וכן בשנות האדם מקריב ימי חייו אל העת הנגזר וממלא אותן, שנאמר (שמות כג) את מספר ימיך אמלא, ומאריך אותן על הנגזר, מחזקיהו, שנאמר (ישעיה לח) הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ואין התוספת אלא על דבר הקצוב והנגזר בתחלה, ויאמר כי הש"י הוסיף לו על הנגזר ט"ו שנה. ומקצר אותן מהנגזר, מאחזיהו בנו של אחאב מלך ישראל שחלה והלך לדרוש בעבודה זרה וקצר את ימיו, שנאמר (מלכים ב א) יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות, ופסוק זה מעיד שהיתה סבת מיתתו דרישתו בע"ז שאם נגזרה עליו מיתה מתחלה מה בא הנביא להודיעו. נמצאת למד שהקב"ה ממלא ימיו של אדם ומקרבן אל העת הנגזר, וכן מאריך אותן על הנגזר ומקצר אותן מן הנגזר, הכל כרצונו, כי לכך נקרא שדי על שם שמשדד המערכה ומנצח אותה, והכל לפי השכר והעונש. וא"כ באור המאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה כי מאחר שכח הש"י עליון על הכל ולא הושלל ממנו יכול הוא ונקל לבטל כחם הגדול אשר מסר להם, כי חכמי התכונה חוזים בכוכבים מודים בכך בטענות שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט, והכלל גדול מן הפרט ויכול לבטל כחו, ובכל מה שנגזר במקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו כענין שכתוב (תהלים קמה) רצון יראיו יעשה, כלומר שהוא ממלא משאלות לבם בלא שישאלו כלל. אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה וצעקה, וזהו שאמר (שם) ואת שועתם ישמע ויושיעם, ועם התפלה והצעקה ינתנו לו, שכן מצינו שנתנו שלשתן בזכות התפלה, הבנים נתנו לרחל שנאמר (בראשית ל) וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה, החיים לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, המזונות לאליהו ואלישע שכן מצינו בהן שנתרבו המזונות ונצולו מן הרעב. ומפני זה העירו אותנו החכמים בשלשה אלו התלוין במזל והודיעונו כי יצטרך בהם רבוי תפלה, ועם התפלה יתבטל כח המזל כמו שנתבטל בשלשתן ע"י תפלה:
קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ
[עריכה]והתיצבו וגו'. כאן צוה שיתנהג יהושע בשררה לפני משה והוא אומרו והתיצבו לשון מינוי ושררה שניהם בהשואה על דרך שפירשנו בפרשת אתם נצבים,
ואצונו. ואזרזנו:
ואצונו. ואזרזנו, לשון רש"י. ואין צורך, כי דבר השם (להלן פסוק כג) "חזק ואמץ כי אתה תביא" מצוה היא, ואילו היה מתעצל ולא יעשה כן היה חייב מיתה. ויתכן שיהיה פירוש "ואצונו" שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל, כמו שפירשתי בפסוק וצויתה אותו לעיניהם (במדבר כז יט):
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] ודבור ואצונו זהו ויצו את יהושע בן נון במצות השם יתברך על כן אמר אשר נשבעתי להם ואחר כך פרשת הנך שוכב עם אבותיך ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכן פרשת ויהי ככלות משה לכתוב דבקה עם ויכתוב משה את התורה הזאת:
והתיצבו וגו'. כאן צוה שיתנהג יהושע בשררה לפני משה והוא אומרו והתיצבו לשון מינוי ושררה שניהם בהשואה על דרך שפירשנו בפרשת אתם נצבים, ואומרו ואצונו לשון מלכות על דרך אומרו (ש"א י"ג) ויצוהו ה' לנגיד, וכן הוא אומר כי אתה תביא ודרשו ז"ל (סנהדרין ח.) קח מקל והך על קדקדם:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו "הן" כאן? עיון בשימוש בתיבה" וכו']
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
[עריכה]וילך משה. ממחנה ישראל כי שם היה ובא אל מחנה השכינה:
וילך משה ויהושע. הלך ממחנה ישראל אל מחנה שכינה: