ביאור:מ"ג דברים לא ב
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם[עריכה]
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. יתכן לומר כי היו ימיו ק"כ שנה כנגד ק"כ יום שעמד בהר, ארבעים יום ראשונים לקבל הלוחות, ארבעים יום שניים להתפלל על עון העגל, ארבעים שלשיים לקבל לוחות שניות, וזה טעם אנכי ולא אמר אני.
אנכי היום. (ר"ה יא) היום מלאו ימי ושנותי ביום זה נולדתי ביום זה אמות.
[מובא בפירושו לפסוק א'] וילך משה. (...) עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו והלא אמרו בגמרא (שבת ל'.) שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו ומי הודיעו למשה: ונראה לפרש על פי דבריהם ז"ל (זוהר ח"א רי"ז:) שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו כאומרו (שה"ש ד' ו') ונסו הצללים ומבקרת מקום חניתה במקום עליון והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בן יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר (שם), ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות, וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק (משלי י') ושם רשעים ירקב, וכמאמר חז"ל שאמרו (זוהר חדש ק"ב) שאין הרשעים זוכרים את שמם, והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש וכמו שרמוז בפסוק (משלי כ"ג) ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, הא למדת שהרשע אינו בעל נפש כי נשבית היא ממנו, ולזה אין הרשעים מכירים את שמם כי אינם בעלי נפש בעלת השם, וכאן אמר וילך משה פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר, כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר וידבר את וגומר שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא כאומרו בן מאה וגו' אנכי היום ואמרו ז"ל (ר"ה י"א) היום מלאו ימי ושנותי, ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה, הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה והשכיל וידע יום קצו, והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם, ועיין מה שפירשתי בפסוק (בראשית מ"ז כ"ט) ויקרבו ימי ישראל: [מכאן ואילך פירושו לפסוק זה] לא אוכל עוד וגו'. לפי מה שפירשתי שהכיר בסילוק הנשמה הנקראת משה אמר לא אוכל על דרך אומרו בספר הזוהר (ח"א רי"ז:) וז"ל כד נפקת נשמתא מבר נש באינון ארבעין יומין לית בר נש שליט בנשמתיה: עוד נתכוון לומר להם טעם שהכיר שהיום מלאו ימיו ושנותיו, והגם שאמרנו הטעם, מדרך הצדיקים להעלים השגתם אשר ישיגו יותר על בני דורם, ולזה אמר להם טעם הכרתו בדבר משני טעמים, אחד לא אוכל עוד לצאת ולבא שניטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע, שנית שה' אמר אליו לא תעבור את הירדן הזה מזה הכיר כי קרבו ימי הפקידה, ולדרך זה וה' נתן טעם להם לכיוון היום ויבינו בה על הזמן המזדמן לפניו שיתיחס אליו זכרון של היום כמו שפירשנו במקום אחר:
ודרשו רז"ל היום מלאו ימי ושנותי, היום נולדתי והיום אמות. וכן אמר בתחלת דבריו (דברים כט) אתם נצבים היום, כל הענין דבק, והכל היה ביום מיתתו. והיום זה ז' באדר היה והוא סוף שנת הארבעים, בו ביום מת משה בו ביום נולד. בו ביום מת משה, הוא שכתוב בסוף התורה (שם לד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה, וראוי להדביק אל הכתוב הזה שבסוף התורה מה שכתוב בתחלת יהושע (יהושע א) ויצו יהושע את שוטרי העם הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן. ומי שמחבר הכתובים זה עם זה ימצא הענין מבואר כי לא צוה יהושע להכין צדה עד שתמו ימי בכי אבל משה, ולכך הוצרך הכתוב לומר ויתמו ימי בכי אבל משה, והזכיר שם הכתוב (שם ד) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון, ואם תמנה למפרע מעשרה בניסן ל"ג יום והם שלשה ימים לצדה ושלשים לאבלו של משה, תמצא יום מיתתו בז' באדר. בו ביום נולד משה, שכתוב (שמות ב) ולא יכלה עוד הצפינו, והיה זה בששה בסיון, יום שהיה עתיד לקבל התורה שנתוסף בו עוצם אורה באותו יום לרמוז על גדולתו באותו יום, ועל כן לא יכלה עוד הצפינו, ועשתה תחבולה לשומו בתיבת גומא כדי להסתיר את גופו מפני תוקף אורו. ואם תחשוב מששה בסיון למפרע שלשה ירחים תמצא ים לידתו בז' באדר, ולכך אמר ירחים שהם חדשי הלבנה, והן אדר ניסן אייר, שנים חסרים ואחד מלא, ולא אמר חדשים לפי שהחדש חלק אחד משנים עשר שבשנה ואינן מוסיפין ולא גורעין, מה שאין כן חדשי הלבנה שהן מוסיפים וגורעין, ומפני זה הזכיר לשון ירחים כדי שיתבאר לנו מזה יום לידת הנביא. והנה זה מבואר מן הכתובים כי בז' באדר נולד משה ובו ביום מת וזהו מה שדרשו רז"ל שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום שנאמר (שם כג) את מספר ימיך אמלא:
לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא[עריכה]
לא אוכל עוד לצאת ולבוא. יכול שתשש כחו תלמוד לומר (לקמן לד) לא כהתה עינו ולא נס לחה אלא מהו לא אוכל איני רשאי שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע:
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא. כי זקנתי ועוד כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן וגו'. ואתם אין לכם הפסד בדבר כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך ואין לכם כמוהו. ד"א לא אוכל עוד לצאת ולבא ולא משום חלישות אלא משום שה' אמר אלי לא תעבור וגו': לא אוכל עוד וגו'. לפי מה שפירשתי שהכיר בסילוק הנשמה הנקראת משה אמר לא אוכל על דרך אומרו בספר הזוהר (ח"א רי"ז:) וז"ל כד נפקת נשמתא מבר נש באינון ארבעין יומין לית בר נש שליט בנשמתיה: עוד נתכוון לומר להם טעם שהכיר שהיום מלאו ימיו ושנותיו, והגם שאמרנו הטעם, מדרך הצדיקים להעלים השגתם אשר ישיגו יותר על בני דורם, ולזה אמר להם טעם הכרתו בדבר משני טעמים, אחד לא אוכל עוד לצאת ולבא שניטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע, שנית שה' אמר אליו לא תעבור את הירדן הזה מזה הכיר כי קרבו ימי הפקידה, ולדרך זה וה' נתן טעם להם לכיוון היום ויבינו בה על הזמן המזדמן לפניו שיתיחס אליו זכרון של היום כמו שפירשנו במקום אחר:
לא אוכל עוד לצאת ולבא. במלחמה כמו שעשיתי עד עתה במלחמת סיחון ועוג. והרמב"ן ז"ל פירש כי לנחם אותם במיתתו אמר כן, שהרי בודאי ככחו אז כחו עתה, וכן הכתוב מעיד שאפילו בשעת מותו לא כהתה עינו ולא נס לחה, אבל רצה לחזק את לבם ולהודיעם כי יהושע משרתו ימלא מקומו וינחילם את הארץ. ודרשו רז"ל, לצאת ולבא, בדברי תורה מלמד שנסתתמו ממנו מעינות חכמה, והנה זה היה מעשה נס לבלתי ידאג ויגדל עצבונו על המיתה, ועוד מסבה אחרת כדי שיטול יהושע השררה והמלכות בחיי משה:
[עיין בפירושו לפסוק הקודם, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "מה משה אומר כאן? מדוע" וכו']
ד"א לצאת ולבוא בדברי תורה מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה:
לצאת ולבוא. במלחמה והטעם כי אילו לא הייתי מת עתה אין בי יכולת להלחם ואין לכם צורך למי שיעזור אתכם כי השם ישמיד הגוים גם יהושע והעד מה שראיתם בעיניכם במלחמת סיחון ועוג:
ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. וזה לנחם אותם על ענינו, כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם. ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי, ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי. ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה, אמר להם כן לנחמם. ורש"י כתב, לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן. ואינו נכון. ועל דעת ר"א, לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כחותיו בזקנותו. וגם זה איננו נכון: ורבותינו אמרו (סוטה יג:), מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה. והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו:
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא. כי זקנתי ועוד כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן וגו'. ואתם אין לכם הפסד בדבר כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך ואין לכם כמוהו. ד"א לא אוכל עוד לצאת ולבא ולא משום חלישות אלא משום שה' אמר אלי לא תעבור וגו':
לא אוכל עוד לצאת ולבא. במלחמה כמו שעשיתי עד עתה במלחמת סיחון ועוג. והרמב"ן ז"ל פירש כי לנחם אותם במיתתו אמר כן, שהרי בודאי ככחו אז כחו עתה, וכן הכתוב מעיד שאפילו בשעת מותו לא כהתה עינו ולא נס לחה, אבל רצה לחזק את לבם ולהודיעם כי יהושע משרתו ימלא מקומו וינחילם את הארץ. ודרשו רז"ל, לצאת ולבא, בדברי תורה מלמד שנסתתמו ממנו מעינות חכמה, והנה זה היה מעשה נס לבלתי ידאג ויגדל עצבונו על המיתה, ועוד מסבה אחרת כדי שיטול יהושע השררה והמלכות בחיי משה:
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואין להתעצב על מיתתי, שלא הייתי ראוי לחיות עוד בטבע. לא אוכל עוד לצאת ולבא. וגם אם הייתי חי, לא הייתי יכול לצאת ולבא לפניכם בזקנותי. וה' אמר אלי לא תעבר. וגם אם הייתי יכול לצאת ולבא, הנה "ה' אמר אלי לא תעבר", ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבר.
[מובא בפירושו לפסוק א'] וילך משה וידבר את הדברים האלה. כל המפרשים נדחקו בהליכה זו כי לא פורש להיכן הלך ולי נראה לפרש אותה בשני פנים. האחד הוא, לפי שרצה משה לומר לא אוכל עוד לצאת ולבא. ומלת לא אוכל יש לו שני פנים או לא אוכל ממש מבלתי יכולת, או לא אוכל איני רשאי מלשון לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב יז), ובאמת שכאן פירושו איני רשאי עוד לצאת ולבא לפי שכבר נתנה הרשות ליהושע, והיה משה ירא פן יבינו ישראל לא אוכל כמשמעו מבלתי יכולת לילך לבא ולצאת לפניהם כפעם בפעם, מה עשה משה הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה כי בזה הראה להם כי ככחו אז כן עתה לילך ולצאת ולבא לפניהם, ואז יבינו מעצמם מאמר לא אוכל שכוונתו איני רשאי לכך נאמר וילך משה. שהלך בפני כל ישראל בזריזות להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואעפ"כ ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי. ובדרך זה י"ל וילך משה גם לדבר אחר שפירש"י לא אוכל לצאת ולבא בדבר הלכה, ע"כ וילך משה שהלך לפניהם בדבר הלכה ותורה ובזה הראה להם שככחו אז כן עתה בדבר הלכה ויכול אבל אינו רשאי כי נתנה הרשות ליהושע ובהכרח נסתמו ממנו מעינות החכמה וסתימה זו שאינו רשאי כאמור. השני הוא. שרצה משה לזרזם על התשובה אשר עיקרה בדברים, כמ"ש (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. לכך נאמר וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ומדקאמר אח"כ ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. אם כן דבור ראשון להיכן אזל, אלא שהוא דבור קשה של מוסר ולכן אמרו אל כל ישראל, לומר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב כמו שפירש"י על מ"ש אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א א). וכן כאן אמר לכולם ענין התשובה התלויה בדברים, ולפי שאין אדם רואה חובה לעצמו לעולם וכל חוטא ורב מרי לעולם לא ילך הוא אל החכם הרופא לבקש תרופה למחלתו בחלי הנפש והלואי שישמע בקראו אליו החכם ההולך אליו ומדבר על לבו לפתותו ע"ד התשובה, ע"כ אמר וילך משה שהוא הלך מאהל לאהל אל כל אחד מישראל והיה מדבר על לבו את הדברים האלה היינו עניני התשובה התלויה בדברים והוא מוסב על מ"ש למעלה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך. דהיינו ענין קחו עמכם דברים.
ולבוא. מלא וי"ו שלא אוכל עוד לבא בששה סדרי משנה:
וַיקֹוָק אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:[עריכה]
וה' אמר אלי. זהו פירוש לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי:
ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. וזה לנחם אותם על ענינו, כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם. ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי, ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי. ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה, אמר להם כן לנחמם.
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא. כי זקנתי ועוד כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן וגו'. ואתם אין לכם הפסד בדבר כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך ואין לכם כמוהו. ד"א לא אוכל עוד לצאת ולבא ולא משום חלישות אלא משום שה' אמר אלי לא תעבור וגו':
לא אוכל עוד וגו'. לפי מה שפירשתי שהכיר בסילוק הנשמה הנקראת משה אמר לא אוכל על דרך אומרו בספר הזוהר (ח"א רי"ז:) וז"ל כד נפקת נשמתא מבר נש באינון ארבעין יומין לית בר נש שליט בנשמתיה: עוד נתכוון לומר להם טעם שהכיר שהיום מלאו ימיו ושנותיו, והגם שאמרנו הטעם, מדרך הצדיקים להעלים השגתם אשר ישיגו יותר על בני דורם, ולזה אמר להם טעם הכרתו בדבר משני טעמים, אחד לא אוכל עוד לצאת ולבא שניטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע, שנית שה' אמר אליו לא תעבור את הירדן הזה מזה הכיר כי קרבו ימי הפקידה, ולדרך זה וה' נתן טעם להם לכיוון היום ויבינו בה על הזמן המזדמן לפניו שיתיחס אליו זכרון של היום כמו שפירשנו במקום אחר: עוד נתכוין בסמיכות וה' אמר אלי למאמר לא אוכל וגו'. להודיע נאמנות עבדותו לבורא ברוך הוא, שהגם שלא יוכל עוד לצאת ולבא אם יאמר אליו ה' עבור את הירדן יהיה מתאזר ועומד ומשמש להכניסם לארץ ולא היה נמנע מצד שלא היה יכול לצאת ולבא אלא שה' אמר אליו לא תעבור וגו':
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואין להתעצב על מיתתי, שלא הייתי ראוי לחיות עוד בטבע. לא אוכל עוד לצאת ולבא. וגם אם הייתי חי, לא הייתי יכול לצאת ולבא לפניכם בזקנותי. וה' אמר אלי לא תעבר. וגם אם הייתי יכול לצאת ולבא, הנה "ה' אמר אלי לא תעבר", ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבר.