ביאור:מ"ג דברים כט כז
וַיִּתְּשֵׁם יְקֹוָק מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל[עריכה]
ויתשם ה'. כתרגומו וטלטלינון וכן (ירמיה יב) הנני נותשם מעל אדמתם:
ויתשם. בחסרון נו"ן לנתוש רק הוא מובלע כמשפט:
ויתשם ה' מעל אדמתם. כי יגלה השבט העושה הרע בעיני ה', כענין ויגלם לראובני ולגדי (דברי הימים א ה כו). והנכון, כי עתה ירמוז לגלות כל ישראל להיותם כלם רעים, ויגלו גלות שלימה. וכן בפרשה הבאה אחרי כן (להלן ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, על גלות כל ישראל יהיה, כמו שאמר (שם) בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה וגו' והפרשה כולה:
ויתשם ה' מעל אדמתם. הפרשה הזאת בבית ראשון, כי שם עבדו עבודה זרה ואמר ויתשם וישליכם על עשרת השבטים, שמיום שגלו לא חזרו והם נקראים נדחים, ומזה אמר כיום הזה, כלומר כיום הזה שאתם במדבר מקובצים במקום אחד אבל אתם נדחים, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה שאתם עתידין לבא שם, כך יגלו בניכם אל ארץ אחרת ויהיו מקובצים במקום אחד נדחים מארצם:
וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת[עריכה]
וישלכם. למ"ד גדולה וחסר יו"ד לומר שאין השלכה כזאת ליו"ד השבטים:
וישליכם אל ארץ אחרת. למ"ד של וישליכם רבתי, וידוע כי היא הגדולה שבכל האותיות, ומה שהיתה רבתי יתכן שירמוז אל המעלה הגדולה הנשאת המושלכת בזמן הגלות, הוא שאמר ירמיה (איכה ב) השליך משמים ארץ תפארת ישראל, וכן כתוב עוד (תהלים עח) ותפארתו ביד צר, והוא שכתוב (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה, והוא איקונין של יעקב החקוקה בכסא הכבוד. וזהו שאמרו במדרש איכה, כלום הם מכעיסין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב החקוקה בכסא הכבוד, הדא היא מקלקלא לאפיהון, הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל. וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים קב) כי נשאתני ותשליכני, כי המעלה הגבוהה הנשאת השליכה, וכיון שהשליך אותה מעלה לא זכר הדום רגליו, שהיא עטרת המקבלת מתפארת, בסוד (משלי ד) עטרת תפארת תמגנך, וזהו שכתוב (איכה ה) נפלה עטרת ראשנו, וכיון שנפלה נפלו ישראל, שנאמר (עמוס ה) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ובלשון הזה מצינו שאמר יחזקאל הנביא על מלכות בית דוד (יחזקאל יט) ותתש בחמה לארץ הושלכה:
ומה שבאה למ"ד גדולה במלת וישליכם, רמז שאחר ל' דור יגלו מארצם כי מן אברהם ועד שלמה ט"ו דור ומן שלמה ועד צדקיהו גם כן ט"ו דור כדאיתא ברבתי (שמות טו כו) בפסוק החדש הזה לכם. שמלכות של ישראל נמשל לירח שלא עמד כי אם ל' דור כימות הלבנה לכך באה למ"ד גדולה בוישליכם אל ארץ אחרת.
כַּיּוֹם הַזֶּה:[עריכה]
וטעם כיום הזה. דברי המשיבים:
ויתשם ה' מעל אדמתם. הפרשה הזאת בבית ראשון, כי שם עבדו עבודה זרה ואמר ויתשם וישליכם על עשרת השבטים, שמיום שגלו לא חזרו והם נקראים נדחים, ומזה אמר כיום הזה, כלומר כיום הזה שאתם במדבר מקובצים במקום אחד אבל אתם נדחים, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה שאתם עתידין לבא שם, כך יגלו בניכם אל ארץ אחרת ויהיו מקובצים במקום אחד נדחים מארצם:
ומ"ש כיום הזה לומר לך לפי שהם קיימים כיום הזה על כן לכלותם א"א לפיכך נתחלק העונש בינם ובין הארץ,
[מובא בפירושו לשמות פרק ט"ז פסוק כ"ה] (...) ודע כי היום בלשון הקדש על שני דרכים. האחת כאשר הזכרתי כל זמן שאור השמש עומד על הארץ כנגד כל מקום. על כן כתוב לילה ויום. ויום ולילה. שלשת ימים ושלשה לילות. כי אלו היתה מדת היום כוללת עמו לילה למה יזכיר לילה. וזה לא יתכן בראייה גמורה מחכמת הדבור. ששם דבר יהיה כולל שני דברים שהאחד הפך כנגדו. והדרך השנית שמלת יום נופל על זמן קרוב או רחוק. כמו ביום הכותי כל בכור. אתה עובר היום. אל ארץ אחרת כיום הזה והיה ביום ההוא. ורבים ככה. והנה נניח כל אלה הדברים ונבקש יום התורה כאשר אמרתי. כי שנותינו אינם קבועים במהלך החמה והלבנה רק בקביעות ב"ד. והנה מצאנו שאמר שבעת ימים מצות תאכלו. ופי' כי זה המספר מארבעה עשר לחדש בערב. וכתוב מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ועוד מי שאירע לו קרי בלילה או ביום. כי כן כתוב מקרה לילה. והנה לא יטהר עד בא השמש שהוא סוף היום הראשון. ואלו כן שהוא עד בקר יום שני. היה ראוי שירחץ בבקר. כי הם אומרים כי היום והלילה שהוא אחריו יקרא יום. הנה יהיה חצי היום טמא וחציו טהור. ואשר יארע לו קרי בתחלת הלילה חצי יום שעבר טמא גם חצי יום הבא. ואלה דברי התועים וכבר פירשתי ויהי ערב ויהי בקר במקומו: