ביאור:מ"ג דברים כט יט
לֹא יֹאבֶה יְקֹוָק סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְקֹוָק וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] והתברך בלבבו לאמר. כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי. והשם לא יסלח לו אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא, לדור או לדורות: או יהיה טעם "כי" לאמר, יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה. ולא יאבה ה' בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל. התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות, כלשון חכמים (בבא בתרא קס:) שריר וקיים, וכן בשרירי בטנו (איוב מ טז):
כי אז יעשן. לא יאבה סלוח לו אלא אז יעשן על אשר עזבו. ולא יאמרו מבלי יכולת ה' כמו שפרשתי אצל ואתפלל אל ה' ואומר וגו' בפ' עקב תשמעון:
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] פן יש בכם. זאת היא נתינת טעם אחר לקבלת הברית אשר לבבו פונה היום ותהיה מחשבתו לרעה לעזוב את השם לזה יש לחוש. ועוד פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה ותפרה ותרבה מחשבה רעה עד שיביאנה למעשה כדמפרש ואזיל והיה בשמעו וגו' כלומר לאחר מכן כשמעו דברי האלה שקבלו ישראל והתברך יחשוב בלבו שלום יהיה לי כלומר מה לי ולצער הזה הרי לא קבלתי האלה וא"כ בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה כלומר שירצ' להוסיף החטאי' שהוא רוה ונשבע מהם שאין בהם יצ"ה כגון לבישת כלאים עם הצמאה עם החטאים שהוא תאב וצמא להם כגון גזל ועריות. אבל עכשיו שתבואו כלכם בברית ותקבלו האלות והשבועות תדעו כי העובר על הברית לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו שהתניתם לו לעמוד ולא תעמודו ומתוך כך לא תבואו לידי מחשבות רעות הללו ותעמדו בבריתו שאם לא תעמדו בבריתו ורבצה בו כל האלה ומחה ה' את שמו של עובר מתחת השמים לא נין לו ולא נכד בעמו. והבדילו ה' לרעה הוא חושב להבדל מישראל ללכת בשרירות לבו ויבדל לרע לו:
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] וייחד הכתוב עונש לזה יתר על המקבלים הברית, ואמר לא יאבה וגו' פירוש הגם שה' מידתו היא למחול ולסלוח לעונות עמו ישראל כשמחלין פניו כידוע זה האיש לא יאבה ה', אמר לשון זה לא יאבה, נתכוין לומר שה' יהפך בו רצונו שסולח ולא יאבה לסלוח: וייחד הכתוב עונש לזה יתר על המקבלים הברית, ואמר לא יאבה וגו' פירוש הגם שה' מידתו היא למחול ולסלוח לעונות עמו ישראל כשמחלין פניו כידוע זה האיש לא יאבה ה', אמר לשון זה לא יאבה, נתכוין לומר שה' יהפך בו רצונו שסולח ולא יאבה לסלוח: והיוצא מדבר זה כשלא יאבה ה' סלוח לו הוא כי אז יעשן אף ה' אומרו אז פירוש כשיחטא אחר כך שפרה ראש ולענה אז במקום שחשב להקל עונשו ונהפוך הוא שיעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ונמצא כי מלבד שלא הרויח כלום במחשבתו הרעה שהרי כל הרעה תבואנה עוד לו שתרבוץ בו כל האלה, מה שלא יהיה לו כן אם יקבל השבועה עתה, שהגם שיתחייב בה, בבוא עליו הרע ויקרא אל ה' יסלח לו ולא תרבוץ בו כל האלה כיון שעשה מה שעליו וקבל האלה עתה אלא שהתנצח מיצרו ירחמהו עושהו, מה שאין כן אדם הבליעל שיבטל השבועה עתה בלבו שהוא מקשה עצמו לדעת וגורם רעה לעצמו: והנה הגם שאמר הכתוב באיש ההוא הוא הדין משפחה או שבט וכמו שגילה הכתוב לבסוף כאומרו ואמר הדור האחרון וגו' וראו את מכות הארץ ההיא וגו' הרי כי לא לאיש א' יחד עונש האמור אלא גם לרבים אשר יזמו ככה:
לא-יאבה ה' סלח לו. בחללו שבועת האלה שקבל בפיו, אף- על-פי שבטלה בלבו.
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו'. כל הסיפור הזה מדבר במי שחוטא במחשבה לבד כמ"ש אשר לבבו פונה וגו', והתברך בלבבו וגו', כי בשרירות לבי אלך, כי ע"ז עיקרה במחשבה כי אין אמונה כי אם בלב וע"כ נאמר בע"ז (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ובכל זכרון ע"ז לא נזכר כי אם המעשה כמ"ש (דברים כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. ומזה יקרח ב' מיני טעיות כי יאמר אשר יעשה ולא מן העשוי כבר דהיינו אלהי הגוים ההם שהזכיר למעלה, טעות שני הוא שיאמר דווקא מעשה אסור ולא מחשבה, זה"ש והיה בשמעו את דברי האלה הזאת. ר"ל אותה אלה המרמזת על עבודה זרה בפרטית שמשמעות הענין דווקא על המעשה, ע"כ ימצא מקום לתלות בו טעותו והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. שיתן ברכת שלום לעצמו בעבור היות הדבר בלבבו, וז"ש כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. כי יסמוך על זה להנצל מן העונש לומר בתוך עמי אנכי יושב והמשקה שדה צמאה למים ישקה אגב אותה שדה גם הרוה, כך ע"י שישלח ה' את הברכה אל הצדיקים הצמאים לדבר ה' כמ"ש (תהלים סג ב) צמאה לך נפשי וגו'. יקבלו אגבן הברכה גם הרשעים השבעים מעבודת השם עד שבוחרים להם עבודות זרות חדשים מקרוב באו כי שבעה נפשם מעבודת השם. גם יאמר מאחר שהעולם נידון על פי רובו א"כ זכות הצדיקים יעמוד גם לי ויסלח לי בעבורם. על כן אמר לא יאבה ה' סלוח לו, כי הרהורי עבירה של ע"ז קשים מן עבירה עצמו יען עיקר הדבר בלב כי בעובד ע"ז כתיב (הושע ד יז) חבור עצבים אפרים הנח לו. שהקב"ה מאריך אפו אפילו בע"ז אמנם כשחלק לבם מעם ה' כתיב (שם י ב) חלק לבם עתה יאשמו. לכך נאמר כי אז יעשן אף ה' מילת אז מורה על הזמן של עתה כי אז תיכף ומיד יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. ר"ל בו לבד כי מאחר שחטא בנסתר אין אחרים נתפסים בעונו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. היינו האלות שבפרשת בחוקותי
[עיין בפירושו לפסוק י"ז המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "מדוע ה' לא ירצה לסלוח" וכו']
יעשן אף ה'. ע"י כעס הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף. וכן (ש"ב כב) עלה עשן באפו ואע"פ שאין זו לפני המקום הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ:
וקנאתו. לשון חמה אנפרטמנ"ט (אפייער) אחיזת לבישת נקמה ואינו מעביר על המדה:
יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. אלת היחיד איש או אשה, ומחה ה' את שמו, אלת המשפחה, כי שם אחד לראש בית אבותם, והבדילו ה' לרעה, לשבט, מכל שבטי ישראל הנשארים:
יעשן אף. ישרפנו אש האף עד שיראה העשן והנה אם הוא יחיד ימות מיד ואם היא משפחה ורבצה בו כל האלה. והטעם שתרבץ האלה במשפחה עד שימחה שמה ואם הוא שבט והבדילו יי' לרעה וכמוהו והיה לה' והעלתיהו עולה כאשר פירשתיו:
וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְקֹוָק אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:[עריכה]
יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. אלת היחיד איש או אשה, ומחה ה' את שמו, אלת המשפחה, כי שם אחד לראש בית אבותם, והבדילו ה' לרעה, לשבט, מכל שבטי ישראל הנשארים:
יעשן אף. ישרפנו אש האף עד שיראה העשן והנה אם הוא יחיד ימות מיד ואם היא משפחה ורבצה בו כל האלה. והטעם שתרבץ האלה במשפחה עד שימחה שמה ואם הוא שבט והבדילו יי' לרעה וכמוהו והיה לה' והעלתיהו עולה כאשר פירשתיו:
[עיין בפירושו המבוא בפסוק זה תחת הכותרת "מה בין "בספר הזה" כאן, לבין" וכו']
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] (...) ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. היינו האלות שבפרשת בחוקותי אמנם שם נזכרו כל האלות בלשון רבים סד"א שרבים ימקו בעונו, על זה אמר והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה היינו האלות שבפרשת כי תבא שנאמרו בלשון יחיד להורות כי הוא יחיד לבדו ימות בעונו וכל ישראל נקיים. ומה שקרא תורת כהנים סתם ספר, והקללות שבפרשת כי תבא קרא ספר התורה, לפי שכל ה' ספרים בכלל נקראו תורה וכל ספר בפני עצמו נקרא ספר לפיכך ספר ת"כ נקרא ספר כי אינו כולל כל התורה רק שהוא ספר אחד מן מספר חמש ספרים, אבל ספר חמישי זה נקרא תורה כי הוא כולל כל התורה כי לכך נקרא משנה תורה כמ"ש (דברים א ה) הואיל משה באר את התורה הזאת. וז"ש לענין ההבדלה והבדילו ה' לרעה וגו' ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה כי כולם נאמרו בלשון יחיד המורה על הבדלה זו לבטל ממנו סברת למען ספות הרוה את הצמאה שלא יאמר בתוך עמי אנכי יושב, ומטעם זה קרא הראשונים אלה והאחרונים אלות לפי שהאחרונים כפולים מן הראשונים כי במקום כל אלה אחת נמצאו כאן שתים מן הטעם שבארנו בפרשת כי תבא (כח טו) או כנגד מ"ט שערי בינה, או כנגד התורה שנדרשת במ"ט פנים כנגד כל אחד מכה אחת וכאן שתים בעבור הערבות, ומה שאמר ורבצה בו כל האלה דווקא אותה אלה שבת"כ לפי שכאן מדבר בחטא ע"ז וכן האלה שבת"כ מדברת גם כן מעון ע"ז שנאמר (ויקרא כו ל) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם וגו'. אבל אותן אלות שבערבות מואב לא נזכר בהם עון ע"ז, ע"כ אמר באלה ראשונה ורבצה בו כי היא לבדה תרבץ אצלו אמנם לענין ההבדלה לבד שיבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל אמר ככל אלות הברית וגו' כי אלו האלות נאמרו בלשון יחיד, ומה שנאמר אח"כ וראו את מכות הארץ וגו' ש"מ שבעונש רבים הוא מדבר זה קאי על מה שנאמר למעלה או משפחה או שבט כי זה מדבר ברבים החוטאים ואז יראו מכת הארץ כמו שיתבאר בסמוך.
ואומרו ומחה ה' את שמו מתחת השמים. דע כי שורש נשמות עם בני ישראל יסודתם בהררי קודש תחת השמים בסוד (ישעי' ס"ו) השמים כסאי, והנשמות הם חצובות מתחת כסא כבודו יתברך והבן, וכבר ידעת סוד השם כי הוא הנשמה, וכמו שהארכנו במקומות אחרים, ואמר הכתוב על המשתרר בלבבו ומחה ה' שמו שהיא נשמתו משורשה שהוא תחת השמים, וזו היא כריתות הנפש משרשה: