ביאור:מ"ג דברים ב י
הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים:[עריכה]
האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא כי אותן רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם:
האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם, לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם. רפאים, היו נחשבים אותן אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותן ידיו מתרפות. אמים, על שם שאימתם מוטלת על הבריות, לשון רש"י. וכן כתב (בפסוק כ) ארץ רפאים תחשב אף היא, לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם: ואני תמה בדברי הרב, למה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם, אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם, והלא הכתוב אינו אומר אלא כי לבני לוט נתתיה ירושה (פסוק יט), לומר שאף על פי שהיתה מנחלת אברהם הקב"ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם, וכמו שכתב רש"י עצמו (בפסוק ה) שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא. ועוד שהרב בעצמו כתב בעשו, עשר עממים נתתי לו לאברהם, שבעה לכם, וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט: ואם כן הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פנים, ולמה הקב"ה אומר למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם, מה בין קיני וקנזי וקדמוני לרפאים. ועוד כי רפאים ישבו בה לפנים (פסוק כ) לומר שהיא שלהם והם היושבים בה לפני כל אדם, כמו לפנים הארץ יסדת (תהלים קב כו): אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב, כי בעבור שאמר הקב"ה למשה אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה, יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט. ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים, ולכך יקראו אותם המואבים אמים, לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס: יחשבו, לשון חשיבות ומעלה, כמו נבזה ולא חשבנוהו (ישעיה נג ג), אשר כסף לא יחשבו (שם יג יז), כי במה נחשב הוא (שם ב כב), וכן רבים, ובלשון חכמים אדם חשוב:
האמים. פירשתיו ספר הכתוב כי מואב לקח ער מיד האמים:
[מובא בפירושו לפסוק ט'] אל תצר את מואב. על אומות הללו שעיר ועמון ומואב הוצרך הקב"ה להזהיר את ישראל שהיו סבורין לכבשם בדין שעיר שבמקומות הרבה קורא אותו חוי וחוי נתן הקב"ה לישראל בירושה ולכך כתיב ובשעיר ישבו החורים לפנים אין עיקר שמם חוי ואינם משבעה עממין והא דקרי להו חוי כמו שאחז"ל שהיו מריחין את הארץ כחויא ולקמן מפרש היכן החוי שנתן הקב"ה לישראל וכן מעמון ומואב היו סבורין שהן ארץ רפאים שנתן הקב"ה לאברהם דכתיב את הקיני ואת הקנזי וגו' ואת החוי ואת הפרזי ואת הרפאים וכן כתיב במואב רפאים יחשבו אף הם סבורים וחושבים בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינם כן כי המואבים יקראו להם אימים שאימתם מוטלת על הבריות ואין להם דין בארצם.
האמים לפנים. מפני שלא היו בני לוט יורשי אברהם בדין כלל, הודיע שגם להם נתן ה' את הארץ כמו לבני עשו. והעד על זה כי שניהם כבשו את הארץ שלא כמנהג העולם.
[מובא בפירושו לפסוק כ'] תחשב. שהיא בחשבון ארץ רפאים, כלומר שהיא מכללה, וכן מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב (יהושע יג ג), וכן בני רמון הבארותי מבני בנימין כי גם בארות תחשב על בנימין (ש"ב ד ב): ואפשר שגם כן פירוש "יחשבו אף הם" הכתוב למעלה, יאמר האמים אשר ישבו בה לפנים גם הם יחשבו רפאים, שהיו מכללם והם כענקים, ולכן יקראו אותם אמים, והוא הנכון:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ג] והעוים היושבים בחצרים עד עזה. עתה מפרש היכן החוי. והעוים כמו והחוים והעי"ן והחי"ת מתחלפות והחוים אם תרצו לידע היכן הם בחצרים הם יושבים כי לא היו חוששין לישב בערי חומה לפי שהיו גבורים וארץ רפאים היא ממלכת עוג כדכתיב ההוא יקרא ארץ רפאים היא שנתתי לאברהם אביהם באו ורשו אותה אבל ארץ מואב שנטלו מן האימים שהם גדולים כענקים ורפאים אינו אותו רפאים שנתתי לאברהם כי המואבים יקראו כו' וגם ארץ בני עמון שלקחו מן הזמזומים לאו היא נמי אותו רפאים כי העמונים יקראו להם זמזומים ולא נקראו רפאים כי אם מפני שרפאים ישבו בה:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ג] והנה הכתוב בא להזכיר בכאן ענין כל ארץ החוי שהם הרפאים וכל הנעשה ממנה. אמר תחלה, כי האמים גם הם מן הרפאים וירש אותם מואב, וחזר ואמר כי החורי אשר הם גם כן מן רפאים ירש אותם עשו, וחזר עוד ואמר כי ארץ בני עמון אף היא ארץ רפאים ואסר כל זה לישראל. ועוד ספר, כי גם כפתורים היוצאים מכפתור לקחו מארצם והיא מותרת לישראל, והזכיר יהושע ארץ הפרזי והרפאים (יהושע יז טו):
וזהו שסמך הכתוב לזה (פסוק יב) ובשעיר ישבו החורים לפנים, יאמר כי בעבור הטעם הזה שהזכיר במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר. כי מלפנים היתה אף היא מן החורים, והיא ממתנת אברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען, שנאמר (בראשית לו ב) עשו לקח את נשיו מבנות כנען וגו' ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי, וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ (שם פסוק כ), וכן יזכיר בכל מקום בנחלת ישראל החוי עם הכנעני בשבעת הגוים, כי הוא נמנה הבן הששי בבני כנען (שם י יז). וכן תראה במלחמת אמרפל שהיה נלחם במלך סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצער שהם מלכי כנען, והכו את רפאים בעשתרות קרנים והחורי בהררם שעיר (שם יד ה ו), כי החורי והרפאים למלכי כנען היו: ויתכן שנקרא "חוי" על שם שהיה נחש עלי דרך, ונקרא "חורי" על שם חור פתן (ישעיה יא ח). כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות, כמו זרח וצחר (בראשית מו י) מן וצמר צחר (יחזקאל כז יח), אתונות צחורות (שופטים ה י). וכן יעשו לשבח, יכנו יעקב שהוא לשון מרמה או לשון עקלקלות, ויקראו אותו ישרון, מן תם וישר: והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים, ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס, שהיו הם עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם, כאשר עשה ישראל ליתר הגוים של אברהם אשר נתן השם להם בכחו הגדול: והנה הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם, אחד מהם לעשו, והשאר לישראל שהוא הבן הבכור, ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הורישם האלהים, כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם הוא יתברך כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם, וכענין שיאמר (ירמיה יב יד) על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי וגו'. וזה טעם כאשר עשה ישראל שהזכיר כאן, ועדיין לא נעשה: וכן אמר עוד בבני עמון שהיא מארץ רפאים (פסוק כ), כי גם היא היתה של רפאים בתחלה. והעמונים יקראו להם זמזמים מלשון זממו אל תפק (תהלים קמ ט), אלא שנכפל, כלומר עם שלא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: