ביאור:מ"ג דברים א ח
רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ[עריכה]
ראה נתתי לפניכם. הקב"ה אמר כך למשה לאמר לישראל. אי נמי ראה חוזר על כל אחד ואחד:
ראה נתתי. בעיניכם אתם רואים איני אומר לכם מאומד ומשמועה:
פנו וסעו לכם. הזכיר להם הארץ והדרך שילכו בה למסעיהם. ואחרי כן אמר ראה נתתי לפניכם את הארץ. אשר נשבעתי לאבותיכם, באו ורשו את הארץ. מצוה, לא יעוד והבטחה, כאשר פירשתי (במדבר לג נג):
באו ורשו את הארץ וגו'. טעם שהוצרך לכפול זכרון הארץ ולא אמר אותה ומובן שחוזר אל הארץ שהזכיר בסמוך, לפי שארץ שהזכיר בסמוך שראו שנתן ה' היא ארץ סיחון ועוג שנתן לבני גד ובני ראובן, לזה כשאמר באו ורשו הוצרך להזכיר מה שירשו ואמר הארץ אשר נשבע ה' וגו' פי' כי הארץ אשר נטלו בני גד ובני ראובן לא היתה בכלל השבועה וכמו שכתבתי בפרשת מטות (במדבר ל"ב ז') והוכחנו מספרי:
ראה נתתי לפניכם את-הארץ. יושבי הארץ, כי נמוגו מפניכם ולא יתקוממו.
ראה נתתי לפניכם וגו'. אומרו בתחילה ראה לשון יחיד וגמר אומר לשון רבים, לפי שבגדר הראיה שוים הם כאיש אחד ואין ההשתנות ביניהם, אבל בערך מה שהם אין גדר כולם שוה, לזה אמר לפניכם, וכמו כן כל מה שאמר בפסוק אחרי כן בלשון רבים באו ורשו וגו' אינו בגדר ההשתוות כאחד:
בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ[עריכה]
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ל"ג פסוק נ"ג] והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה. על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה': ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי:) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח):
באו ורשו. אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין:
באו ורשו את-הארץ. את גליל הגויים, כי הם מפחדם יפנו ויברחו או ימותו בלתי מלחמה.
באו ורשו את הארץ וגו'. טעם שהוצרך לכפול זכרון הארץ ולא אמר אותה ומובן שחוזר אל הארץ שהזכיר בסמוך, לפי שארץ שהזכיר בסמוך שראו שנתן ה' היא ארץ סיחון ועוג שנתן לבני גד ובני ראובן, לזה כשאמר באו ורשו הוצרך להזכיר מה שירשו ואמר הארץ אשר נשבע ה' וגו' פי' כי הארץ אשר נטלו בני גד ובני ראובן לא היתה בכלל השבועה וכמו שכתבתי בפרשת מטות (במדבר ל"ב ז') והוכחנו מספרי:
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם[עריכה]
וטעם אשר נשבע ה'. כמו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א), ושם פירשתי:
לאבתיכם. למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב אלא אברהם כדאי לעצמו יצחק כדאי לעצמו יעקב כדאי לעצמו:
וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:[עריכה]
לתת להם ולזרעם אחריהם. דרשו רז"ל לתת להם אלו עולי מצרים, ולזרעם אלו עולי בבל, אחריהם לימות המשיח, כן דרשו באלה הדברים רבה. ונראה שהוצרכו לדרוש כן ממה שמצינו שלשה פסוקים ובכל אחד ואחד מוסיף והולך, והוא שכתוב (דברים יא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ, ובסוף והיה עקב (שם) כתיב לתת להם ולזרעם אחריהם ארץ זבת חלב ודבש, וכאן הזכיר לתת להם ולזרעם אחריהם, ולכך דרשו שלשה ירושות: