ביאור:מ"ג דברים א ה
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק א'] ושיעור הכתובים האלה, אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר, ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג. בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר, ויאמר, ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו':
(...) והנה משה החל לפרש לבנים שנולדו במדבר מה שאירע לאבותיהם ואמר להם כל המצות גם עשרת הדברים ששמעו אבותיהם מפי השם ישמעום גם הם מפי ציר נאמן:
הואיל משה באר את התורה הזאת. ע"ד הפשט רצה משה לבאר להם עתה בשנת הארבעים כל המצות ועיקר התורה הזאת שהיא עשרת הדברות, ולפי שהאבות שמעו אותן מפי הקב"ה חזר משה והשמיעם לבנים ושמעו אותן מפיו, ואע"פ שכבר ידעו זה מפי אבותיהם והאמינו בהם הנה נבואת משה מבוררת אצלם ומוחזקת בעיניהם, ומה שישמעו מפיו כאלו שמעו מפי עליון:
בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר. ואחר שלא היו עוד נעים ונדים כי בערבות מואב היתה חניית המסע האחרון ועם זה אחר שכבר התחנן ונואש מהשיג לעבור, "הואיל" לבאר מה שחשב שיפול בו ספק אחרי מותו. והתחיל הבאור באמרו אחר כך "ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחרב" (להלן ה, ב).
[מובא בפירושו לפסוק ב'] וטעם אחד עשר יום מחרב. יודיענו הכתוב שיעור המדבר. כי מחורב שיצאו משם עד קדש ברנע מהלך אחד עשר יום בלבד, כי קרוב הוא בדרך הר שעיר, וקדש ברנע הוא סוף המדבר בגבול הר האמורי שהוא נחלת ישראל, ושם ארץ סיחון ועוג אשר שם באר התורה בגיא מול בית פעור. ואחרי כן אמר שהם הלכו דרך הר האמורי כל המדבר הגדול והנורא. ואחרי כן יספר כי בקדש ברנע שהוא בתחום נחלתם בקשו מרגלים, ונשתבש דרכם והלכו דרך ים סוף לאחור ולא לפנים עד מלאת ארבעים שנה: ובעבור שלא היו ישראל עתה במדבר כי כבר נכנסו בארץ מואב הנזכרת, דרש אונקלוס כי "במדבר בערבה" רמוזים הם לתוכחות. ועוד כי מדוע יזכיר כל אלה המקומות, ויתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדה: ושיעור הכתוב לדעתו, אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, דבר במדבר בערבה ובמול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב ואחד עשר יום מחורב, כי הזכיר להם כל מה שעשו במקומות האלה, ואחר כן אמר הכתוב כי שם בעבר הירדן הנזכר הואיל לבאר התורה אחר הוכיחו אותם, ויען ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר. וכך הוא נדרש בספרי (דברים א) על דעת רבי יהודה, אבל רבי יוסי בן דורמסקית עשה אותן מקומות שנקראו כן:
וע"ד המדרש בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמנין מואב, וכה"א (שיר ה) דוד"י צ"ח ואדום, כלומר כ"ד ספרים הן נדרשים מ"ט לימין ולשמאל, זהו דודי צ"ח ואדום, וזהו שכתוב (משלי ב) וכמטמונים תחפשנה, מ"ט מונים, מלשון (בראשית לא) עשרת מונים:
הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:[עריכה]
הואיל. התחיל כמו (בראשית יח) הנה נא הואלתי:
[מובא בפירושו לפסוק א'] ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה, וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים: וטעם "הואיל משה", שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה, מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו), ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז), וכן רבים:
בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר. ואחר שלא היו עוד נעים ונדים כי בערבות מואב היתה חניית המסע האחרון ועם זה אחר שכבר התחנן ונואש מהשיג לעבור, "הואיל" לבאר מה שחשב שיפול בו ספק אחרי מותו. והתחיל הבאור באמרו אחר כך "ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחרב" (להלן ה, ב).
[מובא בפירושו לבראשית פרק י"ח פסוק כ"ז] הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר. הואלתי לשון התחלה כמו שפירש"י על פסוק הואיל משה באר את התורה (דברים א ה) והביא ראיה מן הנה נא הואלתי. (...)
באר את התורה. בשבעים לשון פירשה להם:
הואיל משה באר. שנים פעלים עוברים דבקים בלא וי"ו וכן חמק עבר
לאמר. וקדם שהתחיל בבאור, אשר בו הרבה להזהיר על קצת המצות, אמר לישראל שסבת הצורך אל זה הבאור והאזהרות עתה, היה מפני שהם עוברים לארץ בלעדיו, ולא יוכל להזהירם בשעת מעשה, ולא לבאר כל ספק שיפול. וספר איך נכשלו בזה שלא יעבור הוא עמהם ברע בחירתם ופשעיהם, למען ישמרו מזה מכאן ולהבא לבלתי השחית ענינם.
את התורה הזאת לאמר. וסמיך ליה ה' אלהינו. כלומר הזהירם על ייחוד השם: