ביאור:מ"ג בראשית מ כג
וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ:[עריכה]
ולא זכר שר המשקים. בו ביום: וישכחהו. לאחר מכאן
ולא זכר שר המשקים את יוסף. מיד בצאתו כמו שביקש ממנו יוסף כי אם זכרתני אתך: וישכחהו. זמן מרובה אחרי כן. עד שעה שהקב"ה עשה ליוסף נסים והוצרך להזכירו:
ולא זכר שר המשקים. לא הזכירו בפה אל פרעה. כן ומשא יי' לא תזכירו עוד. זכר את ושתי: וישכחהו. בלב:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] כי אם זכרתני אתך וגו' והזכרתני. שמעתי מפי מורי אבי זלה"ה כי אם זכרתני אתה בעצמך והזכרתני ע"י שליח והיינו דכתיב בסוף הפרשה ולא זכר שר המשקים הוא עצמו לא הזכירו וישכחהו אף ע"י שליח:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] כי אם זכרתני אתך. בקש ממנו ב' דברים, האחד שיזכירהו הוא עצמו, והשני שיזכירנו לפרעה, ומפני זה כתוב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, כלומר שלא זכרו לעצמו, וישכחהו מלהזכירו אל פרעה, וזה טעם ולא זכר וישכחהו, זהו והזכרתני אל פרעה,
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. כי עבירה גוררת עבירה, בראשונה אע"פ שעלה יוסף בזכרונו מ"מ לא זכרו בפני פרעה לטובה, וזה גרם לו שלסוף שכחו לגמרי ואפילו בזכרונו לא עלה, ועל אלו שתי עבירות אמר את חטאי אני מזכיר היום, היינו שני חטאים אלו מה שחטא ליוסף ולפרעה.
ולא זכר שר המשקים. לא הזכירו בפה אל פרעה. כן ומשא יי' לא תזכירו עוד. זכר את ושתי: וישכחהו. בלב:
ולא זכר שר המשקים וגו'. פי' הגם שלא שכחו בתחלה לא זכר שמו כאשר צוה עליו יוסף דכתיב (י"ד) זכרתני. ועוד מודיע הכתוב ששכחו גם מלבו. והכוונה בזה כי לצד שהחליט שלא לזוכרו נשכח מלבו כי אם היה בלבו ובדעתו צד אחד לזוכרו באמצעות זה היה קצת נזכר אלא לצד החלט הדבר נשכח ממנו (מלבו). ואולי ירמוז עוד וישכחהו שהיה משכיחו מלבו ומדעתו עת עלות על זכרונו עד עת קץ שפקד ה' את יוסף ויזכרהו, ואולי שירמוז באומרו וישכחהו על זה הדרך וישכח הוא אבל הקדוש ברוך הוא לא שכחו ויזכרהו לטובה ויהי מקץ וגו' ואז שר המשקים זכר אותו בעל כרחו:
[מובא בפירושו לפרק מ"א פסוק א'] ויהי מקץ שנתים ימים. לפי שלא פורש במקרא מתי התחילו שתי שנים אלו על כן ארז"ל (בר"ר פט ב) ששתי שנים אלו הוזקק להיות אסור בבית הסהר יותר מן הנגזר עליו מפני שתלה בטחונו בשר המשקים שנאמר (תהלים מ ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים אלו המצרים שנקראו רהב. ויש להקשות מה זה שאמר אשר שם ה' מבטחו הוה ליה למימר אשר שם בה' מבטחו, כמ"ש (ירמיה יז ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ומלבד הכפל שבפסוק זה צריך הלשון גם כן תיקון במ"ש והיה ה' מבטחו, ועוד קשה למה קרא למצרים רהבים ולא קראם בשם המפורסם. והקרוב אלי לומר בזה, שבנוהג שבעולם שאדם שיש לו איזו מעלה ביתר שאת על חבירו אינו זוכר את חבירו הקטן מערכו ובל ישא את שמו על שפתיו מצד רום לבבו, וזו היא טענת הפילוסופים על השי"ת לאמר שלגודל רוממותו ית' אינו משגיח בשפלים בכל מה שתחת גלגל הירח, ולבטל דיעה נפסדה זו נאמר (ש"א ב ג) אל תרבו תדברו גבוה גבוה יצא עתק מפיכם כי אל דיעות ה' ולו נתכנו עלילות, ר"ל אל תדברו שמצד שהקב"ה גבוה מעל כל גבוהים אין לו ידיעה בפרטי מעשינו, כי אל דעות ה' שיש לו ידיעה בכולם ולו נתכנו כל עלילות מעשה איש. וכדי לאמת דבר זה שהקב"ה שוכן את דכא ושפל רוח, צירף הקב"ה בשמו הגדול ית' ארבע אותיות של מספר מועט יותר מכל האותיות שבאלפ"א ביתא, כשתכתוב יו"ד ה"א וי"ו ה"א הסתכל בכל האותיות כשתכתבם במלואם לא תמצא שום אות שיעלה למספר מועט כמו אלו. וכן אמרו רז"ל (מגילה יא) א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' מן הכתובים שנאמר (תהלים סח ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, ר"ל שבחוהו ביה שמו כי עם היותו רוכב בערבות גבוה מכל אע"פ כן יה שמו, שהם האותיות הקטנים במספר והתיבה רק בעלת שני אותיות דהיינו המועט בצירוף האותיות וכל זה מופת על ענותנותו ית'. ולפי זה מהות השם הגדול, הוא מופת ובטחון לתחתונים שהקב"ה זוכרם ומשגיח בהם, שלא יהיה פתחון פה אל המערער לומר שלגודל רוממותו יתברך עזב ה' את הארץ, ולא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם שאינו משגיח וזוכר את מי שהוא למטה ממנו במדריגה. על שני הנחות אלו נאמר פסוק זה, על הנחה ראשונה שיבטח בה' אמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, כי מהות השם הגדול וקטנותו הוא מבטחו שהשם יתברך מתחבר לשפלים, לכך לא נאמר בה' כי ה' דהיינו מהות השם הוא מבטחו, ועל זה אמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' ובמה יהיה בטוח, על זה אמר והיה ה' מבטחו מהות השם הוא מבטחו. ועל הנחה שניה שלא לבטוח באדם כי רום לבבו מביאו לידי שכחה ע"ד ורם לבבך ושכחת את ה', אמר ולא פנה אל רהבים כי רהב הוא לשון רום לב וגסות רוח, כי אין לפנות פני מבטחו אל ב"ו כי מצד רהבו וגסות רוחו אינו פונה אל הבוטח אליו, כמ"ש ולא זכר שר המשקים את יוסף מצד שנעשה שר המשקים והושב על כנו ונעשה שר וחשוב ע"כ לא זכר את יוסף, כי היה בעינו נבזה ושפל אנשים ע"כ קרא למצרים רהבים. ומה שנגזר על יוסף להיות אסור ב' שנים לפי שחטא זה הוא כפול כמ"ש (ירמיה יז ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. לפיכך נגזר שנה אחת כנגד הבטחון באדם כי זמן השכחה שנה כמת המשתכח מלב אחר שנה, ועוד שנה אחת כנגד ומן ה' יסור לבו.
מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים שנאמר (תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים. ולא בטח על מצרים הקרויים רהב:
ורז"ל אמרו (בר"ר פט ג) שיוסף חטא בזה שתלה בטחונו בשר המשקים, ואמר ב"פ לשון זכירה כ"א זכרתני וגו' והזכרתני וגו' וכנגדם נענש בכפל השכחה, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. ועל זה הרמז נוכל לומר, כי בזמן שאמר יוסף אם זכרתני והוא לשון תנאי כאילו אמר אם זכרתני יש תקוה, ואם לא אבדה התקוה, נמצא ששני תיבות אלו כוללים עיקר העון, על כן כנגדם יצא בת קול ואמר תשכח, כי תשכח עולה למספר אם זכרתני, ועל כן ניתן הדין שיהיה אסור עוד שתי שנים כי ימות השנה שס"ה ימים, ב"פ שס"ה עולה תש"ל כמספר תשכח, ועל כן הדין נותן שיהיה אסור עוד שנתים ימים, כי מקץ שנתים ימים מורה שהיו שנים שלמים מיום אל יום כדי למלאות מספר תשכח, ועוד שני ימים הנוספים כנגד שני תיבות אלו שאמר והזכרתני והוצאתני, וזה יותר מחוור ממה שאמרו קצתם ששתי שנים אלו כנגד שתי תיבות אלו, וקשה למה דווקא שנים ולא חדשים או ימים, ולהנחתינו יהיו באמת שני ימים כנגדם, ויתבאר זה עוד בסמוך פר' מקץ בעז"ה.
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] וטעם יוסף ששם בטחונו בו לצד כי ראה חלומו יגיד בשורה טובה כי ישראל נמשלו לגפן כאומרם בפסוק (חולין צב.) והנה גפן לפני וגו', ואם לא בא החלום אלא לדבר הנוגע לשר המשקים היה די לה' להראותו שנותן הכוס על כף פרעה, אלא ודאי הראוהו על יוסף שהוא הגפן שהיה לפניו שם בבית הסוהר, ואומרו והיא כפורחת פירוש שתפריח ותעלה הגפן, נצה פירוש יתעלה ממדרגה למדרגה, והוא שהודיעו מכלל הפתרון ואמר לו כי אם זכרתני וגו', ואחר האמת כן היה שעל ידו נתעלה יוסף, וסבר יוסף שיפרש לו הדבר הנאמר לו בחלום וגילה לו סודו. וטעם שנענש יוסף כי טעה בחושבו כי מרצונו של שר המשקים תהיה מעלת יוסף ולא כן הוא שאמת כי ה' יעשה הדבר על ידו אבל לא לרצונו וכמו שכן היה שעל כרחו דבר אל פרעה ושם אתנו (מ"א-י"ב). ובמראה החלום שהודיעו הדבר לשר המשקים כדי שיתבשר יוסף בדבר לא שישים בטחונו בו:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] וח"ו שיתלה יוסף הצדיק בטחונו בשר המשקים רק בה' לבדו, אבל היתה כוונתו שהשם יתעלה הזמין אליו שר המשקים זה כדי שיעשה לו נס על ידו, כי מן הידוע שהצלת הקב"ה את הצדיקים על ידי סבות הוא, ומה שנענש באחורו שם שתי שנים עוד כמו שדרשו רז"ל, זה היה על דבור שדבר עם שר המשקים מענין הצלתו וחלה פניו לדבר, ולפי שבקש סבה בשר המשקים שיזכירנו ויוציאנו כמו שאמר לו והזכרתני והוצאתני, ואין ראוי לצדיקים כיוצא בו לבקש סבה לכך נענש בזה, כי היה לו לבטוח בהקב"ה לבדו שהוא בעל הסבות כולן שהוא יזמין אליו הסבה מבלתי שיבקש הוא אותה, ולצדיק כמוהו נחשב לעון שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. וכן דרך הצדיקים השלמים בבטחון שלא יבקשו סבה כלל, וכן מצינו באליהו שעמד במדבר חסר המזון ובטח בהקב"ה והקב"ה הזמין לו שם עורבים וכלכלו אותו כמו שכתוב (מ"א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר, ולחם ובשר בערב, והנה העורבים היו סבה לפרנסתו, או בדרך הנס או משולחנו של יהושפט, והקב"ה הזמין לו אותה הסבה והוא לא בקש אותה. והעולה לנו מזה כי יוסף הצדיק לא תלה בטחונו בבשר ודם כלל, והעונש היה על שבקש סבה:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] כי גונב גנבתי. טעם כפל גנב וגו' לאמר כי שני גניבות נעשו בו גניבת הגוף וגניבת דעת הקונים שחשבו שהוא עבד שבזה קנו אותו מהם, לזה אמר גניבה ב' פעמים, ומעתה הנה הוא לעצמו ואין גופו קנוי ללוקח, ואולי כי נתכוין יוסף לסתור נימוס מצרים שאין עבד מולך ולא לובש וכו', (ב"ר פ"ט) ולצד שראה בחלום כי יעלה לגדולה אמר להסיר טעות הנשמע כי הוא עבד. ואפשר שלא הקפיד ה' על דבר זה כי צריך אדם להרים מכשולו ולא הקפיד ה' אלא על אומרו זכרתני וגו'.