ביאור:מ"ג בראשית לז יח
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק[עריכה]
ויראו אותו וגו'. צריך לדעת אומרו ובטרם וגו' אם הוא גזירה למה שלפניו על זה הדרך ויראו אותו מרחוק בטרם יקרב עליהם או הוא התחלת הודעה למה שלאחריו על זה הדרך בטרם יקרב וגו' התנכלו אליו וגו'. ולכל צד קשה אם נמשך למה שלפניו היה לו לומר בטרם יקרב, ואם הוא נמשך למה שלאחריו היל"ל ובטרם וגו' התנכלו. ואולי כי נתכוון בתוספת וא"ו להוסיף הרחקה פי' שלא תאמר שהריחוק הוא שעדין לא קרב אליהם, אלא ובטרם יקרב ראוהו מופלג בריחוק. עוד ירצה עז"ה ויראו אותו מרחוק פירוש מריחוק הלבבות שלא ראוהו כראיית אחים לאחיהם אלא כאיש מרוחק מהם ובטרם יקרב וגו' פירוש וראיה זו היתה גם כן טרם וגו', ואם לא היה אומר ובטרם בתוס' וא"ו היה נשמע כי הוא זה פירוש מרחוק שאמר, לזה אמר בתוס' וא"ו לומר כי הוא דבר אחר. ויש עוד ליישב הכתוב באופן אחר אלא שנראה כי זה צודק יותר:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] והוא נער את בני בלהה. שהיה עושה מעשה נערות, ממשמש בעיניו ומתקן בשערו. את בני בלהה, כלומר ורגיל את בני בלהה לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן. את דבתם רעה, כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, לשון רש"י. ואם כן למה לא הצילוהו בני השפחות, והוא אוהב אותם ומקרבן ומגיד לאביו על האחים בבזיונם. ואם נאמר שייראו מן האחים, והנה הם ד', וראובן עמהם, ויוסף עצמו, ותגבר ידם עליהם, ואף כי לא יבאו עמהם במלחמה. ועוד, כי נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו. אבל לדעת רבותינו בבראשית רבה (פד ז) על כולם היה מוציא הדבה:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] וטעם שמצינו השבטים שהיו יחד בעצה אחת במכירת יוסף ובכללם היו גם בני השפחות. אולי שגם בהם דבר פרט איסור אבר מן החי. או אפשר שנשאו פנים לששה בני הגבירה והסכימו לעצתם במכירתו הגם שהיה לבם שלם עמו:
וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם[עריכה]
ויראו אותו וגו'. צריך לדעת אומרו ובטרם וגו' אם הוא גזירה למה שלפניו על זה הדרך ויראו אותו מרחוק בטרם יקרב עליהם או הוא התחלת הודעה למה שלאחריו על זה הדרך בטרם יקרב וגו' התנכלו אליו וגו'. ולכל צד קשה אם נמשך למה שלפניו היה לו לומר בטרם יקרב, ואם הוא נמשך למה שלאחריו היל"ל ובטרם וגו' התנכלו. ואולי כי נתכוון בתוספת וא"ו להוסיף הרחקה פי' שלא תאמר שהריחוק הוא שעדין לא קרב אליהם, אלא ובטרם יקרב ראוהו מופלג בריחוק. עוד ירצה עז"ה ויראו אותו מרחוק פירוש מריחוק הלבבות שלא ראוהו כראיית אחים לאחיהם אלא כאיש מרוחק מהם ובטרם יקרב וגו' פירוש וראיה זו היתה גם כן טרם וגו', ואם לא היה אומר ובטרם בתוס' וא"ו היה נשמע כי הוא זה פירוש מרחוק שאמר, לזה אמר בתוס' וא"ו לומר כי הוא דבר אחר. ויש עוד ליישב הכתוב באופן אחר אלא שנראה כי זה צודק יותר:
[מובא בפירושו לפרק מ"ב פסוק ז'] והנה בענין דבור קשות, ישתומם כל משכיל מה ראה יוסף על ככה לצער את אביו ואת אחיו חנם, ומה שפירש הרמב"ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות כו', אם ירצה ה' בקיומם המה יתקיימו מעצמם ויוסף מה פעל. והנראה לי בזה שמה שלא גלה לאביו עדיין כי הוא חי לפי שחשב אם הקדוש ב"ה לא גלה לו א"כ רצה הקב"ה בצערו כ"ב שנה מדה כנגד מדה ואיך יגלה הוא מה שכסה הקב"ה, כי מצא בשכלו שנגזר על אביו צער כ"ב שנים שלמים מיום ליום כנגד אותן כ"ב שנים שלא קיים מצות כבוד אביו, ואחר שנשלמו אז נתודע יוסף אל אחיו, ומה שציער את אחיו עשה כל זה למרק עונם במה שמכרו אחיהם וגדול עונם מנשא וצריכין מירוק יסורין מדה כנגד מדה. וקרוב לזה פירש מהרי"א, והנני מוסיף על דבריו לפרש כל הפרטים והקורות, כי עלילה ראשונה של מרגלים אתם למרק העון שחשבו את יוסף למרגל ורכיל לראות ערות אחיהם, כי בבואו אליהם דותינה כתיב ובטרם יקרב אליהם וגו'. כי המה חשבו שרצונו להתקרב אליהם ולרגל מה יעשו אחיו כדי לחזור ולהביא איזו דבה לאביו עליהם, וכל רכיל גורם לשפיכת דמים כמ"ש (יחזקאל כב ט) אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם, לפיכך בטרם יקרב אליהם להרוג אותם יתנכלו המה להמיתו, כי חשבו שהבא להרגך השכם להרגו בטרם יקרב הוא אליך. ולכך נאמר ויזכור את החלומות קודם שאמר אליהם מרגלים אתם. לפי שנזכר שחלם לו והנה תסובנה אלומותיכם ולא פירש מהו הסיבוב, אלא ודאי שסופם להיות בעלילות מרגלים כי כל מרגל הולך ומסבב את כל העיר לראות מהיכן היא נוחה ליכבש, וראיה ממה שנכנסו בעשרה שערי העיר סחור סחור וע"י סבוב זה ישתחוו לאלומתו של יוסף, כי יבואו בעלילת מרגלים אתם לראות ערות הארץ באתם. ובזה נתמרק העון שחשבו את יוסף למרגל הבא לראות ערות מעשיהם וכנגד מה שהשליכו את יוסף לבור ויאסוף אותם אל משמר, פירש רש"י בית האסורים דהיינו בור כמ"ש ביוסף ויתנהו אל בית הסוהר, ויוסף אמר כי שמו אותי בבור, והוכרח רש"י לפרש כן שאם היה בית המשמר באיזו חדר לא היה מדה כנגד מדה, לפיכך ויקח מאתם את שמעון כי הוא השליכו לבור. ואמרו דרך וידוי אבל אשמים אנחנו וגו', לפי ששמעו שאמר יוסף את האלהים אני ירא וגו' וראו האמת שכך הוא שהרי גמל חסד עמהם ושלח רעבון ביתם ולא עכב כ"א את שמעון, אם כן אין לתלות כל הקורות במושל עז ומעליל, שהרי הוא ירא אלקים, אלא ודאי שעונותם הטו אלה, ע"כ היו מתודים אחר שאמר את האלהים אני ירא ולא קודם לכך שנתן את כולם במאסר, לפי שאח"כ ראו עין בעין שבמדה שמדדו נמדד להם. ועלילת הגביע היתה, כדי שעל ידו יהיו בחשש עבדות כמו שפסקו על עצמם הננו עבדים לאדוני, כי בזה יתמרק העון שמכרו את יוסף לעבד, וכשספרו כל הקורות ליעקב אמר א"כ איפוא זאת עשו, מהו לשון איפוא, אלא שאמר אם זאת האיפה היוצאת למדוד לכם, באיפה ומידה, בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז ח) ואינו במקרה כי אם בהשגחה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וגו'. כדי לכפר על מה שמכרוהו לישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולוט, כך יביאו מנחה מן המינים אלו כדי שע"י מושל זה יתמרק כל העון, ואע"פ שיעקב לא ידע מן המכירה מ"מ רוח ה' דבר בו להביא מנחה מן מינים אלו, ואל שדי יתן לכם רחמים, כי בזה יתמרק העון שלא נתנו רחמים לאחיהם בהתחננו אליהם.
וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:[עריכה]
ויתנכלו. נתמלאו נכלים וערמומיות: אתו. כמו אתו עמו כלומר אליו:
ויתנכלו אותו להמיתו. היו חושבים להמית אותו בנכליהם אשר יתנכלו בטרם יקרב אליהם, ולא יצטרכו לשפוך דמו בידיהם. וכך אמרו בבראשית רבה (פד יד) נשסה בו את הכלבים. ואולי עשו כן ולא עלתה בידם. וכאשר ראו כי קרב אליהם ולא יכלו להמיתו בנכליהם, אמרו איש אל אחיו הנה בא אלינו ועתה נהרגהו אנחנו:
ויתנכלו אותו. נתמלאו נכליות וערמומיות עליו כמו וארור נוכל. בנכליהם אשר נכלו:
ויתנכלו. חשבו מחשבה רעה. וכן וארור נוכל:
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] כי שמעתי אומרים. יחסר מלת אותם, כי שמעתי אותם אומרים. נלכה דותינה. עשאוהו רז"ל במדרשם מלשון נכלי דתות, כי המלאך רצה לגלות ליוסף מחשבתם הרעה. והנה יוסף לא הבין הנסתר שבתוך הלשון, שהוא נכלי דתות, והלך אחר הנגלה ורדף אחריהם וימצאם בדותן. והוא שאמרו במדרש נסעו מזה הסיעו עצמם מן האחוה והלכו לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. וזהו שאמר ויתנכלו אותו להמיתו, היו מחשבין תחבולות היאך יסבבו לו מיתה ושלא יצטרכו להמיתו הם עצמם בידיהם. ומזה דרשו רז"ל שאמרו נשסה בו את הכלבים. ואולי כי כן עשו בטרם יקרב אליהם ולא עלתה בידם, וע"כ כשנתקרב אליהם אמרו להרגו בידים והוא שכתוב הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו:
ויתנכלו אתו להמיתו. הנה לשון נכ"ל יורה על המצאה להרע, כמו "אשר נכלו לכם" (במדבר כה, יח). אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרש שלומם, אלא למצא עליהם עלילה או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם או יענישם האל יתברך, וישאר הוא לבדו 'ברוך מבנים' (על פי דברים לג, כד). ולשון התפעל יורה על ציור הדבר בנפש, כמו "אתה מתנקש בנפשי" (שמואל א כח, ט), מציר בלבבך מוקש על נפשי. ולשון "להמיתו", שימית הוא את אחיו, כמו "לעשתכם אתם" (דברים ד, יד), "לעברך בברית" (שם כט, יא).
ויתנכלו אתו להמיתו. הנה לשון נכ"ל יורה על המצאה להרע, כמו "אשר נכלו לכם" (במדבר כה, יח). אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרש שלומם, אלא למצא עליהם עלילה או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם או יענישם האל יתברך, וישאר הוא לבדו 'ברוך מבנים' (על פי דברים לג, כד). ולשון התפעל יורה על ציור הדבר בנפש, כמו "אתה מתנקש בנפשי" (שמואל א כח, ט), מציר בלבבך מוקש על נפשי. ולשון "להמיתו", שימית הוא את אחיו, כמו "לעשתכם אתם" (דברים ד, יד), "לעברך בברית" (שם כט, יא). ובזה הודיע מה היה למו בהיות כלם צדיקים גמורים עד שהיו שמותם לפני ה' לזכרון, איך נועדו לב יחדו להרג את אחיהם או למכרו, ולא נחמו על הרעה, כי גם כשאמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו" (להלן מב, כא), לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו אלא על אכזריותם "בהתחננו". והנה הגיד הכתוב כי צירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה, או בעולם הבא או בשניהם, 'והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו' (סנהדרין עב, א).
[מובא בפירושו לפסוק ב'] ובמדרש ילקו"ש אמרו, על פסוק ובטרם יקרב אליהם. ששיסו בו את הכלבים וטעמו של דבר לפי שחשבוהו למוציא דבה ובעל לשון הרע ואמרו רז"ל (פסחים קיח) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה, וז"ש נלכה דותינה לבקש לו נכלי דתות, על פי התורה אשר יורוך. להשליך לכלבים כל מספר לה"ר. וי"א שלכך שיסו בו הכלבים שיאכל ממנו אבר מן החי לשלם לו מה שאמר עליהם איך שאכלו אבר מן החי. ובסמוך יתבאר פסוק ובטרם יקרב אליהם בדרך אחר.
[מובא בפירושו לפסוק כ'] ואם תאמר על מי סמכו שבטי יה להרוג את הנפש ומה גם נפש צדיק אחיהם, והגם שיעצו להרוג אותו בדרך שאינם חייבין כמו שכתבנו אף על פי כן אינן פטורים מדיני שמים וה' יבוא במשפט: אולי שהאחים דנו בו דין עד זומם כי מצינו שהוא הביא דבתם רעה אל אביהם ואמר דברים שיתחייבו מיתה על עדותו, ההוא אמר שאכלו אבר מן החי, ההוא אמר שהם בעלי עריות, ועל כל אחת מהם בני נח מתחייבים מיתה, ובן נח נהרג על פי עד אחד בלא עדים ובלא התראה ועל עדות הקרובים ג"כ (רמב"ם הל' מלכים פ"ט) אשר על כן דנו בו משפט עד זומם ופטורים הם מדיני שמים. אלא דלצד דיני אדם אינם פטורים כי אין להם הזמה לזה נתחכמו להמיתו כולן יחד שבזה אין חיוב לכולן כמו שכתבנו, אבל לדין השמים הם פטורים מטעם שידעו נאמנה כי הוא ביקש להורגם, וכל זה הוא סיבת הסיבות לעשות ה' אשר זמם,