ביאור:מ"ג בראשית טז ו
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ
[עריכה]שפחתך בידך. שאינה משחררת ממך.
[עיין בפירושו לפסוק ה' תחת הכותרת "בירור ארוך" וכו']
[מובא בפירושו לפרק ל' פסוק ו'] והנה הסכימו הגבירות בדבריהם אלה שתהיינה השפחות משחררות, וזה באמרן שיהיו בני השפחות להן לבנים, לא לעבדים, כמו שהיה הדין אם היו אמותם שפחות, כאמרו "האשה וילדיה תהיה לאדניה" (שמות כא, ד). לפיכך לא השתעבדו בהן כמו שהשתעבדה שרה בהגר בהסכמת אישה, באמרו "הנה שפחתך בידך" (לעיל טז, ו). ובכן היו כלם "בני יעקב" לירשו, והיו כלם רצויים לזכרון לפני ה' באפוד ובחשן, שכל אחד מהם נחשב ליעקב, זרעו המיחס אחריו. והפך זה היה בישמעאל, כאמרו "כי ביצחק יקרא לך זרע" (לעיל כא, יב).
וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ:
[עריכה]ותענה שרי. היתה משעבדת בה בקושי (ב"ר):
ותענה שרי ותברח מפניה. חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי:
ותענה שרי. כדי שתכיר שהיא משעבדת ולא תבזה עוד את גברתה, לאות שכן יקרה לכל מבזה ישראל, כאמרו "והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך" (ישעיהו ס, יד).