ביאור:מ"ג במדבר לא כג
כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר[עריכה]
כל דבר אשר יבא באש. לבשל בו כלום: (...) ומה שתשמישו ע"י צלי כגון השפוד והאסכלה ילבנו באור:
(...) ואמרו רז"ל לא אסרה תורה בכלי מדין קודם הגעלה ולבון אלא קדרה בת יומא, דהוי נותן טעם לשבח והוי איסור בליעה בכלל (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה, דטעמו ולא ממשו אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו, אבל דלאו בת יומא דנותן טעם לפגם מדאורייתא שריא, דכתיב (שם) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, ואפילו בממשו של איסור, ומדרבנן הוא דאסור לבשולי ביה לכתחלה ואפילו לאחר כמה שנים שבשל בה הגוי גזרה משום בת יומא, ואם עבר ובשל מותר באכילה דקי"ל דסתם כליהם של גוים אינם בחזקת בני יומין, וא"כ לא צוה הכתוב להכשיר כלי מדין מגעולי גוים אלא בידוע שהן בני יומן:
תעבירו באש. כדרך תשמישו הגעלתו מה שתשמישו ע"י חמין יגעילנו בחמין ומה שתשמישו ע"י צלי כגון השפוד והאסכלה ילבנו באור:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הסבר לכל העניין" וכו']
כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. כדרך תשמישו תהא הגעלתו, אם תשמישו בחמין יגעילנו ברותחין, ואם תשמישו ע"י האש ממש כגון השפוד והאסכלה, מלבנו באור:
וטהר. מגעולי גוים
אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא[עריכה]
אך במי נדה יתחטא. לפי פשוטו חטוי זה לטהרו מטומאת מת א"ל צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור וחטוי לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו מכאן שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם מ' סאה:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הסבר לכל העניין" וכו']
אך במי נדה. של פרה אדומה לטהרם מטומאת נפש ושאר דברים לנקותם מאיסור מאכל הנבלע בכלים:
אך במי נדה יתחטא. היה נראה לנו כי הוא מי אפר הפרה כמו מי נדה לא זורק עליו וחז"ל אמרו כי טעמו בשיעור המים שתרחץ בהם האשה הנדה ודעתם רחבה מדעתינו:
אך במי נדה יתחטא. עוד צריך שתטהרנו מטומאתו ע"י מים של אפר פרה שנאמר בהם (במדבר יט) מי נדה לא זורק, עליו אע"פ שנטהר הכלי מבליעת אסור. ומכאן דרשו רז"ל שאפילו להכשירן מיד גוי ליד ישראל טעונין כלי מתכות טבילה אפילו בחדשים, ואפילו כלי כרס המחופין בעופרת. ומי נדה שכתוב כאן הן המים הראוין לטבול בהן את הנדה והן ארבעים סאה, וזהו שהוסיף כאן ואמר וטהר הוסיף הכתוב טהרה שניה:
אך במי נדה יתחטא. שלא יצא מטומאת מת בלבון, אף על פי שנראה כמו חדש.
וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:[עריכה]
וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו ע"י האור כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור:
תעבירו במים. מטבילו ודיו ודוקא כלי מתכות:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הסבר לכל העניין" וכו']
וכל אשר לא יבא באש. שאין תשמישו ע"י האור כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות שתשמישם בצונן ולא בלעו אסור, תעבירו במים, מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות.
תעבירו באש וטהר. אין הכלי שנגע במת או בנבלה נטהר באש, שאין טבילת התורה אלא במים, ולפיכך הוצרכו רבותינו (ע"ז עה:) לפרש שזו הטהרה להגעילם מאיסורי המאכלות שבלעו ביד הגוים, וזה אמת בלי ספק: וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו ע"י האור כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור, תעבירו במים, מטבילן ודיו, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני, שאין לשון "תעבירו" טבילה, כי היה אומר "תביאו במים" שהוא לשון הטבילה, כמו במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא יא לב). ועוד שאף הכלים שתשמישן בצונן צריכין הכשר מן האיסור שבהן מלבד הטבילה הזו, ואיך לא יזכיר הכשרן כאשר עשה בבאים באש. וכשלמדו חכמים טבילה זו לא הזכירו בה המקרא הזה, אלא דרשו (ע"ז שם) אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהם. אבל פירוש "תעבירו במים", לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה מהם מן האיסור שנשתמש בהם, שזהו הכשרן מן האיסור: יאמר הכתוב, דבר שתשמישו באש תביאו באש כדרך שהיה התשמיש בו באיסורו, אם תשמישו באור ממש כגון הברזל והנחשת וגם הכסף והזהב מלבנו באור, ואם ע"י חמין כגון הבדיל והעופרת מגעילו בחמין, ודבר שלא נשתמשו בו באש אלא בצונן תדיחו אותו במים עד שיתמרק ויטהר. וכך אמרו חכמים (שם), מדיחן ומטבילן והן טהורים: ולשון ספרי (מטות נ), תעבירו באש, כגון הסכינין מפני כוית הגוים, וכל אשר לא יבא באש, כגון הכוסות, תעבירו במים מפני גיעול הגוים. ולא הוצרך הכתוב לחזור ולהזכיר הטבילה, שכבר הזכיר אותה אך במי נדה יתחטא, ואחרי פליטת האיסור כולם שוים בדין הטבילה: ולבי מהרהר עוד, לומר שהטבילה הזו מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו, וכן אונקלוס מתרגם אותו בחטוי הזאה של אפר פרה, והצריכו אותה חכמים בכלי המתכות בלבד מפני שיש בהם כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן, וזה צריך תלמוד:
והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז.) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם. וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה (בפסוק יט) ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו', כי מלחמת סיחון ועוג בה היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור. ועל דרך הפשט, הזהירם ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים ותתחטאו כדי שלא יטמאו את העם, אבל שם כולם היו שוים בדבר:
כל דבר אשר יבא באש. תימה מפני מה לא נצטוו ישראל על גיעולי עכו"ם במלחמת סיחון ועוג כמו במלחמת מדין. וי"ל לפי ששאר מלחמות היו בשדה ולא היו שם כלי תשמישי בית אבל כאן שהמלחמה היתה במדין ושללו הבתים הוצרכו להזהר על גיעולי עכו"ם:
ודע כי מה שהזכיר כאן במלחמת מדין הגעלת כליהם מאיסורי גוים ולא הזכיר כן במלחמת סיחון ועוג בכליהם, כי גם את שללם לקחו, כמו שאמר (שם ב) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו, טעם הדבר כי שם במלחמת סיחון ועוג היתה ארצם מנחלת ישראל, והותר להם כל שללם אפילו האסורין כענין שנאמר (שם ו) ובתים מלאים כל טוב, ודרשו רז"ל קדלי דחזירי אשתרו להו, אבל מדין לא היתה ארצם משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותן ולקחו כל שללם ולכך נהג איסור בכליהם. וכן בדין הטומאה שהזכירה עתה ואתם חנו מחוץ למחנה וגו', כי במלחמת סיחון ועוג היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור. גם המכס שהורם בכאן במלחמת מדין ונתן לכהנים הלוים משא"כ במלחמות סיחון ועוג, מן הטעם הזה בעצמו מפני שהיה השלל הזה מנקמת ה' בארץ לא להם, ועל כן היה ענין המכס הנתן לכהנים הלוים, אבל שם לא די שלא נתנו להם אבל הוזהרו שלא ליתן להם כלום, שנאמר (במדבר יח) וחלק לא יהיה לך בתוכם, אפילו בבזה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל: