ביאור:ישראל כבשו את ארצם בימי אברהם

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מתי ישראל כבשו את ארצם? או מי אתה עוג?

בדברים פרק ב, סביב הציווי: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה:", מובאת בקצרה היסטוריה צבאית מדינית של המזרח התיכון: "הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים: רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים: וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם".

סביב השאלה ההיסטורית "מתי כל זה קרה?" יש להסביר את הפסוק התמוה "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם", הרי מדובר בתקופה שטרם הכניסה לארץ, לפני שישראל ירשו את הארץ.

רס"ג תרגם את המילים "לארץ ירושתו" - "למקצת ארץ אחוזתו", ואכן, פרשנים רבים (כגון: ספורנו וחזקוני) פירשו שמדובר בארץ סיחון ועוג. אך, ע"פ פירוש זה לא ברור מה מקום ההשוואה בין כיבוש האמים, הרפאים והחורי ובין כיבוש ישראל? מה מייחד כיבושים אלו שהתורה הישוותה ביניהם? כמו כן, לא ברור מדוע התורה קוראת לחלק הפחות מקודש שבנחלת ישראל (ארץ סיחון ועוג) בלשון "ארץ ירושתו"?

הרמב"ן מפרש פסוקים אלו ע"פ סיפור מלחמת הארבעה והחמישה בימי אברהם, וז"ל:

"אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב, כי בעבור שאמר הקב"ה למשה אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה, יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט. ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים, ולכך יקראו אותם המואבים אמים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס. ...

וזהו שסמך הכתוב לזה (פסוק יב) ובשעיר ישבו החורים לפנים, יאמר כי בעבור הטעם הזה שהזכיר במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר. כי מלפנים היתה אף היא מן החורים, והיא ממתנת אברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען ...

והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים, ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס, שהיו הם עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם, כאשר עשה ישראל ליתר הגוים של אברהם אשר נתן השם להם בכחו הגדול. והנה הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם, אחד מהם לעשו, והשאר לישראל שהוא הבן הבכור..."

הרמב"ן מתייחס לתחילת סיפור המלחמה (בראשית פרק יד, ה-ו): "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר:", בפסוקים אלו מופיעים אותם עמים שמופיעים בפסוקים שלנו.

ע"פ הרמב"ן אפשר להבין את מהלך המלחמה כך: כח עצום שהגיע ממזרח, ששלט כמעט על כל המזרח התיכון (שנער, עילם וגויים ידועים כחלק המרכזי שבאימפריית בבל העתידית) נלחם בכח עצום אחר שכלל ענקים מפחידים שכונו בשל כך רפאים ואמים. ארבעת המלכים ניצחו בסדרת מלחמות אלו, אך ייתכן שהם נשארו כה מותשים עד כי אברהם עם 318 חיילים הצליחו לבסוף להכניעם. ניתוח זה איננו מפחית בנס הניצחון של אברהם, אלא ההיפך, הקב"ה סובב את מהלך ההיסטוריה ואת המלחמות העולמיות שמסביב, כך שאברהם יוכל לכבוש בקלות את כל הארץ המובטחת.

ע"פ הסבר זה, בידיו של אברהם נותרו כל ארץ כנען ועבר הירדן המזרחי. אברהם נתן חלק לבני לוט, יצחק נתן את הר שעיר לעשו, והשאר ניתן כבר אז לבני ישראל. אכן כך כותב הרמב"ן בפירושו "וזה טעם כאשר עשה ישראל - שהזכיר כאן, ועדיין לא נעשה:". חלוקת הארץ כך מופיעה בדיוק בפסוקים: "... כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה ... וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם". בכך ענה על השאלות ששאלנו בראש.

ע"פ הסבר זה ניתן להבין מספר תמיהות בפרשת לך לך:

1. ברכת ה' לאברהם חוזרת שלוש פעמים, והפרשנים דנים בסיבות לחזרות אלו.

2. בברית בין הבתרים נאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אברהם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:", ושוב שואלים הפרשנים, מדוע נאמר "נתתי" ולא "אתן"?

אפשר להסביר ע"פ דברי הרמב"ן, שה' מבטיח לאברהם בפרק יג פסוק טו: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:", ההבטחה מתקיימת מיד בסוף פרק יד עם תום מלחמת הארבעה והחמישה. עכשיו אברהם מוטרד מכך שיש לו ארץ ענקית אך אין לו למי להוריש אותה, ואם אף אחד לא יאחז בה כיצד הוא ישמור עליה. לכן אברהם אומר: "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי", וגם לגבי הארץ הוא שואל "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:". בשל כך ה' מבטיח לו שנית את הבטחת הזרע, ומזכיר את הבטחת הארץ שכבר התקיימה בפרק שעבר: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:"

מלחמת משה רבנו ועוג מלך הבשן

ע"פ הסבר זה, ניתן להבין מדרש נוסף (המופיע גם ברש"י). המדרש עונה על השאלה, מדוע לפני המלחמה נגד עוג מלך הבשן, הקב"ה צריך לעודד את משה (במדבר פרק כא): "אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ"? עידוד שכזה לא הופיע לפני מלחמות קשות אחרות, כגון: נגד פרעה על הים או נגד עמלק ברפידים. על כך עונה המדרש (מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת סימן נה):

"ולמה נתיירא, אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון, או נתקלקלו בעבירה, א"ל אל תירא אותו, שלא עמד בעולם גבור קשה ממנו, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן וגו' (שם /דברים/ ג יא), והוא נשאר מהגבורים שהרגו אמרפל וחביריו, שנאמר ויכו את רפאים וגו' (בראשית יד ה), וזה הפסולת שלהם, כפריצי זיתים שיוצאין ופליטים מתחת הגפת, שנאמר ויבא הפליט וגו' (שם שם /בראשית י"ד/ יג), וכוונתו היה לזה שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הקב"ה שכר רגליו, וחיה כל אותן שנים עד שנפל ביד בניו, כשבא משה לעשות עמו מלחמה נתיירא ממנו, אמר אני בן מאה ועשרים שנה והוא בן חמש מאות שנה, אילולי שיש לו זכות לא חיה כל אלו השנים, אמר הקב"ה אל תירא אותו".

משה חשש מזכותו של עוג. דבר זה נראה תמוה לאור העובדה שעוג עזר לאברהם בכדי שאברהם ייהרג.

אולם ניתן להסביר את חששו של משה ע"פ הפירוש שכתבנו לעיל:

בדורות האחרונים התעוררה בחוגים שונים השאלה המוסרית-היסטורית באשר לכיבוש יהושע את הארץ. נדמה לכאורה, שכאשר העם העולה ממצרים בא ומנשל את הכנעני היושב בטח בארצו, יש בכך פגם מוסרי. התשובה הניתרת לכך בדר"כ היא התשובה הא-לוקית שמופיעה ברש"י הראשון על התורה: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

אולם מעבר לכך, ניתן להשיב תשובה היסטורית לטענות אלו: אברהם היה זה שגאל את הארץ מבעליה הקודמים, הוא הכריע את ארבעת המלכים שהכריעו את הרפאים, האמים, החורי, ושאר יושבי הארץ. נראה שע"פ המוסר הנהוג בימי התנ"ך, הארץ כבר אינה שייכת לבעלים המקורים, אלא למי שהכניע את העם הכובש. כך עולה מהנאום המדיני ששולח יפתח אל מלך בני עמון (שופטים פרק יא):

(טו) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: ... (כא) וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: (כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן: (כג) וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ:

היחיד שיכל לטעון בעלות על הקרקע, היחיד ששרד מהבעלים המקוריים של הארץ, עוד לפני שה' נתן אותה לאברהם, זהו עוג שנותר מן הרפאים. בגלל זה משה חושש מזכותו של עוג. לא זכות המצווה, אלא זכות הבעלות על הקרקע. על חשש זה ה' עונה לו "כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ" – "ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

נספח – מי היו הרפאים, האימים, הזוזים, החורים והעוים?

את כל הנאמר לעיל ניסינו ליישב עם הפשט ועם הריאליה, פרט לנקודה אחת שהופיעה במדרש, ואינה מסתדרת עם הריאליה המוכרת לנו, והיא: גילו המופלג של עוג, ששרד חמש מאות שנה מימי אברהם ועד ימי משה (אמנם גם בפשט הפסוקים ישנם אנשים שהאריכו ימים אף יותר מכך, אך לא בתקופה בה אנו עוסקים).

מעניין, שרש"י (בראשית פרק יד פסוק יג) מציג עובדה זו כפשט, ורק את המדרש שאומר שעוג גם היה במבול הוא מציג כדרש: "ויבא הפליט - לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב (דברים ג יא) כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים. ומדרש בראשית רבה זה עוג שפלט מדור המבול".

אולם, אין זה הפרט היחידי שנראה לא ריאליסטי בסיפור עוג. גם בפשט הפסוקים נאמר (דברים פרק ג): "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ". זוהי בהחלט מידה שלא ניתן להסבירה היום באמצעים ריאליסטיים.

נוסיף לכך את העובדה שאלו אומות שנכחדו. כאמור לעיל "רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים" וגם הוא נהרג. הם נהפכו לסמל של עם נכחד (ישעיהו פרק כו): "מֵתִים בַּל יִחְיוּ רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ", ולא שומעים אחר כך דבר על חמשת האומות האלה (פרט לחורי מבני עשו, שכפי הנראה הוא לא מצאצאי החורי עליהם אנו מדברים ואולי הוא אף נקרא על שם תושביה הקדומים של שעיר, ולסִפַּי מִילִדֵי הָרְפָאִים (דברי הימים א פרק כ), שייתכן שנקרא כך כמונח מושאל ולא כהגדרת השושלת שלו).

העובדה התמוהה ביותר היא, שבבראשית פרק י', כאשר מפורטים כל צאצאי נח, שבעים אומות, אשר "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ", לא נזכרים שם הרפאים, האימים, הזוזים, החורים והעוים. עובדה זו תמוהה מאוד לאור זאת שע"פ הרקע לסיפור מלחמת הארבעה והחמישה, העמים האלו שלטו בלב המזרח התיכון. זאת אומרת שהם ישבו במרכז הגיאוגרפי וסמוך לתקופה ההיסטורית שעליה מדובר בפרק י', ובכל זאת הם לא נזכרים בין שבעים האומות צאצאי נח.

אשר על כן, ניתן לומר שארבעת האומות האלה, אכן לא היו מצאצאיו של נח. זאת אומרת: הם לא היו בני אדם (אין לתמוה, מדוע הם נקראו "עם"? שהרי פעמים שגם חיות נקראות כך, כגון (משלי פרק ל): "הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם: שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם"). מה שידוע לנו על זנים אלו הוא, שהיו להם מימדים לא אנושיים, הם האריכו ימים עד כדי מאות שנים, הם הפחידו את היושבים כאן עד אשר כונו "אימים", והם זנים שכבר נכחדו מהעולם, ולכן אי אפשר להבין אותם בריאליה המוכרת לנו כיום.

(אם מישהו חושב שרמזתי לחיות פרהיסטוריות ... )

מקורות

על פי מאמר של בראון דסברג, אלון שבות. התפרסם ב"לעילא", דברים, תשס"ט