הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

שבי - הצרה הגדולה ביותר[עריכה]

באחת מנבואות הפורענות על ירושלים, מתאר הנביא ירמיהו ארבע פורענויות:

(ירמיהו טו ב): "והיה כי יאמרו אליך: אנה נצא? ואמרת אליהם: כה אמר ה': אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי!"

מי שראוי למוות, יקבל מוות; מי שראוי לחרב, יקבל חרב; וכו': " "כל אחד יעונש בדבר הראוי לו" " (מצודת דוד) .

ע"פ חז"ל (בתלמוד בבלי, בבא בתרא ח:), הפורענויות מסודרות בהדרגה, מהקלה אל החמורה:

מוות הוא רק " "מיתה על מטתו" " (רש"י) , כגון ממחלה. מחלת הדבר, למשל, נקראת בארמית " "מות" ". כשיש צרות, ה' מעדיף לפעמים להמית את הצדיקים כדי שלא יראו בצרה, ועל כך נאמר (ישעיהו נז א): "הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק"( פירוט ), וכן (תהלים קטז טו): "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו".
חרב הוא מיתה בחרב האויב, פיגוע, יריה או הפגזה מהאויר. היא כמובן קשה יותר ממוות רגיל, " "מיתת חרב מנוולת ומיתה על מטתו אינה מנוולת" " (רש"י ע"פ ר' יוחנן בתלמוד בבלי בבא בתרא ח ב ) .
רעב קשה יותר ממוות בחרב, כי יש בו צער וסבל ממושך: " "זה מצטער וזה אינו מצטער" ", וכך נאמר: גם ב (איכה ד ט): "טובים היו חללי חרב מחללי רעב , שהם יזובו מדקרים מתנובת שדי"(שם) .
ושבי הוא הקשה ביותר, כי בשבי ישנן כל שלוש הסכנות - גם מוות ממחלה, גם מוות בחרב וגם מוות ברעב (שם) .

מכאן, שהמצוה הגדולה ביותר שאפשר לקיים בין אדם לחברו היא מצוות פדיון שבויים. וכך נהגו וחז"ל למעשה, כשהיו צריכים להחליט איך להשתמש בכספים שנתרמו לצדקה: " "איפרא הורמיז, אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף. אמרה: 'ליהוי למצוה רבה!' יתיב רב יוסף וקא מעיין בה: מאי מצוה רבה? אמר ליה אביי: מדתני רב שמואל בר יהודה 'אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים', שמע מינה פדיון שבוים מצוה רבה היא. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? אמר ליה: דכתיב... אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי , ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו..." " (תלמוד בבלי, בבא בתרא ח.)

וכך פסק הרמב"ם: " "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו ז), ועל "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט טז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (ויקרא כה נג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו ח), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא כה לו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי כד יא) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים." " (רמב"ם מתנות עניים ח י) .

למרות שזו מצוה גדולה, חז"ל קבעו שיש גבול למחיר שמותר לשלם על שבויים, " "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן" ", כדי שלא לרושש את שאר הציבור וכדי שלא לגרום לאויבים להתאמץ במיוחד לקחת אנשים בשבי (ראו על פדיון שבויים / מיכאל ויגודה, מכללת שערי משפט ).

לעיון נוסף[עריכה]

בפסוק המתאר את הפורענויות שיבואו על ארץ מצרים, הסדר הוא שונה:

(ירמיהו מג יא): "ובאה והכה את ארץ מצרים: אשר למות למות, ואשר לשבי לשבי, ואשר לחרב לחרב"

ראו גם:

פדיון שבויים - מקורות נוספים / מהאתר של עמותת "ערים בלילה", עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-01-14.

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:שבי - הצרה הגדולה ביותר

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvia/yrmyhu/yr-15-02