ביאור:חלוקת עשרת הדברות

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ידוע לנו שהיו "עשרת הדיברות" (על פי שמות לד כח ו-דברים ד יג) אך מה בדיוק הם העשר, לא לגמרי ברור.

פרשיות המסורה

אם נבחן את החלוקה לפרשיות (המסומנות כאן על ידי האות ס ו-פ), הרי ש"אנוכי" ו"לא יהיה" מחוברות לפיסקה אחת, וכדי להשלים לעשר, "לא תחמוד" מחולק לשניים.

האם זה אומר שלשיטתם באמת "לא תחמוד" הם שני דיברות? לא בהכרח. יתכן שהסיבה לחלוקה שם היא אחרת (ראו בהערות בתחתית המאמר), והסיבה לחיבור של "אנכי" ו-"לא יהיה" היא לא כי מדובר בדיבר אחד, אלא כפי שיוסבר להלן.

נבחן את הפסוקים הראשונים של עשרת הדיברות:

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ.
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.
לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.

וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.

בניגוד להמשך הנאמר בגוף שלישי ("לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ", "שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ") הפסוקים האלו נאמרים בגוף ראשון מדבר ("אָנֹכִי", "עַל פָּנָיַ").

הדבר מסתדר עם המסופר בשמות כ טו ובדברים ה כג על כך שבהתחלה ה' דיבר ישירות אל העם, אך הם פחדו וביקשו שה' ידבר עם משה, ומשה אליהם.

מכאן שישראל הספיקו לשמוע ישירות מה' את שני הדיברות הראשונים. לכן, כפי הנראה, הם גם מודגשים בפיסקה אחת ארוכה.

טעמי המקרא

תחילת עשרת הדיברות בספר שמות, בחומש שהודפס ב-1896. שתי מערכות שונות של טעמי המקרא מסומנות בבת אחת על אותן האותיות.

גם בטעמי המקרא ישנן מסורות שונות לגבי החלוקה לדיברות.

בטעם "עליון"^[1] כל דיבר מופיע בפסוק נפרד (במילה האחרונה יש "סוף פסוק").

בחלק מהחומשים עשרת הדיברות הודפסו בנפרד, פעם עם טעם עליון ופעם עם טעם תחתון. אך ברוב החומשים שני הטעמים הודפסו ביחד, כך שאנו מוצאים על כל מילה שני סימונים.

יוצאת דופן היא המילה "עֲבָדִים" בפסוק הראשון שעליה (בחלק מהחומשים) אפשר למצא שלושה טעמים: רביע, אתנחתא וסוף פסוק.

גם הניקוד מושפע מכך: במילה פָּנָיַ ב"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ " יש גם קמץ וגם פתח - פתח מתאים לטעם עליון וקמץ לטעם תחתון. גם במילים "לֹא תִּֿרְצָח.לֹא תִּֿנְאָף.לֹא תִּֿגְנֹב" - בטעם תחתון האות ת' ללא דגש (וזאת משמעות הקו שמודפס מעל האות - רפה), ובטעם עליון עם דגש.

דרך אגב, השינויים בין פתח וקמץ ובין תי"ו רפה ודגושה מורגשים רק במבטא האשכנזי ובמבטא התימני. במבטא הספרדי (הנפוץ היום ביותר) מורגש רק שינוי אחד - הכ"ף בתיבות "כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒" דגושה בטעם התחתון ורפה בטעם העליון.

הרב ברויאר כתב מאמר (בספר 'כתר אר"ץ והנוסח המקובל') בו הוא מוכיח על ידי כתבי יד עתיקים שהמסורת שבחומשים שלנו משובשת, והקריאה בכל בתי הכנסת בארץ איננה נכונה.

אם כן, על פי טעמי המקרא קשה לנו להוכיח מהו הדיבר הראשון ומהו השני.

אגב, מאין יש שתי מערכות, עליון ותחתון? מסביר זכריה גורן ('טעמי המקרא כפרשנות'):

"מקורה של הכפילות הוא במסורה שונה של השיטה הבבלית ולבין השיטה הארץ-ישראלית.

הראשונים פיסקו את הטעמים לפי חלוקת הטקסט לפסוקים בהתאם לדיברות.

הפיסוק הזה נקרא פיסוק בטעם עליון.

בארץ-ישראל הנהיגו חלוקה אחרת ופיסקו בהתאם (הטעם התחתון).

מצד אחד חילקו פסוקים ארוכים (6-3, 22-8),

ומאידך צירפו את הדיברות הקצרים (16-13),

בכוונה ליצור יחידות אחידות באורכם ולהקל על-ידי כך בקריאה."

מספרי הפסוקים של פרשת יתרו (עב = 72 יונדב סימן) ושל פרשת ואתחנן (קיט = 119, פלט סימן) הבאים בכתבי-היד וברוב החומשים בסוף הפרשות האלה מתאימים לשיטת החלוקה של הדיברות לעשרה פסוקים (ולא לשנים עשר כבטעם התחתון). כידוע, נהגו בבבל לקרוא את התורה במחזור חד-שנתי כמו בימינו (בניגוד למנהג התלת-שנתי שנהג בארץ ישראל), ונראה מכאן שמקור המספרים האלה הוא בבבל. לעומת זאת, מניין אחר של פסוקים במסורה הולך על פי הטעם התחתון. בסוף כל ספר מספרי התורה רושמת המסורה את מספר הפסוקים שבאותו הספר: ספר שמות - 1209 וספר דברים - 955. המספרים האלה מתאימים דווקא לטעם התחתון, והם ניתנו כנראה בארץ ישראל. מכאן ההסבר לתופעה מוזרה בספרי שמות ודברים: סכום פסוקי הספר בכל אחד מהם אינו מתאים לסכום מספרי הפסוקים של כל פרשות-השבוע שבו. הסיבה פשוטה: המספר הכולל הוא לפי הטעם התחתון ואילו המספר בכל פרשה ופרשה הולך לפי הטעם העליון.

נחלקו הקהילות בימינו באיזה טעם לקרוא את עשרת הדיברות. קהילות הספרדים נהגו בדרך כלל לקרוא בטעם העליון (ויש שאמרו שהטעם התחתון ניתן לשימושו של היחיד הקורא ולא לציבור). קהילות האשכנזים מבדילות בין מועדי הקריאה השונים: כאשר קוראים את הדיברות בפרשת השבוע (בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן) קוראים בטעם התחתון, ואילו בחג השבועות קוראים בטעם העליון. המנהג הזה נזכר לראשונה במאה הי"ג בפירוש החזקוני לספר שמות. אפשר ששורש ההבדל בין מועדי הקריאה השונים נעוץ במנהג שהיה נפוץ באשכנז לתרגם את קריאת התורה דווקא בחג השבועות ובשביעי של פסח. התרגום בנוי לפי הדיברות ומצריך קריאה בטעם העליון. גם משבטל מנהג התרגום המשיכו לקרוא בשבועות בטעם העליון, וקריאה מיוחדת זאת הוסיפה למעמד הוד ושגב.

"אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמעום

כתב הרמב"ם:

"המצווה הראשונה היא הציווי שנצטווינו להאמין באלהות, והוא: שנאמין שיש (שם) עילה וסיבה, שהיא הפועל לכל הנמצאים. וזהו אמרו יתעלה: "אנכי ה' אלקיך".
ובסוף גמרא מכות אמרו: "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני. מאי קרא? תורה ציווה לנו משה" (דברים לג ד) כלומר: מנין ת'ו'ר'ה'.
והקשו על זה ואמרו: "תורה בגימטריא הכי הוי? שש מאות וחד סרי הוי!".
ובאה התשובה: "אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום".
הנה נתבאר לך, שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי להאמין, כמו שביארנו."

הרמב"ם מונה בפסוקים "אנוכי... ולשומרי מצוותי" 5 מצוות, והרמב"ן מקשה עליו שהרי בגמרא כתוב שאלו שתי מצוות?

יתכן כי הרמב"ם רואה בפסוק: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ" דיבר אחד (שאליו מתייחסת הגמרא) ובו שתי מצוות, ובפסוק "לֹא תַעֲשֶׂה... וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי" את הדיבר השני ובו 3 מצוות.

אולם לפי זה קשה, והרי גם הפסוק "לא תעשה..." נאמר בגוף ראשון - "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא... לשנאי... לאהבי ולשמרי מצותי", אם כך מדוע אמרו שרק "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום? היו צריך להגיד "אנכי" ו"לא תעשה לך" מפי הגבורה שמענום!

הרמב"ן לא הבין כך את הגמרא, כי לפי הנוסח שהיה בפניו, "אָנֹכִי... עֲבָדִים" היה פסוק אחד, ומכאן שגם דיבר אחד. לכן הוא הבין את דברי הגמרא "אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום" כמתייחסות לשני הדיברות הראשונים, כלומר עד "וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי". לפי זה, הדיבר הראשון הוא רק "אנכי ה' אלהיך" וכולל רק מצוה אחת, והדיבר השני הוא מ"לא יהיה לך.... ולשמרי מצותי" וכולל 4 מצוות.

לפני הרמב"ם היה נוסח שבו במילה "עבדים" לא היה סוף פסוק ולכן יכל להבין שדברי הגמרא מתייחסים רק לדיבר אחד. החלוקה לפי הרמב"ם נראית כיותר מתאימה לתוכן של הדיברות. לשיטתו, הדיבר הראשון הוא על כך שה' הוא האלוקים ואין אחר. הדיבר השני מדבר על איסור עשיית פסלים.

הערות

• המסורה לא מתכוונת לחלוקה שונה, אלא רק להדגיש:

1. ששתי הדברות הראשונות נאמרו על ידי ה'. תורה (=611) ציוה לנו משה, ומה' עוד 2 (סוף מסכת מכות).

"אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב יב}}

2. "לא תחמוד" פוצל כדי שלא נחשוב ש"בית רעך" זה עוד פרט כמו "אשת רעך" וכו' אלא זה כלל ופרט.

ואכן כך נדרש במכילתא: כעין הפרט, דבר הנקנה ונמכר.

• לגבי הבדלים בין יתרו לואתחנן. אפשר לאמר ש'זכור' ו'שמור', וכן 'עד שקר' ו'עד שוא' נאמרו בדיבור אחד. אך מה לגבי כתיבת עשרת הדברות? מה באמת נכתב? אפשר לפרש שעשה"ד שב'יתרו' היו על הלוחות שנשברו ועשה"ד שב'ואתחנן' על הלוחות השניים. האם ניתן להסיק מסקנות מכך? למשל אם ב'יתרו' השבת היא מטאפיזית ובואתחנן היא סוציאלית - האם הטעם המטאפיזי "נשבר"?

• מה משמעות החלוקה לדברות? - לפי כל הדעות, בדיבר השני יש יותר ממצוה אחת מתוך התרי"ג מצוות (לפחות "לא תעשה", "לא תשתחוה", "לא תעבדם"). אם כך, נשאלת השאלה מדוע הוא נחשב לדיבר אחד? מה משמעות החלוקה ל"דיברות" אם בכל דיבר יכולה להיות יותר ממצוה אחת?

• (על דרך ההלצה) יש בימינו אנשים החיים רק לפי שתי הדיברות הראשונות: "אנוכי" ו-"לא יהיה לך"...

---

1. ישנם שני הסברים למשמעות הביטוי. האחד: ריבוי בטעמים שמנוגנים יותר "בסילסולים" ומצויירים בדרך כלל מעל האות, כגון פזר ואזלא-גרש. השני: במהדורות של המקרא על פי המסורה הכוללות ניקוד וטעמים, במקרים כמו "עשרת הדיברות" בהם היו קיימות זו לצד זו שתי מסורות הטעמה סותרות שבעלי המסורה לא רצו להכריע ביניהן, רשמו מערכת אחת של טעמים "לעיל", "מעל" או לפני השנייה, וכך נקראה מערכת זו "טעם עליון".

מקורות לקריאה נוספת:

• מ' ברויאר, כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים תשל"ז.
• מ' ברויאר, 'חלוקת עשרת הדיברות לפסוקים ולדיברות', עשרת הדיברות בראי הדורות (בעריכת ב"צ סגל), ירושלים תשמ"ו, עמ' 254-223 (וראה שם דיון מפורט על שלוש דרכים למניין עשרת הדיברות המשתקפות בטעם העליון, בטעם התחתון ובחלוקת הפרשיות הסתומות).
• ש"י הלוי וינפלד, טעמי המקרא של כל כ"ד כתבי הקודש, ירושלים התשמ"א, עמ' עה-ק (לקט מקורות).
• מ' ברויאר, 'אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום' (פרק 17), פרקי מועדות, חורב, ירושלים תשמ"ו, ובמהד' אנגלית (מעברית: נחום ונגרוב, חורב, ירושלים 2023), עמ' 582-598