ביאור:העתיד נקבע מראש אך ניתן להקדימו או לאחרו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד כ"ו תמוז התשס"ו

מסעי – העתיד נקבע מראש

מבוא:

פרשת מסעי המסיימת את ספר במדבר נקראת בחלק מן השנים המעוברות בנפרד מפרשת מטות, באמצע שלשת השבתות שבין י"ז בתמוז לט' אב. בראשית פרשת מסעי התורה מפרטת את מ"ב מסעות ישראל ממצרים עד לפאתי ארץ ישראל, שנאמר: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" (במדבר לג א), בהמשך משרטטת התורה את גבולות ארץ הקודש, שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה" (במדבר לד ב), ולאחר מכן התורה מבארת את ענין ערי המקלט, שנאמר: "והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה" (במדבר לה יא), בסיום פרשת מסעי משלימה התורה את פרשית בנות צלפחד, שנאמר: "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דדיהן לנשים" (במדבר לו יא). הפטרת פרשת מסעי כשהיא השניה מתלתא דפורענותא פותחת בפסוק: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות ישראל" (ירמיהו ב ד), בהפטרה זו מוכיח הנביא ירמיהו את ישראל על כפיות הטובה של ישראל כלפי חסדי ה', ומנבא לישראל את חורבנם של שתי בתי המקדש בחודש אב. החוט המקשר בין הנושאים הנ"ל הוא: כי העתיד נקבע מראש ע"י הקב"ה אך בידי האדם היכולת לקרבו או להרחיקו באמצעות מעשיו. כלומר, מכלול נושאי פרשת מסעי והפטרתה נועדו ללמד את ישראל לדורותיהם את יחסו המיוחד של ה' לפרט ולכלל מישראל עמו, ולהבהיר לישראל גם בשבת של "בין המצרים" כי ה' מלווה אותם בכל מקום ומשגיח עליהם בעינים פקוחות לכל אורך המסלול שהאל קבע לישראל מבראשית ועד הגאולה השלמה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. אלה מסעי - קצב מסעי הגאולה ממצרים ואף קצב גאולת העתיד נקבעים ע"י מעשי ישראל.

ב. גבולות ארץ ישראל – הגשמת הבטחת ה' לאברהם על הרחבת גבולות הארץ בעתיד לבוא תלויה במעשיהם של ישראל.

ג. רוצח בשגגה – ביצוע התכנית האלהית הקבועה מראש, במקרים שנעלמו מעיני בית הדין.

ד. בנות צלפחד – הגשימו פעמיים את התכנית הכתובה לפני ה' במרומים לגביהן.

ה. שמעו דבר ה' – כפיות הטובה של ישראל כלפי חסדי ה', גרמה להקדמת מועד החורבן.

אלה מסעי:

בראשית פרשת מסעי התורה מפרטת במ"ט פסוקים את רשימת מ"ב מסעות ישראל ממצרים עד לפאתי ארץ ישראל, כולל ציון שמות מקומות, מעשים חריגים שארעו במהלך המסעות, תאריכים, וכו', שנאמר: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן"..."ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון"..."ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים"..."ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים בערבת מואב" (במדבר, ל"ג, א', ג', ד, מ"ט). מטרת התיאור הנרחב של מסעות בני ישראל במדבר נועד ללמד את ישראל לדורותיהם את יחסו המיוחד של ה' לישראל עמו, ולהבהיר לישראל גם בשבת של "בין המצרים" כי ה' מלווה אותם בכל מקום ומשגיח עליהם בעינים פקוחות לכל אורך המסלול שהאל קבע לישראל מבראשית ועד הגאולה השלמה. וכן מצאנו שבסופו של המסע ממצרים לארץ ישראל ה' הגשים לישראל את העתיד שנקבע להם מראש בהבטחת ה' לאבות, דהיינו, "שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (רש"י-במדבר, י', ל"ג), כפי שנאמר במעמד סיני: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי" (שמות, י"ט, ד'), ופירש הרש"י: "זה יום שבאו ישראל לרעמסס שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס", דהיינו, ה' חפץ לתת לישראל תורה במדבר ולהביאם לארץ במהירות, כמובא במדרש: "נוסעים אנחנו' נוסעים אנחנו מיד לארץ ישראל, לא כשם שבראשונה נוסעים וחונים אלא מיד לארץ ישראל, וחכמים אומרים: מפני מה שיתף משה עצמו עמהם? נתעלם מעיני משה וכסבור שנכנס עמהם לארץ ישראל" (ספרי, בהעלותך, פיסקא עח). אך העיכוב בהגשמת הבטחת ה' חל בעקבות מעשיהם הרעים של ישראל אשר פרשו מן התורה ופנו אחר תאוות לבם, שנאמר: "ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברת התאוה" (במדבר, ל"ג, ט"ז), ומשם התדרדרו ישראל לביצוע שורש כל החטאים: חטא העגל, וחטא המרגלים אשר בו הסירו ישראל את לבבם מאחרי ה', ובתגובה לכך ה' עיכב את כניסתם לארץ למשך ארבעים שנה, שנאמר: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונתיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי" (במדבר, י"ד, ל"ד). כלומר, שמירת מצוות התורה ע"י ישראל היא התנאי לזרוז הבטחות ה' לישראל, לפיכך לא הוזכר במסעות מעמד סיני משום שישראל היו צריכים להרגיש את מעמד סיני בכל יום מחייהם ובכל הוויתם, כמאמר הרש"י: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם" (רש"י-דברים, כ"ז, ט'), על כן כאשר ישראל עזבו את מצוות התורה, ה' הענישם בעיכוב כניסתם לארץ המובטחת וטילטלם במסעות המדבר המפורטות בפרשת מסעי. וכן "אמר להם משה: ראו מה גרמתם אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים...וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה" (רש"י-דברים, א', ב'). נמצאנו למדים כי העתיד נקבע מראש ע"י הקב"ה אך בידי העם ישנה היכולת לקרבו או להרחיקו באמצעות מעשיו, וכן הוא הדבר לגבי הגאולה העתידית כמובא בגמ': "זכו 'אחישנה' לא זכו 'בעתה" (סנהדרין, צח.).

וכן כתב רבינו בחיי: "ועוד יכלול ספור המסעות תועלת אחרת כי ירמוז לעתיד, שהרי דברי הנביאים כולם מוכיחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר, כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה והקב"ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא (יחזקאל, כ', ל"ה-ל"ו): 'והוצאתי אתכם מן העמים...והבאתי אתכם אל מדבר העמים', והכתוב הזה מדבר לעתיד בגאולה אחרונה. והכתוב ירמוז זה ממה שהזכיר כאן שתי פעמים לשון מוצאיהם, 'ויכתוב משה את מוצאיהם' וחזר ואמר: 'ואלה מסעיהם למוצאיהם', כי האחד הוא יציאת ישראל ממצרים והשני יציאתנו מן הגלות החל הזה, ולפי שכבר התחיל להזכיר 'אלה מסעי' על המסעות לשעבר, על כן אמר: 'ואלה מסעיהם' לעתיד ביציאה שניה, כענין שכתוב (ישעיה, י"א, י"א): 'יוסיף ה' שנית ידו' וגו', והקב"ה ברחמיו ימהר יחישה מעשהו, מעשה הגאולה בקרוב, ונגילה ונשמחה בו" (רבינו בחיי, במדבר, ל"ג, ב). כלומר, פרשת מסעות ישראל במדבר מלמדת כי אף גאולת העתיד תלויה במעשיהם של ישראל.

גבולות ארץ ישראל:

בהמשך פרשת מסעי התורה משרטטת את גבולות ארץ הקודש, שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה" (במדבר, ל"ד, ב'), התיאור המפורט של גבולות הארץ נועד לשתי סוגי מטרות: מטרות פנימיות שהן לגדיר לישראל את המקום שעליו חלה חלוקת ארץ ישראל לשבטים, ואף לצורך סימון הגבולות שבתוכם ישראל מחוייבים לקיים את המצוות התלויות בארץ. כמו כן יש לשרטוט מפת הארץ מטרה חיצונית והיא: להעיד לעולם כי ה' נתן לישראל כמקדמה שטר בעלות על הקרקע המוגדרת בשרטוט גבולות הארץ בתורה, "שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו" (רש"י- בראשית, א', א'). כמו כן התורה מעידה כי בעתיד לבוא יממש ה' את כל הבטחתו לאברהם וירחיב את גבולות הארץ המתוארות בפרשת מסעי, שנאמר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת" (בראשית, ט"ו, י"ח). לפיכך בפרשנות גבולות הארץ הרש"י פירש את המילה "גבול" האמורה בתורה, ללשון "מצר", וזאת בניגוד לפירושו של הרש"י במקומות אחרים: "כל גבול לשון סוף וקצה" (רש"י-בראשית, י', י"ט, שמות, כ"ח, כ"ב, במדבר,כ"א, י"ג), דהיינו, הרש"י השתמש בלשון "מיצר" משום שעתיד הקב"ה להרחיב את גבולות הארץ, כמאמר הרמב"ן: "ורבותינו (מד"ר, בראשית, מד) כלם אומרים כי קיני קנזי וקדמוני לא נחלו ישראל ועתיד להנחילם להם, ובהם נאמר 'ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך".

וכן כתב רבינו בחיי: "ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך', פרשה זו הבטחה לעתיד, והוא מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (בראשית, ט"ו, י"ח): 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת', ושם מונה והולך עשר עממין, כבשו השבעה בימי יהושע, ונשארו שלשה: קיני, קנזי וקדמוני שלא כבשום מעולם אבל הם לעתיד. ולשון ואם לשון ודאי, ויורה על זה מה שאמר: 'כאשר נשבע'. כלומר, שבועה יש בדבר זה" (רבינו בחיי, דברים, י"ט, ח'). נמצאנו למדים כי גם גבולות העתיד של ארץ ישראל המורחבת נקבעו מראש ע"י הקב"ה, ובידי ישראל ניתנה היכולת לקרב או להרחיק את מימוש הרחבת גבולות הארץ באמצעות קיום התנאי של קיום מצוות התורה, שנאמר: "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו. בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו הללויה" (תהלים, ק"ה, מ"ד-מ"ה). לפיכך תאור מצרי הארץ בימי בין המצרים, נועד גם להזכיר לישראל כי קיום מצוות התורה יגרום לכך שבעתיד לבוא יממש ה' את הבטחתו לאברהם וירחיב להם את גבולות הארץ. מטעם זה נסמכה פרשת מסעות בני ישראל לפרשת הורשת הארץ וגבולותיה, משום שהתאור המפורט של תהליך גאולת ישראל מעיד כלפי העולם על אמיתיותה של תורת הנצח המתארת את מאורעותיו של עם שלם מראשיתו ועד אחריתו, כולל שמות אנשים, מקומות, תאריכים מדוייקים, ארועים טובים ורעים, צפונות העתיד, וכו', דבר אשר אין לו אח וריע בכל הדתות הקיימות בעולם.

רוצח בשגגה:

בהמשך פרשת מסעי התורה מפרטת את ענין ערי המקלט, שנאמר: "והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה" (במדבר, ל"ה, י"א), במצות ערי המקלט לרוצח בשגגה התורה מעידה כי היא "תורת חיים" שניתנה לבני אדם מתוך התחשבות במגרעותיהם וחולשותיהם, לפיכך מחד גיסא מתחשבת התורה ביצרו הרע של האדם, ומאידך גיסא התורה מגבילה ומתעלת את התנהגות האדם לדרך הטובה ע"מ להשלים את מידותיו בעתיד. על כן התירה התורה לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה ללא דין רק מיחוץ לערי המקלט, משום שגאולת הדם היא התחשבות בסערת רוחו של גואל הדם, "כי יחם לבבו" (דברים, י"ט, ו') וחפץ לכפר על העוול המוסרי שנעשה לנרצח, אך זכות זו מוגבלת עד לתחום ערי המקלט אשר לשם אמור לברוח הרוצח בשגגה, דהיינו, התורה נתנה היתר זמני ומוגבל לגואל הדם להרוג, אך יחד עם זאת התורה מבהירה כי דעתה אינה נוחה אפילו מהרג מוצדק אשר אינו נעשה ע"י בית הדין המוסמך לכך, ולפיכך ציותה התורה על הקמת מ"ח ערי מקלט עבור הרוצחים בשגגה. וכן מצאנו שבענין אשת יפת תואר הרש"י מפרש: "ולקחת לך לאשה', לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור" (דברים, כ"א, י"א). כלומר, דעת התורה היא: כי הרוצח נפש בשגגה אינו חייב מיתה אלא גלות לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול, שנאמר: "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות, כ"א, י"ג), על כן התורה קבעה את מקומות ערי המקלט בהתאם לשכיחות הרוצחים, כמובא בגמ': "בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת? אמר אביי: בגלעד שכיחי רוצחים" (מכות, ט:), וכן הרתיעה את הרוצח בשגגה בכך שלא יעזוב את עיר המקלט אשר משמש לו כהגנה מפני רודפו ולכפרה על מעשיו אשר גרמו לו לקפח חיי אדם, משום "שמגלגלין חובה ע"י חייב וזכות על ידי זכאי" (סנהדרין, ח.).

כפי שפירש הרש"י: "האלהים אנה לידו', ולמה תצא זאת מלפניו? הוא שאמר דוד (שמואל-א, כ"ד, י"ד): 'כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע', ומשל הקדמוני הוא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע? 'והאלהים אנה לידו', במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות נמצא זה שהרג בשוגג גולה וזה שהרג במזיד נהרג" (רש"י-שמות, כ"א, י"ג), כלומר, מן השמים מכוונים שההורג בשגגה יהרוג פעמיים בשוגג, ומן השמים כיוונו שההורג בשוגג יהרוג את הרוצח במזיד ויברח לעיר המקלט שהוכנה עבורו מראש. כלומר, למרות "שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו אבד עולם מלא" (סנהדרין, פ"ד, משנה ה), במקרה של הרוצח בשגגה הרצח הוא הוצאה לפועל של דין שמים לכן אין דינו מיתה אלא גלות בעיר מקלט ע"מ להרגיע את רוחו של גואל הדם ואף בכדי לכפר על עוונות הרוצח בשגגה. וכן נאמר: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" (במדבר, ל"ה, ל"ג-ל"ד), ופירש הרש"י: "אף בזמן שהם טמאים שכינה שרויה בינהם". כלומר, אף אם הרוצחים במזיד ובשגגה הצליחו לחמוק מבית דין של מטה, השכינה שאינה יכולה לדור במקום של רוצחים דואגת לכך שדין הרוצחים יתבצע בפועל. וכן פירש הרמב"ן את הטעם לכך שעדים זוממים "הרגו אין נהרגין'...אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעונו מת. ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב (תהלים, ל"ז, ל"ג): 'ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו'. ועוד, שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, 'כי המשפט לאלהים הוא' ובקרב אלהים ישפוט" (הרמב"ן- דברים, י"ט, י"ט). נמצאנו למדים כי עתיד חייו של האדם שחטא נקבע מראש ע"י הקב"ה אך בידיו של האדם היכולת לקרבו או להרחיקו באמצעות מעשיו. '

בנות צלפחד:

פרשת מסעי התורה משלימה את פרשית בנות צלפחד הכתובה בפרשיות קודמות, ומספרת כי בני מנשה פנו אל משה בטענה שאם בנות צלפחד ינשאו לאחד משבט אחר, עלולה נחלתם להגרע ולעבור לשבט אחר, על כך השיבם ה': "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר, ל"ו, י"א), דהיינו, לכאורה ה' הגביל את חופש הבחירה של בנות צלפחד, בכך שציוה עליהן להנשא אך ורק לאחד מבני מנשה, אולם "אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר: 'לטוב בעיניהם תהיינה לנשים', אלא מה אני מקיים 'אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים'? עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן" (ב"ב, ק"כ.). כלומר, מתוך שה' ידע כי "בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (ב"ב, קי"ט:), לכן השיאן עצה טובה, ואכן בנות צלפחד קבלו את עצת ה', שנאמר: "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דדיהן לנשים" (במדבר, ל"ו, י"א), דהיינו, בנות צלפחד הגשימו את התכנית הכתובה לפני ה' במרומים לגביהן, כמובא בגמ': "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני" (סוטה, ב:).

וכן מצאנו שבעקבות תביעתן המוצדקת של בנות צלפחד, הקב"ה עצמו נתן לישראל "תורה חדשה" המאפשרת לבנות לרשת אב אשר לא היו לו בנים, ואף ליטול חלק בבכורתו של אביהן, כמובא במשנה: "בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה: חלק אביהן שהיה עם יצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור נוטל שני חלקים" (ב"ב, פ"ח, משנה ג). כלומר, למרות "שכך כתובה פרשה לפני במרום" (ספרי, בלק, פיסקא קלד), זכו בנות צלפחד שענין נחלת הבנות יכתב בתורה בעקבות תלונתן, משום "שמגלגלין חובה ע"י חייב וזכות על ידי זכאי" (סנהדרין, ח.). כלומר, בנות צלפחד זכו במעשיהן להגשים פעמיים את התכנית האלהית הכתובה לפני ה' במרומים, ללמדנו שהעתיד נקבע מראש ע"י הקב"ה ובידי האדם היכולת לקרבו או להרחיקו באמצעות מעשיו.

שמעו דבר ה':

הפטרת פרשת מסעי כשהיא השניה מתלתא דפורענותא פותחת בפסוק: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות ישראל" (ירמיה, ב', ד'), בהפטרה זו מוכיח הנביא ירמיהו את ישראל על כפיות הטובה של ישראל כלפי חסדי ה' והשגחתו המתמדת, בעשותם "עבודה זרה, וגלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, ט:). הנביא מבהיר לישראל כי כפיות הטובה שלהם גורמת להסתרת פני ה' מהם, ובעקבות זאת מלכי העכו"ם השתלטו עליהם, שנאמר: "הלוא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלהיך בעת מולכך בדרך... תיסרך רעתך ומשבותיך תוכחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך ולא פחדתי אליך נאם ה'" (ירמיה, ב', י"ד, ט"ז). בהמשך מנבא הנביא ירמיהו בטרם חורבן בית ראשון, כי המשך דרכיהם הרעים של בית ישראל יגרמו להקדמת חורבן בית ראשון, ואף התנבא על חורבן הבית שני עוד בטרם שנבנה, שנאמר: "כל מבקשיה לא ייעפו בחדשה ימצאונה" (ירמיה, ב', כ"ד), דהיינו, התנבא להם כי שני בתי המקדש יחרבו בחודש אב, וכן מובא משנה: "בתשעה באב...חרב הבית בראשונה ובשניה" (תענית, פ"ד, משנה ו). כלומר, אף על פי שנגזרה גזרה על ישראל כבר מחטא המרגלים כי שתי בתי המקדש יחרבו בט' באב, למרות זאת לא נקבעה השנה המדוייקת לכך, משום שהעתיד נקבע מראש ע"י הקב"ה אך בידי העם היכולת לקרבו או להרחיקו באמצעות מעשיהם, וכן הוא הדבר בענין הגאולה העתידית, דהיינו, הגאולה העתידית מובטחת לישראל כבר מימי משה רע"ה, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה" (דברים, ל', ג'), אך המועד המדויק של התגשמותן של הבטחות ה' נתון בידי עם ישראל. לפיכך הפטרת "שמעו" הנקראת במרכז בין המצרים מוכיחה את ישראל מידי שנה בשנה לשוב אל ה' בתשובה שלמה ולהביא קץ לגלותם בכוחות עצמם, שנאמר: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך" (ישעיה, מ"ג, א').

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי למרות שהעתיד הנסתר והנגלה נקבע מראש ע"י הקב"ה, יש לעם ישראל בכללותו את היכולות לקרב או להרחיק את התממשות התכנית האלהית לטוב ולרע באמצעות קיום מצותיו של ה'. וכן מצאנו שבעקבות חטאי ישראל חל עיכוב במימוש הבטחת ה' לאבות למשך ארבעים שנה שבהם נסעו מ"ב מסעות לארץ כשהם מלווים בהשגחת ה' לכל אורך המסלול עד להגשמת הבטחת ה' לאבות. וכך גם הבטחת ה' לאברהם על הרחבת גבולות הארץ "מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת" (בראשית, ט"ו, י"ח) מתעכבת בגלל חטאי ישראל, וכן מצאנו שמעשיהם הרעים של ישראל גרמו להקדמת חורבן שני בתי המקדש כמובא בגמ': "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא, ט:), דהיינו, חרבן הבית השני היה תוצאה של שנאת חינם, משום ששנאת חינם מערערת את יסוד המקדש שנועד לאחד את לבבות עם ישראל, ושנאת חנם היא תוצאה של פירוד פנימי והבעת חוסר אמונה בקב"ה הנותן לאיש כדרכיו, ו"אין אדם נוגע במוכן לחבירו" אפילו כמלוא נימא (יומא, לח:).

כמו כן למדנו כי למרות שהעתיד הנסתר והנגלה נקבע מראש ע"י הקב"ה, יש גם לאדם הפרטי את היכולות לקרב או להרחיק את התממשות התכנית האלהית לטוב ולרע באמצעות קיום מצותיו של ה', כפי שמצאנו בענין בנות צלפחד שזכו להגשים פעמיים את התכנית הכתובה לפני ה' במרומים לגביהן, וכן הוא הדבר לגבי הרוצחים במזיד ובשגגה שהצליחו לחמוק מבית דין של מטה, והשכינה שאינה יכולה לדור במקום של רוצחים דואגת לכך שדין הרוצחים יתבצע בפועל. כלומר, מכלול נושאי פרשת מסעי והפטרתה נועדו ללמד את ישראל לדורותיהם את יחסו המיוחד של ה' לפרט ולכלל מישראל עמו, ולהבהיר לישראל גם בשבת של "בין המצרים" כי ה' מלווה אותם בכל מקום ומשגיח עליהם בעינים פקוחות לכל אורך המסלול שהאל קבע לישראל מבראשית ועד הגאולה השלמה. לפיכך נאמר בגמ': "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (תענית, ל:), דהיינו, משום שהאבלות עצמה כוללת בתוכה את האמונה בהשגחת ה' יתברך בגלות ואת התקוה לעתיד, לפיכך זוכה המתאבל לראות בעיני רוחו גם את שמחתה של ירושלים, וכן מצאנו שאף תשעה באב נקרא "מועד" ואין אומרים בו תחנון (שו"ע, או"ח, תקנ"ט, ד).

יה"ר שנשכיל לקרב את גאולתנו באמצעות לימוד התורה וקיום מצוותיה, ונזכה לראות את נקמת ה' בגוים מחריבי ביתו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה" (יחזקאל, כ', ל"ד), "כי קרוב יום ה' על כל הגוים כאשר עשית יעשה לך גמלך ישוב בראשך" (עובדיה, א', ט"ו).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-08-18.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_55