בחורף/לו

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק לו
→פרק לה	פרק לז←

באחד מן הימים האלו כתבתי מכתב גלוי לדוידובסקי. שלוח, אמנם, לא שלחתיו, אך כתוב כתבתי לאמור:
"היום תזרח השמש. ולא אותה של בוקר החורף, אשר פני אשה צעירה, רפויה וחיוורת לה, אלא שמש-קיץ, עזה, גדולה, נוצצת, ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה. אור וחום מסביב. ואני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים, מה אשמח על רגשותי, על נשימתי! לבי עולה על כל גדותיו... ויודע אני, שהחלק השני מחיי יהיה אחר ושונה... מה לי ולסכינים מנתחים? הכל עשיר מאז, מורכב מאד, מורכב מאד ועולה על כל ניתוח... מה לי ול"חלפי שחיטה"? אני אוהב את הטוב, את היפה, את הטהור, את הנשגב, את העוז, את הצדק... אני שואף... אני חניך-הצער... אני נעלה על כל אלה ההבלים... אני חש חיים חדשים ואחרים – ובי צפון החומר להם... אני נושא את עיני... טובה ההכרה, טובה ההבנה!.. אני יודע, כי רק עינויים נכונו לי בעתיד, ולא אירא, ולא אפחד... אחר הנני... אני רעב – ושבע... גדולים יסורים... גדול הבודד... גדול הנודד...
"מחר אני יוצא מזה".