בחורף/לה

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק לה
→פרק לד	פרק לו←

N. עמדה על תלה. זו העיר המכוערה וההומיה, ככל הערים וככל יושביהן, חיתה את חייה. היא לא חסרה כלום בצאתי ולא שמחה בבואי...
רבקה לרנר סבלה מצוקה ומחסור באופן היותר מבהיל. היא היתה רעבה, עזובה, גלמודה. מושיע לא היה לה. בעלת מעונה עלבתה. היא בכתה...
פעמים שהייתי נכנס אליה בבוקר. בחדרה רפש ואי-סדרים, שמלתה קרועה ומגואלה, שערותיה קלועות ברפיון-ידים. פניה לבנים, כמעט ירוקים...
היא מדברת אלי בקול נמוך ושוֶה, בלי כל צלצול: הן רכוש אין לי לאַבֵּן את לבי. ומפני מה אני שוכח, איפוא, את בדידותה ומוקיר את רגלי ממעונה? מי לה מלבדי?
אני מתנצל. במה אני יכול לעזור?..
– בכל זאת...
אני שותק ומודה בלבי, שצדקה בתוכחתה. האדם בורח הן הצער. וצערי למראה מעוֹנה וחייה עלה, אמנם, על כל עינויי השאול. אחר היה קורא לרגש כזה חמלה, אך אני הייתי מתבייש בו. אני ידעתי מה טיבו.
אני יושב בפינה ודומם, והיא מביטה בספר שלפניה באותה תנועה, שמביעים פניו של אדם, כשהוא יושב בלי כל הגה ומחַשֵב, כי אחרים חושבים אותו לתפוּש בשרעפים. לאחרונה היא מתעוררת. אולי רוצה אני בכוס תה?
– לא.
– ואני יודעת, כי מיום אתמול לא אכלת כלום. הלא כן הדבר? אני אמלא כוס תה. ואולם – חה-חה! – אני "מכבדת" אותך בתה ושכחתי, שאין לי נופת. צריך לשאול מבעלת מעוני. אבל... נו, לעומת זה אני עשירה בלחם, כמעט קפיטאליסטית גמורה... חצי כיכר... עד יום המחרת – שובע, ואחר-כך...
אני מזכיר לה את בית אבותיה, והיא מתרגזת. אין כל אפשרות שתשוב לשם. שארת-בשרה, העלמה הדרה בכאן, היתה בעיר מולדתה הקטנה לפני שבועים וסיפרה לכּל עם איזה בחורים יש ל"רבקה'לי" שיח ושיג. אבותיה חושבים אותה עתה לגרועה ממוּמרת...
היא מתאנחת ומוסיפה: שארת-בשרה העלמה... אני, פייאֶרמן, איני יודע כראוי מה טיבן של הנשים. איני יודע את רוב קנאתן, שנאתן, אכזריותן, שפלותן, קטנותן... לה יש הרשות להשמיע משפט זה... היא בעצמה אשה... היא אינה כאחרת...
ואני מקשיב לדבריה, אני מביט בה וזוכר את פלונית. לפלונית יש הכל. פלונית אהובה, מאושרת; "מחשבותיה", רגשותיה, שאיפותיה – הכל בא רק כדי להרבות את חִנה, כדי לעשותה יותר נחמדה, יותר מעניינת. היא תסע לשוויציה היפה מפני שהיא רוצה לחיות שם. ללמוד אין לה צורך: כל דבר, שתוציא מפיה הנפלא ביפיו, יחמדו הגברים ויחשבו לחכמה. משה שמריל'ס יתמוך בידה על אפו ועל חמתו: היא חזקה ממנו. אחר-כך תינשא ותלד (לבורסיף, כמובן) ילדים יפים, שלא יטרחו לעולם וישתמשו בעבודת אחרים. היא תשכב על הספה, תעסוק, או לא תעסוק, באיזו עבודה ציבורית, תבלה ימי נועם ותדמה, כי אומללה היא, כי שוקעת היא בשעמום, והיא הלא שוה, ראויה כל-כך להיות מאושרה!..
ובורסיף ירויח כסף...
וזו?
פלונית – וזו!..