בחורף/לד

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק לד
→פרק לג	פרק לה←

עוד דפים רבים נשארו בפנקסי, ואין במה למלאותם. אם אכתוב עוד, הרי יהיה זה רק כפל-ענין וסוף-סוף לא אגיד את הכל...
"להגיד את הכל" – מלתא זוטרתא!
באחד ממכתבי, שכתבתי לדוידובסקי בימי שבתי ב-N בפעם השניה, דיברתי על החלק השני מסיפור חיי, עכשיו לא אכתוב כלום.
תכונה מיוחדת אחת יש לדרמת החורף: היא כולה – "המשך יבוא"...
המשך, המשך ורק המשך...
סוף יהיה, אמנם, בוודאי. סוף, שאינו תלוי ברצוני כלל. עוד חמש, עוד עשר, עוד עשרים שנה – ואני אהיה כלא הייתי. ואולם על מה אחיה כל השנים הללו? במה אמלא את כל הימים הרבים האלה?
אולם לא. מהרה יבוא הסוף, סוף של יחיד, גלמוד. – אף זכר לא יהיה לי.
____
הלך-נפש אחד תוקפני במריצוּת משונה בימים האחרונים. יושב אני שעה או שעתים בשלוה. הרהורים של מה בכך מתפוצצים בקרבי, על ענין זה ועל ענין אחר, או מוחי ריק מכל עבודה – הוא נח. החוץ – עולם של חורף, הבית – קבר אפל... ופתאום אני אומר אל לבי: אכן נרגע הנני. אין מצבי מעורר בי שום כאב. אני נח... וקרני המחשבה-הנחש הזאת עולים ובוקעים ופולחים כליותי... אני סוגר את עיני ומנענע בראשי: מה אני, האכזר, רוצה מעצמי? מה אני רוצה?..
ואיזה דבר יורד מלפני עיני ומשתטח, והכל מתגלה. כל העולם בכל חזיונותיו עומד לפני ערוֹם... ולכל ההתגלמויות, לכל התנועות, לכל הקריאות, לכל המראות, לכל השרטוטים – לכל צבע אחד... הורם המסך... ובכן למה? למה? למה לחשוב ולהיענות לשוא?
כן, אני רק כופל דברים שכבר אמרתי...
אבל מה לי ולדברים חדשים? הן אני כותב רק מפני שאי-אפשר לי שלא לצעוק את הצעקה הנושנה, מפני שלעולם לא אחדל מלצעוק על הכאב הישן... כן, לעולם... עד רגעי האחרון...
הבה ואצעק! הבה ואצעק צעקה גדולה ומרה!
____
 
חורף... קרח-עולמים מכסה את קירות לבי. שעמום קהה, אשר מפניו תבוֹל כל תשוקה ומנשימתו ימות כל רגש, תוקף את כל פנימיותי, אני מתהווה חסר-תנועה, אני נעשה משא כבד על נפשי. רק דרך מוחי מסתננים תמונת חטמי, קול דברי, זקָני, צחוקי, אנחתי – ואני שוטם בי את הכל. נקוט בנפשי על הכל. נכלם ומתבייש מהכל. כל מה שיש בי נראה מאוס, מזויף, נלעג ומעורר-גועל, כל הויתי מעוררת בי רגש של אשמה ורושם של תיעוּב. אין לי מקום.
____
 
כן, חורף... חורף בבית, חורף בחוץ, חורף בקרב, בלב, בנפש...
הוי, חורף!
הוי, חורף בלי אביב, בלי קיץ קודמים לפניו – חורף-עולמים!
ובחורף הזה אני מלמד בכפר שומם...
מי שאינו מוכשר להיות אב לילדים – כלום יכול הוא להיות להם אב רוחני? אבל לאכול אני צריך. רעב אני ככלב, ומקום אין לי להניח בו את ראשי...
כלום אין לי.
וכה אמות.
"המוות הוא..." – מתפלספים חכמי עולם – "המוות הוא..."
המוות הוא מוות; ואני אמות.
ובכן, מפני מה איני יכול להשתחרר עתה מן החיים?
הלא אותו הדבר הבלתי-נעים – להיאָפס לנצח, סוף-סוף, בוא יבוא...
____
...טוּב-העולם, רעת-העולם, העולם הזה, העולם הבא, האדם חפשי, האדם משועבד, עונג, צער, בחירה, הכרח, רוח, חומר, נצחיות, תמורה, רעב, מותרות, עבודה, עצלות, פילוסופיה, בערות, אמונה, כפירה...
מה לי ולכל אלה?
אני יודע עתה רק אחת: לוּ היתה בי היכולת לשמוע בקול הכרתי, כי אז לא הייתי צריך אני, אני ירמיה פייאֶרמן, לחיות אפילו שעה אחת – ואני חי וגם מחר אחיה. לא אשתחרר, אין בי הרצון החזק להשתחרר. חסרה לי החירות הפנימית...
בתורתי נמצא פסוק כזה: "ראה, הנה לפניך דרכיים: האחת על כרחך והשניה לרצונך – יציאה מדעת ומיתה בידי עצמך. ובחרת במוות!"
ואני, מה רחוק אני מן הצעד הזה!
הוי, שטן אכזר המצחק בי!
אבל איזה שטן?.. תהום?.. לא, גם לא זאת. אניח מלה זו לגיבורים. שטן אין כאן, אבל שק יש כאן, והשק קשור בראשו, וזעיר שם טיפות של דבש בו. רמשים מספר לוקקים את הדבש, רבים אינם משיגים אותו, ומבלי דעת הם דוחקים את חבריהם... דם ישפך... אחרים מתפרצים, אך השק קשור...
____
יושב אני בדד, לילה. הוי, מפני מה איני צועק מעצמת מכאובי?
יושב אני ודומם, כמו ביום אתמול וביום שלשום באותה שעה...
יושב אני ודומם, הס...
מחריש אני ופוסק מכתיבה, זו המלאכה הנתעבה. מה זה היה לי? אנפץ את העט הארור...
____
מה זאת? המלה "ארור" השליכה חכה במוחי ונוקרת...
חי-חי-חי... אני צוחק צחוק קל, קל שבקלים, צחוק בלתי-נשמע, צחוק שהוא דומה לקולו של כלב שוטה, צחוק פנימי שבפנימי, וכולי רועד רעידת קדחת, וכולי רועד רעידת קדחת...
הוי... איזה רגע הולך וקרב אלי, איזה רגע שחור משחור, איזה רגע שלא ידעתי עוד כמוהו מעולם... ואני חרד מפני הרגע הזה... הוי, אנה אברח מפניו? אנה אסתר?
חי-חי, אני צוחק. ראשי נלחץ אל ירכתי השק והוא מתפוצץ. לבי! הוי, מי זה גוזר את לבי ככה? מדוע לא חידדו את המאכלת? מדוע לא לטשו את המאכלת? מי זה שותה את מוחי?
עיני מתרחבות ומתרחבות. הכתלים חולפים, חולפים, חולפים. –