בוסתנאי/פרק ד

מאיר להמן
בוסתנאי
פרק ד
→פרק ג	פרק ה←

4) המרידה

בעצם היום הזה אסף הנשיא הונא את גדודי צבאו וידבר אליהם ‫לאמר: אחי ואהובי אנשי מלחמתי, הלא ידעתם למה זה יצאנו לרגלי ‫כוסדראי המלך לעזור לו במלחמתו את ממשלת רומא? הלא שמעתם קול ‫הקורא "לירושלים" ובגללו עזב איש איש את אשתו ובניו את אביו ואת ‫אמו, הבטח הבטיח לנו המלך ללכוד לנו את ארץ ישראל לכונן כסא לבית ‫דוד בארץ אבותינו ולבנות בירושלים בית לשם ה' אלהינו. בשם התקוה ‫הזאת יצאנו לקראת המערכה, עשרים מלחמות נלחמנו בעדו ויכולנו, ‫בגללה נשפכו דמינו על שדי המערכה, בארם נהרים‪ ,‬בארץ ישראל, במצרים ‫וסוריא, למענה חרפנו נפשנו למות בשמחה, וה' אלהי המלחמה דבר עמים ‫תחתינו ולאומים תחת רגל כוסדראי, והמלך הזה לא כן ידמה ובגאון לבבו ‫אמר כסנחריב מלך אשור לפנים: בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונתי ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כביר יושבים ותמצא ידי לחיל ‫העמים וכאסוף בצים עזובות כל הארץ אני אספתי ולא היה נודד כנף פוצה ‫פה ומצפצף, ובגדל לבבו ובתפארת רום עיניו, יחלל כוסדראי מוצא שפתיו ‫והבטחתו ישאיר מעל, היום הודיע כי כלה דבר המלחמה וארצנו לא יתן לנו. ‬אוי ואבוי כי בטחנו במלך הבוגד הזה, כי היינו אך כלי חפץ בידו ‫לבצע את מזימותיו ולשוא נשפכו כמים דמי אחינו.

‫ובדבר הונא את הדברים האלה קרע את בגדיו וישא קולו ויבך, גם ‫כל אנשי המלחמה היהודים קרעו גם המה את בגדיהם ויבכו עמו בכי תמרורים. ואיש גבור אחד יצא מתוך המערכה ויאמר: איה גבורתך ואומץ רוחך ‫הונא נשיאנו, האם אינך חטר מגזע בן ישי אשר הרג את גלית הפלשתי, האם ‫אינך נין למר זוטרא אשר הפליא להלחם את מלך פרס? עוד עמנו ששה ‫ועשרים אלף איש נצבים לפניך היום וכולנו עומדים הכן להלחם בעדך, בעד ‫ירושלים עיר הקדש, ובעד ה׳ אלהי ישראל, הננו ועלינו לדבר את כוסדראי ‫בשער ולאכוף את הבוגד הזה לתת לנו את ארץ אבותינו.

הבו נקומה ונתחזקה! קראו אלפי אלפים איש בקול אחד, כן יהי ויקום!

ואיש נכבד אחד ושמו בנימין והוא ראש הגדוד הבא מארץ ישראל לארוח ‫לחברת היהודים הפרסים יצא מאת המערכה ויגש אל הונא ויאמר: שא נא ‫אדוני ואדברה נא דבר באזניך ובאזני כל אחי אנשי המלחמה‪ ,‬אבותינו ‫ספרו לנו כי בימים מקדם אמר יוליאן קיסר רומא הנקרא בפי הנוצרים בשם ‫הכנוי "הבוגד" (אפאסטאט) להשיב שבות ישראל ולבנות את בית המקדש, אור תקות ישועה האיר את עיני בני ישראל ורוח נכון חדש בקרבם. אך עוד ‫לא הגיעה עת הישועה, והקץ לעמל ישראל עוד לא בא, על כן לא הצליח ‫חפצם בידם. חרדת אימה נפלה על כל היהודים, עצב ותוגה שברו את ‫לבבם ויבחרו מות מחיים. אך החכם רבי יהושע נחם אותם וידבר על לבם ‫ויפתח במשל פיו ויאמר: הארי טרף טרפו ויגרם עצמותיו, ויתקע לו עצם ‫בגרונו ויחלה ויאנש מאד, ויצו הארי ויעבירו קול לאמר: מי מכל חי אשר ‫יבוא ויוציא את העצם מגרוני אשא לו משאת ושכר גדול. השלך שמע ‫את הקול ויבוא וישם את חרטומו הארוך בגרון הארי ויוציא את העצם ויחי ‫הארי, והשלך בא לבקש שכרו מאת מלך החיות, ויען הארי ויאמר, אי ‫סכל! הן תקעת ראשך במתלעותי ובשלום יצאת בלי פגע, הנקל לך כי ‫היתה נפשך לך לשלל ועוד תבקש לך שכר? אחי ואהובי, המשל אשר ‫נשא רבי יוסי בימים ההם טוב ויפה גם היום לעינינו, אם בגד בנו המלך ‫והפר את בריתו בא האות כי עוד לא באה העת לחננה. ואלהי ישראל ‫אשר לו נצפנו עתים, עוד לא נעתר לנו להשיב שבותנו ועלינו לשוב ‫בשלום איש לאהלו ולהלל את ה׳ כי לא נתננו טרף לשני אריות. שימו ‫נא לב, האם נעצור כח לעמוד כנגד חיל כוסדראי העצום והרב ממנו על אחד ‫עשרה? למה נהיה מרמס לרגלי שנהביו, ומאכל לחרב אביריו.–! ‬ "אך איכה נוכל וראינו כי רימנו המלך ולא נגמול עליו תרמיתו", קרא ‫הונא, "גם החשמונאים נלחום נלחמו כנגד חיל רב ועצום מהם וה׳ היה ‫בעזרתם".

‫"החשמונאים", ענה בנימין, "נלחמו בעד האמונה באלהי אמן, אך למה ‫זה נלחם אנחנו, ומי יאכוף עלינו היום לשוב אחור מאחרי אלהינו? החשמונאים היו מחויבים חובה גדולה להשליך נפשם מנגד, ואנחנו למה זה נלחום, אנו באים לחרף נפשנו, וה׳ לא רצה.

אך דברי בנימין עלו בתהו ויאבדו, כל אנשי המלחמה הניפו ‫חרבותיהם ויפוזו זרועותיהם ויקראו: יעבור עלינו מה לא נסור מזה עד אשר ‫ננצח או נמות, ירושלים או מות!

והשמועה הגיעה עד כוסדראי לאמר: מרד בך הונא! והנהו יוצא ‫לקראתך. ויצו כוסדראי ויפקידו את אנשי הצבא ויערכו לקראת היהודים ‫ותפרוץ המלחמה, בני יהודה נלחמו כאריות והראו נפלאות, אך לא עצרו כח ‫לעמוד כנגד צבאות המלך הרבים והעצומים ועד מהרה כתרו אותם מסביב ‫עד לאין מפלט. וידע ישראל כי עת פקודתם באה.

‫ובעוד אנשי חיל המלך חוצבים ביהודים צוה המלך ויחדלו, ואחד משרי ‫צבאיו רוסטום בא אל היהודים בשם המלך ויאמר: נכמרו רחמי המלך עליכם ‫היהודים אשר הדיחכם הונא כי זכר את עשרים המלחמות אשר נלחמתם ‫בעדו והנהו נותן לכם רחמים ושלחכם לנפשכם אך אם תמסרו את הונא ‫המורד בידו.

"השמעתם אחי את דבר המלך?" קרא הונא. "אסרוני ומסרוני בידו ‫ומלטו נפשכם". ‫ חרדה אחזה את כל גבורי החיל היהודים, שחו לארץ ראשם ‫ועשתנותיהם נבהלו, זכרון נשיהם ובניהם זכרון אבותיהם והוריהם המחכים אל ‫שובם בכליון עינים עלה לפניהם, ונפשם יצאה בזכרונם, החיים והמות ‫נתונים לפניהם ולא ידעו במה יבחרו.

דממה נוראה השתרעה על פני כל המחנה, לשונם דבקה אל חכם ואין פוצה פה.

אז יצא בנימין שר הגדוד לבני ארץ ישראל מן המחנה ויאמר: הלא ‫תדעו אחי כי אנכי הניאותי בכם מנשוא יד במלך, אולם כעת אני אומר ‫לכם, חלילה לנו למעול מעל בשר צבאותינו, חלילה! אך מות נמות עם ‫בן דוד יחד.

"חלילה לנו למעול מעל" קראו כלם. "טוב לנו מות מחיים!"

"אך דעו נא", קרא רוסטום, "כי לא אתם לבדכם תמותו פה תחתיכם, כי גם את אבותיכם נשיכם וצאצאיכם בארץ מגורכם יפקוד המלך בחרבו ‫הקשה, כן דבר המלך ונשבע באלהיו אחרימון ואורמוצד".

כשמוע היהודים את הדברים האלה צעקו צעקה גדולה ומרה, אך לא ‫מצא איש את לבבו לשלוח יד בהונא למסרו ביד המלך.

והונא קם ויגש אל רוסטום ויאמר: "הגד נא מה חפץ אדוניך המלך, האם ‫פקד עליך להביאני חיים אליו או רק אל מותי ישא נפשו, ומיתתי יקח רצון ‫לכפר עון העם הזה?" "המלך פקד עלי להביאך אליו חי או מת", ענה רוסטום.

"אם כן אפוא", ענה הונא, "הגד נא אל מלכך כי דמי בראשו, וכאשר בגד בישרי לב אמוני רוח, כן יבגדו בו, מות חטאים ימות וקללת הונא ‫תרבץ עליו ואכלה אותו ואת ביתו ואתם אחי אהובי יהי ה׳ עמכם. אמור ‫אמרתי להקים סוכת דוד הנופלת, אך ה' אלהי ישראל לא רצה פעלי, ברכו בשמי את אבי הזקן חנינאי הנשיא ונחמוהו, ברכו את אמי הזקנה, אחי ואחיותי, ברכו בשמי את ילתא רעיתי ודברו על לבה. אהה הבן אשר יולד לה לא ידע את אביו, בידך ה׳ אפקיד רוחי, שא נא לעון עבדך כי הנני שולח יד בנפשי, כי למען הצל עמי ממות הנני עושה זאת. שמע ‫ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד!

ובקראו את הקריאה הזאת תקע חרבו בלבבו ויפול מת תחתיו.

‫צעקה גדולה ומרה הקיפה את כל המחנה, אויה ואבוי שר צבאנו מת! נפלה עטרת ראשנו! הונא נשיאנו החסיד הנדיב והגבור‪ ,‬רוח אפינו משיח ה׳ אשר אמרנו בצלו נחסה ונתלונן!