בוסתנאי/פרק ג

מאיר להמן
בוסתנאי
פרק ג
→פרק ב	פרק ד←

3) לירושלים

‫ככה נועצו ונוסדו יחד והמלך צוה את השרים והנציבים להצביא את ‫הצבא ולאסוף חיל לעבודת המלחמה, וטרם יצאו מאת המלך פנה אל ‫חנינאי ראש הגולה ויאמר לו: "חנינאי הלא בן מלכים אתה, אבותיך הלא ‫היו מושלים בארץ ישראל לפנים".

"כן דברת מלכי ואדוני" ענה ראש הגולה. "עבדך נין לדוד מלך ישראל".

"אי לזאת", ענה המלך, "אם יצלח חפצנו בידנו ועלה נעלה לארץ ‫ישראל וכבשנוה, או אז תהיה אתה או הונא בנך, למושל על ארץ אבותיך. ‫ועתה ראה גם ראה כי אחיך בני עמך ירבו לבוא לעבוד עבודת המלחמה ‫הזאת והיתה ידם עם חיל צבאותי, ואנכי אחת דברתי ולא אשנה כי אשימך ‫או את בנך הונא לנציב ונגיד על ארץ ישראל, ואליכם ינהרו אחיכם בני ‫עמכם מכל מקומות פזוריהם, ישבו בארץ ויבנו בית מקדש לה׳ אלהיכם".

"מי יתן והיה! אדוני ומלכי" ענה חנינאי. "אנכי כבר זקנתי ושבתי ‫ולא אוכל לצאת ולבוא במלחמה, אך הונא בני איש צעיר לימים וגבור חיל ‫הוא ילך אחריך בראש צבא וחיל מאחינו בני בריתנו ונלחמו מלחמותיך".

‫"אמן כן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים!" ענה הונא ורוח גבורה ‫הריחו, "לא בעשרים אלף איש כי אם בשלשים אלף איש חיל מבני עמי ‫אלך לרגליך אדוני וכאריות יטרפו באויבי אדוני המלך, וה׳ אלהי אבותינו יאר פניו אליך ירד לפניך גוים, ומלכים יתכחשו לך. והוא יצא לפנינו ‫ונלחם מלחמתנו.

‫תשואות עורכי קרב ורגשת מצביאי צבא נשמע בכל ארצות ממלכת ‫פרס הגדולה מקצה, האחשדרפנים והפחות פקדו אנשי חיליהם, ומקצוי הארץ ‫הובילו צבאותיהם אל מקום המועדה, גם רצי ראש הגולה חנינאי יצאו דחופים ‫להשמיע את היהודים להתאסף אל מחוזא לעלות למלחמה והקול קורא: ‫על ירושלים נעלה, מלכנו כוסדראי ילך לפנינו להשיב לנו נחלת אבותינו. בשורת הישועה הזאת הריחה ברוח גבורה את כל היהודים בפרס, כל איש ‫גבור חיל, וכל עלם בחור עזבו בשמחה איש איש את ביתו, את אשתו, ‫את בניו ואת אבותיו, והמונים המונים נהרו אל הונא, לצאת עמו ולדגול ‫בשם ה׳ לרשת ארץ אבותיהם, ויעל מספר אנשי חיל היהודים לשלשים ‫אלף איש כאשר הבטיח הונא את המלך. יום המועד למסע המחנות בא, ‫והונא ברך את רעיתו תמתו בטרם ילך וינחמה וידבר על לבה "מנעי עיניך ‫מדמעה ילתא אהובתי, עוד מעט וקראתי לך ובוא תבוא בקרית מלך רב, עוד מעט ולך תאתא המלוכה בירושלים עיר הקדש והבן אשר יולד לך ‫יירש כסא דוד אבי".

‫בבקעת מחוזא התפללו שלשים אלף איש ישראל תפלת המנחה, ‫וככלותם תפלתם קמו ויצאו לבוא אל צבאות המלך.

צבאות כוסדראי הלכו הלוך ונצוח. בסוריא עמד שר צבא הרומאים ‫נארזעס איש גבור חיל נודע למחתה, שר הצבא הזה יצא לפנים בצבאות ‫הקיסר מאויריטיוס לעזור לכוסדראי להשיבו לאיתן מלכותו, ולזאת איפוא ‫לא האמין פהאקאס הבוגד בשר צבאו זה, במלחמתו עתה את כוסדראי, ‫ויתנכל לו ויקרא לו לבוא אל קאנסטאנטינאפאל, ובבואו צוה פהאקאס ‫וישרפוהו באש לעיני כל העם, ומאז סר צל שר הצבא הגדול הזה מעל ‫צבאות רומא אשר היו נחתים בסוריא לא מצאו און לעמוד לפני חיל ‫כוסדראי, שערי המבצרים מערדין, דארא, ארטידא, עדעססא נפתחו ‫לפניהם, את הנהר פרת עברו, ואת היעראפאליס, חאלציס, ואדעא לקחו ‫בזרוע נטויה. וילכו הלוך ונצוח עד בואם אנטיוכיאה. שובע שמחות היה ‫הונא בתת לו המלך להשגיח על אנטיוכיא העיר הגדולה אשר הצרה והציקה ‫ליהודים ימים רבים. היהודים עדרו מערכה עליה ובקול קורא: מפלת ‫אנטיוכיא היא תקומת ירושלים, הרעישו וקרקרו את חומותיה, וימינם הורתם נפלאות. "היהודים לכדו לי את אנטיוכיא", אמר כוסדראי אל הונא, "ישמח לבך הונא, עוד מעט והיית מלך בירושלים".

‫כשטף מים כבירים שטפו צבאות פרס ועברו, באין מעצור ומונע. ‫קסריא ודמשק נלכדו. לא עברו ימים אחדים והפרסיים הבקיעו בארץ הגליל.

הנשיא הונא והיהודים אנשי צבאו היו הראשונים אשר הציגו כף ‫רגליהם על הארץ הזאת, הונא נפל על פניו ארצה וינשק עפרה, קרע את ‫בגדיו, ויזעק מנהמת לבו, כמוהו כן עשו כל אנשי חילו. והבשורה הטובה הגיעה אל ארץ ישראל — אנשי חיל יהודים הנם ‫קרבים ובאים ובראשם הנשיא הונא בן ראש הגולה להשיב שבות ישראל ‫וכסא דוד להקים. ועל כנפי התקוה עפו מכל עבר ופנה, כל בחורי ישראל ‫וכל גבר בעם מטבריא, נצרת, ומהרי הגליל לקראת צבאות הונא, לארוח ‫לחברתם לעמוד על ימינם ולהלחם יחד מלחמת ה׳.

והעיר ירושלים לא יכלה לעמוד מפני הפרסיים. כלי משחתם ‫ומחי קבלם נתנו בחומותיה, ובפרצים עלו צבאות פרס בתרועת מלחמה ‫ובתשואת נצחון. גדודי פרס והשציטים הפראים אשר היו בעוזריהם התנפלו ‫על העיר להרוג יושביה להרוס בתי תפלותיה, לשלול שלל ולבוז בז. ‫וגדודי היהודים פנו ויעלו אל הר הבית, להשתחוות לנפול אפים ארצה, ולהתפלל על יד הכותל המערבי שארית פליטת המקדש, לחונן אבניה ‫ולהשקות אדמתה בדמעותיהם.

‫בימים האלה בא הקץ לפהאקאס העריץ, וכגמול ידיו נעשה לו. ‫באכזריות חימה הוציא להורג רבים וכן שלמים מנכבדי העם חדשים לבקרים ‫אשר לא האמין בם, וגם בחתנו קריספוס נתן תהלה ויאמר להמיתו. ויפן ‫קריספוס אל הערקליוס ‫הנציב באפריקא ויסיתו להרים יד בפהאקאס, ‫והעראקליוס שמע לעצתו ויבוא בצי אדיר אל איי הים לעלות על פהאקאס ‫בקאנסטאנטינאפאל, ורבים מאשר ברחו מן הארץ מחמת פהאקאס חברו ‫אליו, וקריספוס ידע לרמות את פהאקאס ולהוליכו תועה על דבר אניות ‫העראקליוס הבאות עד הגיען אל חוף קאנסטאנטינאפאל, אז תפסו את ‫פהאקאס בארמונו וברזל באה בנפשו, הביאוהו אל אניות הערקאליוס בבוז ‫וחרפה וימיתוהו שם בענויים קשים ומרים. והעראקליוס תפש את המלוכה, ‫וכאשר לא האמין בקריספוס עוכר חותנו הסירהו מגביר ויתנהו בבית ‫החפשית. ‬‬‪‬‬ השנויים האלה אשר קרו ויאתיו בקאנסטאנטינאפאל לא הגיע למשמע ‫אוזן כוסדראי, ועל כן לא חדל לעשות דרכו דרך נצחונותיו, אחרי כבש את ‫ארץ ישראל שם פניו למצרים וילכוד את פלוסים ואת אלכסנדריא, משם ‫פנה אל ארצות אסיא להביאם אל תחת משמעתו; מלקוח רב ושלל גדול ‫עשה המלך במסעו זה; שנים עשר אלפים פרדים ושמונת אלפים גמלים נשאו ‫את שלל כל העמים אל פרס, ובתבואות שללו זה בנה לו אחרי כן הרחק ‫מנציבין שתים עשרה פרסה עיר חדשה אשר קרא בשם דעשטאגרעד וירה ‫בה אבן פנה למבנה היכל נפלא עד מאד.

עודו בדרך והשמועה הגיעה אל כוסדראי כי פקדו על פהאקאס עוונו ‫ותחתיו מלך העראקליוס אשר לא היה בסוד פהאקאס ולא עשה רעה למוריטיוס ‫אוהבו, וחמת כוסדראי שככה, ויאמר לשבת מריב. והעראקליוס בחר לו ‫אנשים משארית פליטת אוהבי מאויריטיוס וישלחם אל כוסדראי לחקור ולדרוש ‫מי הוא הנער הבא אל כוסדראי כפליט ושריד מבני מאויריטיוס, האם אמת ונכון הדבר? כי כל תושבי העיר כאלצעדאן העידו כי כל בני מאויריטיוס נפלו בחרב המרצח לא נמלט מהם איש.

השלוחים באו אל כוסדראי ויראו את הפליט ויכירוהו כי עבד ‫מאויריטיוס הוא, אשר שלחו לחפשי, ולא בנו, הרמאי הומת כמשפט, ‫וכוסדראי הניח מצב בערים אשר לכד וישב לביתו.

והונא אשר מלחמות המלך נלחם תמיד באמונה בשמעו כי המלחמה ‫שבתה, בא אל המלך להזכירו את אשר הבטיחו, להשיב שבות יהודה בארצו.

"מה לך איש יהודי" גער בו המלך, "האם לשאת ראש במלכך אתה ‫אומר? ידעתי את זדון לבבך וגבה רוחך, כמעט אצוך לנציב הארץ וכרת ‫ברית את קיסר רומא ומלוך תמלוך".

‫"אדוני ומלכי!" ענה הונא בשברון רוח, "הלא עבדתיך נאמנה עד ‫היום, ועבדיך אנשי חילי הלא בלב שלם נלחמו בעדך זה בעשרים ‫מלחמות".

‬"אנשי חילך" קרא המלך בחמה, "הוי בוגד! ולא אנשי הם? הלא ככל ‫בני פרס היהודים עבדי המה, ידעתי כי נשאך לבבך להיות מלך ישראל כי ‫חטר מגזע דוד אתה. ואתה ראה חלילה לך מדבר עוד דבר אחד בזה אם ‫הנך חפץ בחיים".

‫ולא יסף הונא לדבר עוד‪ ,‬ויצא סר וזעף מאת המלך.