באר היטב על יורה דעה קצ

►| באר היטב • על שולחן ערוך יורה דעה קצ |◄

סעיף א

(א) גזרו:    כתב הט"ז א"ל הא הוי ספק ספיקא ספק אם יצא ממנה או מעלמא ואת"ל ממנה אימור לאו מן המקור אתי וכמ"ש בסי' קפ"ז ס"ה י"ל כיון דרוב דם שיוצא מהאשה שאין לה מכה אתי ממקור לאו נחשב זה לספק כלל ובסי' קפ"ז מיירי ביש לה מכה.

סעיף ב

(ב) מי"ב:    שנה ויום א' וכתב רש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתחלה לכתמיה אפילו היא קטנה (דהא אפילו לדם בתולים מונין ז' נקיים) ואין להקל מן המנהג וכ"כ הב"ח אבל הש"ך חולק ע"ז וכתב דדבר שאינו מצוי אין שייך בו מנהג לכך פסק דכתמיה טהורין ע"ש.

סעיף ג

(ג) פסקה:    זה לא קאי אלא אמזלפת אבל בשופעת אפילו פסקה מעט וחזרה וראתה והפסיקה כך הרבה פעמים כיון שהיא שופעת אינה אלא ראיה אחת דא"א לאשה שתהא שופעת כמעין כמה ימים ותחיה וצ"ע כ"כ הב"ח אבל הט"ז כ' דודאי ב' או ג' ימים אפשר שתחיה ונמצא שכל שיש הפסק בין הראיות הן בין שופעות הן בין מזלפות טיפין נחשב לשתי ראיות (ובנה"כ הסכים לדברי הב"ח וכתב שדברי הט"ז דחוקים דהא הט"ז כתב סתמא כמה ימים ועוד דהחוש מעיד ע"ז דא"א שתהא שופעת אפילו ב' ימים ותחיה).

סעיף ד

(ד) לקדמותה:    אפילו חזרה לראות בעונות שהיתה למודה וכדלעיל סימן קנ"ט סכ"ז עד שתראה שלש פעמים. ש"ך.

סעיף ה

(ה) קבועות:    ר"ל עם החלל שביניהם ולא כמה שהן דבוקין זה אצל זה ממש. ש"ך.

סעיף ו

(ו) אלא:    והב"ח פסק כהי"א דלקמן ס"ח ולפע"ד אין להקל כלל דבש"ס משמע כדיעה הראשונה שם וכאן עכ"ל הש"ך.

סעיף ז

(ז) פשפש:    הוא וואנ"ץ בל"א. ודעת הרשב"א דבמקומות שהפשפש והרחש מצויים תולין בהם כתורמוס אע"פ שלא הרגה והב"ח פסק דלא כותיה ואינו מוכרח וכבר נתבאר דבכתמים שומעין להקל עכ"ל הש"ך וכ"פ הט"ז ופירוש תורמוס הוא מין קטנית עגולה ורחב כמעה קטנה ומבואר בב"י דבמקום דתלינן בפשפש אין חילוק בין ארכו כרחבו או לא.

סעיף ח

(ח) מצטרפין:    כתב הש"ך זהו לסברא הראשונה בס"ו אבל לסברא אחרונה בלי צירוף טמאה בכל שהוא.

סעיף י

(ט) טומאה:    עיין ברמב"ם הלכות כלים מה הן הדברים שאין מקבלין טומאה.

(י) מקבל:    וכן אפילו מין שהוא מקבל טומאה אלא ששיעורו גרם לו כמו מטלית שאין בו ג' על ג'. ומבואר בדברי התוס' דכלי שמקבל טומאת נגעים אע"פ שאין מקבל שאר טומאה מקבל כתמים וטמאה עכ"ל הש"ך.

סעיף יא

(יא) עקבה:    שמא נגעה באותו מקום בישיבתה ופירש בפרישה דהיינו כשישיבתה כדרך הישמעאלים שמשימין רגליהם תחת עגבותיהם. ט"ז.

(יב) רגליה:    והב"ח כתב דדוקא גב הרגל שכנגד הרגל אבל בשאר גב הרגל לצד חוץ וכ"ש בנמצא אשאר ראשי ד' אצבעותיה טהורה וכתב הש"ך שאין דבריו מוכרחים גם הדרישה כתב שצ"ע בשאר ראשי אצבעות הרגלים כו' ע"ש והט"ז כתב דבגב הרגל אין להקל כיון שכבר הורה זקן ב"י ורמ"א הביאו אבל זה נראה להקל באם נמצא על שאר אצבעות הרגל חוץ מן הגודל ואפשר שגם הרב ב"י מודה בו כיון שהוא רחוק מצד פנים עכ"ל.

(יג) ושמא:    משמע להדיא מדברי הט"ו דאפילו בסתם חיישינן שמא נגעו. ש"ך.

(יד) טהורה:    כתב הש"ך אפילו לא עברה בשוק של טבחים שאין לה במה לתלות ולא חיישינן שנגעה בידיה במקור ומידה בא למקום זה אח"כ בנגיעתה דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. כ"מ מש"ס ופוסקים.

(טו) מהחגור:    הוא סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות. הרשב"א.

(טז) חלוקה:    דלית כאן הוכחה דמגופא אתא כיון דלא אשתכח על הבשר לחוד. ט"ז.

(יז) מכה:    ותוך ג' ימים ראשונים של ספירת ז' נקיים לא תלינן אפילו במכה כדלקמן סי' קצ"ו. ש"ך. וכן אם נמצא על ידיה ממש אם נתעסקה בידיה ממש בכתמים תולה. טור בשם רשב"א.

(יח) בכתפה:    כ' הט"ז אבל בצוארה איתא בש"ס דלפעמים תולה בה כגון בצד שמקום התורפה מכוין נגדה ולפעמים שוחה צוארה ונופל דם המכה שם.

סעיף יב

(יט) חלוקה:    כתב רבינו ירוחם אהא דנמצא על חלוקה פי' חלוק הבדוק לה ופשוט הוא. ב"י וד"מ.

סעיף יג

(כ) בית יד:    שקורין בל"א ארבי"ל. הגהת פרישה.

סעיף טז

(כא) בצוארה:    כתב הש"ך היינו בצדדי הצואר שאז א"א ליגע שם מהמכה אם לא ע"י שפושטתו ומתכסה בו אבל בצואר ממש בלא"ה תולה בה כדאיתא בש"ס ופוסקים.

סעיף יז

(כב) נזדקרה:    ואע"ג דלעיל סי"א אמרינן שאינה חוששת שמא נזדקרה שאני הכא שיש עוד ריעותא אחרת בכתם התחתון ואם היינו תולין לומר לא נזדקרה וגם לתלות גם כתם התחתון דמעלמא אתא הוי ב' תליות לקולא וכולי האי לא מקלינן כ"כ הלבוש.

סעיף יט

(כג) נמצא:    אבל אם היה נודע שהיה נמצא בהם דם אע"פ שעכשיו אין בהם דם תלינן דבשעה שנגעו היה בהם דם. ב"ח.

סעיף כב

(כד) להתעסק:    דאז הוי כולה מתא כשוק של טבחים. ט"ז.

סעיף כה

(כה) נשים:    כתב הב"ח הואיל שבאין לשאול כאחת שתיהן טמאות והט"ז חולק עליו וס"ל דאפילו בזו אחר זו ג"כ שתיהן טמאות (ובנה"כ מסכים לדעת הב"ח ע"ש באריכות).

סעיף כו

(כו) מחמירין:    ולדידהו אפילו נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טמאה כדאיתא בדבריהם מן הש"ס להדיא. ש"ך.

סעיף כז

(כז) טהורה:    הט"ז והש"ך השיגו ע"ז ופסקו דאם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כב' גריסים טמאה (דאף דאמרינן דהעסק בא לכאן נשאר עדיין שיעור כתם) ואף הרמב"ן עצמו לא טיהר אלא בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב' גריסין עכ"ל.

סעיף כח

(כח) מעוכה:    אע"ג דלעיל סכ"ו טהורה אפילו אינה מעוכה בו שאני התם דנתעסקה בכגריס משא"כ הכא. ש"ך.

סעיף לב

(כט) יזדמן:    פי' שמקום בין רגליה יזדמן שם במקום הכתם. ט"ז.

סעיף לג

(ל) בקופסא:    כתב הש"ך אעד הבדוק לה דלעיל קאי ובפרישה כתב דקאי אפילו אעד שאינו בדוק לה וקשה דבכה"ג לכ"ע בכל שהוא טהורה דבעינן כגריס ועוד וכ"כ כל הפוסקים עכ"ל וכ"פ הט"ז וכתב דלא בא המחבר למעט אם הניחתו במקום מגולה דטהור אם נמצא לאחר זמן עליו דם דזה אינו דפשוט במתני' בנמצא על עד שלה לאחר זמן דטמא מספק אלא היפוכו דסיפא קאמר דהיינו אם הניחתו תחת כר או כסת או טחתו בירכה וביאור דבריו דבנמצא תיכף על העד הבדוק פשיטא דטמאה אלא אפילו לא נמצא הדם עד למחר נמי טמאה אם היה מונח בנתיים בקופסא ולא הוטח בירכה משא"כ אם הוטח בירכה דסיפא עכ"ל.

סעיף לד

(לא) הכר:    דאיכא למימר שמאכולת נתמעכה שם. ט"ז.

(לב) משוך:    כתב הש"ך דוקא הכא כשבדקה עצמה אמרינן הכי אבל בכל שאר כתמים לא מחלקינן בין משוך לעגול דלעולם פחות מכגריס טהורה.

(לג) לתלות:    (משמע כאן דאף בספק מהני בו לתלות בשום דבר) כתב הט"ז נ"ל באשה שרגילה שיוצא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סבה ובדקה עצמה אפילו בעד הבדוק ובשעת בדיקה נגעה גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור וכתבתי זאת לפי שראיתי מורה אחד שהורה להחמיר בזה ונ"ל דטעה בדבר פשוט עכ"ל.

סעיף לה

(לד) בירכה:    דגם כאן י"ל שמאכולת היתה על ירכה ונתמעכה בהטחה שהטיחה על הירך ופסק הב"ח כהי"א דאף עגול טמאה בכ"ש (דס"ל דל"ד למניחתו תחת הכר דשם מאכולת מצויה משא"כ בירכה).

סעיף לז

(לה) טהורה:    דהוי תרי ספיקי ולקולא חדא דילמא לא מן העד הוטח על ירכה ואפילו אם ת"ל מן העד כיון שאינו בדוק לה אימר מקמי הכי הוי שם. רש"י. והש"ך השיג על דין זה דאין זה ספק ספיקא כלל דמיד איכא למימר שמא מהמקור בא על העד וכה"ג לא מקרי ספק ספיקא כמ"ש בדיני ספק ספיקא בדין י"ג ע"ש שמאריך בזה והניח הדבר בצ"ע.

סעיף לח

(לו) בדוק:    וע"ל סל"ו מה נקרא אינו בדוק.

סעיף לט

(לז) בדיקה:    אפילו יודעת ממי לקחתו כיון שלא היה בדוק אני אומר כתם זה כבר היה שהכתמים מדבריהם והולכים בהם להקל. ש"ך.

סעיף מ

(לח) בדקה:    כתב הש"ך פי' שבדקה אותו בתחלה ואח"כ לבשתו ואח"כ פשטתו ומצאו טהור והשאילתו לחברתה אבל בלא בדקה חלוקה אלא כשפשטתו זו לא אצטריך לאשמעינן דהראשונה טהורה משום שמצאה אותו טהור והשאילתו לחברתה הא בלא"ה טהורה כיון שלא בדקה אותו קודם הלבישה וכ"כ הט"ז דלא כדרישה וב"ח שנכנסו בדוחקים.

סעיף מא

(לט) זמנה:    היינו בת י"ב שנים ויום א' ודוקא בנדה או עובדת כוכבים הדין כן משום שתולין הקלקלה במקולקלת משא"כ בהשאילתו לטהורה שתיהן טמאות והאי אם בדקתו ר"ל כשפשטתו. ש"ך.

(מ) לתלות:    ודוקא כשהם יותר מכגריס ועוד אבל בפחות מכן תולין בכנה אפי' תוך ג' עכ"ל הש"ך.

סעיף מב

(מא) הזה:    דאין נותנין לשום בתולה שנבעלה אלא בעילת מצוה אפ"ה תולה בה וכן יושבת על דם טוהר אע"ג דבזה"ז ה"ה ככל הנשים אפ"ה תולה בה שאין כאן קלקול שלא החמירו שלא לבעול על דם טוהר אלא לענין עצמן אבל לא לענין הצלת חברתה. טור ופוסקים.

(מב) מקולקלת:    וסתרה כל מה שלפניה.

סעיף מג

(מג) לחוש:    לפי שאינו ידוע בבירור לבעלת הכתם שיצא ממנה הכתם.

(מד) ששתיהן:    אע"ג דהוי ספק דרבנן מ"מ כיון דאי תליא בהא מקלקלת מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך. רש"י והרשב"א. וה"ה כשלא חזרה ולבשתו נמי כשלא בדקה הראשונה קודם שפשטתו אלא קמ"ל דאף על גב שחזרה ולבשתו והחלוק הוא אצל הראשונה אפ"ה השניה ג"כ טמאה א"נ מיירי שהראשונה בדקתו קודם שפשטתו דהשתא אינה טמאה עד שתחזור ותלבשנו.

סעיף מד

(מה) טהרתה:    אבל בג' ימים הראשונים של ז' נקיים אינה תולה בימי נידותה. ש"ך.

סעיף מו

(מו) בפנינו:    כתב ש"ך נראה דגם החלוק אינו בפנינו דאם הוא בפנינו תבדוק במקדיר או מגליד ואם אינה בקיאה תחמיר כדבסמוך אלא מיירי שנאבד החלוק דבכה"ג אין להחמיר.

(מז) כיבוס:    דחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן ושל חברותיה בשעת כבוס ואם תמצא כתם מגדת לחברתה ובזה"ז לא חזינן דדרך בנות ישראל בכך ונראה להחמיר. ש"ך.

(מח) אפילו:    משמע דה"ה אם היא לפנינו ואומרת שבדקתו ולא היה בו כתם לא סמכינן על דבריה לא לאיסור ולא להיתר ודנין אותה כאלו אינה לפנינו. ב"ח וש"ך.

(מט) להחמיר:    שאין זה הספק דרבנן דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר. הרשב"א וע"ל סי' צ"ט ס"ג.

סעיף מז

(נ) ונמצא:    וא"א לידע הדבר ע"י שאלה כדלעיל ואם אין יכולין לעמוד על הדבר אם מקדיר וכו' שתיהן טמאות. טור והרשב"א. וה"ט כיון דשתיהן טהורות ואין לתלות באחת יותר מחברתה מאי חזית וכו' ולפ"ז אפילו נאבד דבכה"ג הוי ספק מעליא כמ"ש לעיל אפ"ה שתיהן טמאות כיון שאין לתלות בא' יותר מהשניה דלא כלבוש שכתב טמאות מספק עכ"ל הש"ך.

סעיף מט

(נא) כולן:    בת"ה הארוך מסיק בזה דאפילו אם אינן באין לשאול בבת אחת אלא בזה אח"ז (וכן בסעיף כ"ה נמי דין כן).

סעיף נ

(נב) העליון:    כתב הש"ך ר"ל למנהג שמניחין ב' סדינין זה על גב זה והיא שוכבת ביניהם כדי שלא יתלכלך המטה העליונה משום זיעה ומהרש"ל וב"ח כתבו שעכשיו שעינינו רואות שהתחתון ג"כ מתהפך כולן טמאות וכתב הט"ז ונ"ל דמ"מ הכסת שתחת הסדין אין מתהפך כלל.

סעיף נב

(נג) כיצד:    דוקא בהך עניינא אבל יש לה וסת אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אינה תולה בהגיע שעת וסתה הגהת מיי' ומביאו ב"י.

(נד) דמים:    אפי' היא נשואה. רש"י וכ' הש"ך בשם הפרישה דבילדה וזקנה אפילו הילדה יש לה וסת קבוע ומציאת כתם היא שלא בשעת וסתה תלינן בילדה עכ"ל.

(נה) אחת:    וה"ה לכל שאר אינך ששתיהם אין ראוין לראות אין תולות זו בזו ושתיהן טמאות. ש"ך.

(נו) ברי:    כתב הט"ז נראה דדוקא אם נמצא הדם סמוך לשכיבתן דבזמן קצר כזה שפיר יודעת אם נכנסה למקום חברתה כיון דהוא דבר שאינו רגיל קצת אבל אם יש זמן רב אחר שכיבתן למציאות הדם נ"ל דגם החיצונה טמאה מטעם דאמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתיה כמ"ש בח"מ סימן ע"ט סי"א (ובנה"כ השיג עליו וכתב דלא קרב זא"ז מכמה טעמים ע"ש) וכתב עוד הט"ז בשם רש"ל שהעתיק תשובת מהר"ם ז"ל ועל אשה מוכת שחין דבר פשוט שכתמיה טהורין אפילו אם בשעת וסתה לא בדקה עצמה ושוב בדקה ומצאה כתמים על סדינה או על חלוקה טהורה וכ"ש בימי ליבונה דתולין להקל וע"ל סימן קצ"ו ס"י וכתב עוד בשם רמ"א בתשובה סימן צ"ו באשה שמצאה כתם על חלוקה והיא בעלת חטטין ומכות המגועלים בדם והיתה רגילה לראות בעת מציאת הכתם מראה לבן וירוק הכשרים וכל חלוקה היה מלא ממראות הללו רק שבראש כתם א' היה נמצא מראה אודם סביב הכתם הלבן כדמות דבר לח המתפשט בבגד והיה נדמה לעין שהכל כתם א' והשיב אע"ג דקי"ל בכתמים להקל מ"מ בכה"ג טמאה מאחר דאיכא הוכחה שהכתם בא ממנה דהא מראה לבן וירוק נמי מן המקור באים א"כ בידוע שנפתח המקור אמרינן ודאי גם מראה האודם יצא משם מאחר שנראה הכל כתם א' ואפילו היה ספק אם הכל כתם א' ג"כ אזלינן לחומרא והביא ראיות לדבריו אבל הט"ז חולק עליו וס"ל דטהורה אם לא שנראה לעין שהאודם הוא קץ של מראה הטהור דהיינו שהוא הולך ומתפשט סביב המראה טהור כעין קו אז ודאי טמאה אבל בלא"ה אלא שהמראה הטהור הוא הולך על מראה האודם ואפשר לתלות האודם במידי ודאי לא יצא מדין שאר כתם ואמרינן דהאודם היה כבר ממידי אחרינא וטהורה עכ"ל (אשה שהיה לה שברון ומאותו זמן שבא לה השברון כשבודקת עצמה מוצאת תמיד כתמים ומראיהן ירוק רק כשיתייבשו יתאדמו קצות הכתם סביביו ולפעמים נשאר ירוק כבתחלה ויש לה וסת קבוע ובלא שעת וסתה נוהגת זה הסדר גם כשהיא מעוברת או מניקה והאשה מרגשת כאב בתוך גופה ותולה את כל אלה מחמת השבירה תולין במכתה אבל אם אין לה וסת קבוע וג"כ אינה מעוברת ואינה מניקה אז אין תולין במכתה. ת' ב"ח סי' פ"ד ע"ש).