באר היטב על יורה דעה קסח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סעיף א[עריכה]

(א) לו: כתב הטור וכ"ש אם אמר אעלה לך והטעם דבשליחותו הוא נותן להעובד כוכבים ודומה לאומר לחבירו אני אלוה לך ע"מ שתתן הרבית לעובד כוכבים דפשיטא דאסור ואפילו אין המלוה חייב להעובד כוכבים כלום כיון דבשכר הלואה נותן להעובד כוכבים הרבית ע"פ המלוה הוי רבית קצוצה ע"כ.

(ב) בלא: כיון דבשעה שנתן המעות לחבירו היה אחריות המעות עליו הוי לגמרי כאלו הלוה לו מעותיו. שם בטור.

(ג) אסור: דכיון דקבל מיד ישראל נראה כנותן רבית להעובד כוכבים בשליחותו והעיקר בזה דאין שליחות לעובד כוכבים הן עובד כוכבים לישראל הן להיפך. ט"ז. וכתב הש"ך ומשמע דבכה"ג לא הוי ר"ק ודוקא ביצאו מידו דרך הלואה אבל דרך פקדון שרי כדלקמן ס"ג בהג"ה.

סעיף ב[עריכה]

(ד) הראשון: כתב הט"ז ואפילו אם אחר שקבל העובד כוכבים מישראל הא' ונתן להב' ואמר לישראל הא' תהיה במקומי לקבל מעותי קרן ורבית מישראל הב' וכן עשה הישראל הראשון מותר וכתב הטור ואפילו לא פירש העובד כוכבים שפטר הראשון דמסתמא פטר ונתחייב לו השני ומותר.

סעיף ג[עריכה]

(ה) הניחם: כתב הש"ך דצ"ל ג"כ והפטר דאל"כ הא קי"ל בחושן משפט סי' ק"כ דאפי' אמר ליה זרוק לי חובי הרי הוא באחריות הלוה עד שיאמר והפטר ודלא כהב"ח אבל הט"ז מחלק דאם עומד שם הראשון עדיין אז צ"ל והפטר דאל"ה יכול להיות שהראשון יחזור ויקחם אבל אם הלך משם ונסתלק אז אפילו לא אמר העובד כוכבים והפטר שרי.

(ו) מותר: והב"ח השיג על הרב בזה וכתב דאינו שרי אלא כשנסתלק הישראל הראשון מהעובד כוכבים ולקחו הב' אז יש היתר אפילו נותן הרבית להראשון אבל בכה"ג שכתב רמ"א איסור גמור הוא והסכים עמו הש"ך גם הט"ז כתב דהך הג"ה לאו הלכתא היא.

סעיף ה[עריכה]

(ז) דמחזי: ואפ"ה לא אסור אלא כשהלוה בשליחות ישראל הא' דאל"כ לא מחזי כרבית שהעובד כוכבים לצורך עצמו לוה מתחלה. ש"ך.

(ח) משכון: על הקרן והרבית ובתשובת הרשב"א משמע דהיכא שנעשה בכונה לתלות מעותיו ביד עובד כוכבים בהערמה כדי להלותן לישראל בכל ענין אסור ועיין בב"י.

סעיף ו[עריכה]

(ט) ומדעת: הרי העובד כוכבים שלוחו של ישראל לחומרא ואסור מדרבנן והיש מקילין ס"ל אפילו לחומרא לא אמרינן יש שליחות לעובד כוכבים ואפילו בחוב בלא משכון אבל הטור הביא הגהמי"י שחולקים וס"ל אפילו לדעת המקילין אינו מותר בזה אלא במשכון עכ"ל הט"ז וכתב הטור דאף לדעה זו אם ישראל השני אומר שבשליחות הראשון מקבלה אסור דשליח של ישראל הוא וכתב הב"ח דהיינו דוקא שישראל הראשון שויה שליח דאל"כ אין לומר דשליחו הוא שלא מדעתו והסכים לזה הש"ך ודלא כב"י ע"ש.

סעיף ז[עריכה]

(י) מותר: ליקח אח"כ הרבית והיש מקילין ס"ל אפי' ידעה מלוה שבשביל ישראל הוא כמ"ש רמ"א בס"ט אפי' הם ספרים וכו'. ט"ז.

סעיף ח[עריכה]

(יא) מישראל ברבית מותר: אפילו למלוה אף אם ידע שלצורך ישראל דכיון דשני שליחותי' תו לא הוי שלוחיה ודלא כבית יוסף. ד"מ.

סעיף ט[עריכה]

(יב) יאמינו: ומותר לו ליקח קרן ורבית מהישראל הואיל ולא ידע המלוה תחלה ואף שנודע לו עתה שהמשכון היה של ישראל אמרינן מסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא ואקני המשכון לעובד כוכבים ועובד כוכבים קנייה במשיכה וכל מה שנותן עתה לישראל בשביל העובד כוכבים הוא נותן. טור. אבל אם יודע המלוה מזה יש לחוש שמא לא הקנה המשכון לעובד כוכבים לכך אסור. ש"ך.

(יג) ומפקידם: שישתמש בהן הלוה או ימכרם אך הלוה יתחייב להחזיר למלוה אותן או דמיהן. טור.

(יד) הרשות: כתב הש"ך דוקא בכה"ג שהישראל נתנו מתחלה להשכינו אבל אם ישראל השאיל כליו לעובד כוכבים או אפילו להשכינם לפי שעה ויחזירם לו א"כ העובד כוכבים שהשכינם לישראל לזמן גזלן הוא וצריך ישראל השני להחזירם לראשון ועי' בחושן משפט סי' שס"ט.

סעיף י[עריכה]

(טו) ליקח: מיהו לדעת המקילין דלעיל מותר. ש"ך.

(טז) ידע: שהרי אין כאן צד שליחות.

(יז) לקבל: כתב הט"ז זה פשוט אם כבר חייב לעובד כוכבים קרן ורבית יכול הישראל לקבל עליו וליקח מהישראל גם אותו הרבית אלא דמיירי שישראל היה חייב לעובד כוכבים הקרן אבל הרבית עדיין לא חל באותה שעה שהקנה עובד כוכבים לישראל אחר וצריך שתדע דאם הקנה במכר גמור לישראל אחר פשיטא שאיסור גמור הוא אפילו ליקח מעובד כוכבים אלא מיירי שהקנהו לו בתורת בטחון ואינו אלא כמו משכון והיה לנו להתיר ליקח הרבית אפילו מיד הישראל אלא משום חומר רבית יש לאסרו (ובנה"כ כתב דלעולם מיירי שהקנה העובד כוכבים לישראל בקנין גמור ואפ"ה אין כאן איסור רבית דמיירי שאין הישראל הב' יכול לתבוע לראשון שהקנה לו העובד כוכבים בדיניהם ולא בדינינו ומ"מ אין העובד כוכבים יכול לחזור מישראל הראשון ודוק עכ"ל).

סעיף יא[עריכה]

(יח) מותר: אפילו ידע המלוה דשל ישראל הוא דהא הקנהו לעובד כוכבים וקנייה במשיכה. ש"ך.

(יט) לזכות: כתב הש"ך אבל אם עובד כוכבים השואל אומר לישראל המשאיל תנהו לפלוני עובד כוכבים שילוה לי עליו מישראל ברבית וכשתמסרנו בידו מיד אני חייב לך להחזיר המשכון מותר והב"י הביא בשם מרדכי בלשון זה אם א"ל העובד כוכבים לראובן תשים משכון במקומי ולקח הישראל משכונו ואמר לשמעון זה המשכון של עובד כוכבים או שא"ל אני מזכה לך תחתיו ונתרצה שמעון מותר לו לקבל הרבית מישראל הממשכן שהוא שלוחו של שמעון להלוות לעובד כוכבים וכן כשיזכה לו משכון ואם כופר ראובן ישבע שמעון שהוא כדבריו ויפטור עכ"ל וכתב ב"י על מ"ש זהו משכנו של עובד כוכבים ההיתר הוא אע"פ שהמשכון של ישראל משום דמשכון יש לו דין ערב דהא אין מוכרו אא"כ יתבענו תחלה שיפרענו כו' וכתב הט"ז תמהתי על פה קדוש יאמר כן דודאי עיקר סמיכת המלוה הוא על המשכון ומה מועיל בזה שיתבע תחלה שיפרענו מ"מ בא הפרעון מיד הישראל ואין זה דומה לישראל הערב ביד העובד כוכבים דשם אם יתבע העובד כוכבים תחלה לא יבא הפרעון מהישראל משא"כ כאן והאריך בזה לפרש המרדכי בענין אחר וחולק על הב"י והב"ח ע"ש (ובנה"כ כתב דלא קשיא מידי דכיון שהודה שהמשכון הוא של עובד כוכבים הודאתו כק' עדים דמי וזכה העובד כוכבים בהודאתו ודמי לדלקמן סעיף י"ג ע"ש).

(כ) אינו: והב"ח כתב דאפילו אינו אנס כיון שהשאילו לפי שעה להשיבו לא הוי גזלן וצריך להחזירו לו.

(כא) אנס: כתב הט"ז אבל אם הוא אינו אנס אלא שלא יוכל לכופו לפדות המשכון אבל אם בא לפדותו היה צריך ליתן לו גם הרבית אע"פ שהוא אנס נגד זה מ"מ כשבא לפדותו חייב ליתן לו גם הרבית ואין להקשות כיון שהוא גזלן של ישראל הא' היאך יקח הישראל הב' רבית מן הראשון והלא אין על העובד כוכבים שם מלוה כלל לא קשיא מידי דבשעה שהלוה ישראל על המשכון לא היה עליו שם גזלן אלא שעתה נתקלקל ע"כ חייב לשלם לישראל הב' שנתחייב לו העובד כוכבים עד עכשיו הן קרן הן רבית ומאותה שעה שנעשה גזלן ואילך אם נשתהה אח"כ ביד הישראל הב' אסור ליקח מישראל הא' שום רבית ובלבוש התיר ג"כ בנדון זה ליקח הרבית אפילו אחר שנעשה גזלן לגבי המשאיל לפי שאומר לו לדידך הוי גזלן ולא לדידי ולא נהירא דמ"מ הוא גזלן דידיה וצריך להחזיר לו כ"ז שהוא בעין גם מ"ש רמ"א דאם העובד כוכבים אנס ואלו בא לפדותו כו' נראה דמיירי דגם מעיקרא היה בחזקת אנס אבל אם הורע חזקתו אחר ההלואה ישלם לו הרבית עד ההיא שעתא וכמ"ש בסמוך עכ"ל.

(כב) ורבית: כתב בהגה' אשר"י אפילו שהה הישראל לפדות צריך לתת לו כל הרבית לפי שעד שעה שמקבל המלוה מעותיו הוי כמכורה לו.

סעיף יב[עריכה]

(כג) יכוף: כתב הט"ז ונראה שאפילו אותו המשכון לא היה שוה גם הרבית שעולה אחר המכירה ול"ד לסי' ק"ע דכתב רמ"א אבל לא הרבית מה שיעלה עליו מכאן ואילך דשם הישראל משלם לו הרבית בעד העובד כוכבים והכא העובד כוכבים משלם אלא שתמוה לי שזה סותר מ"ש רמ"א בס"ה דאם ישראל כופה לעובד כוכבים ליתן רבית ויודע שהעובד כוכבים יכוף לישראל הב' וכו' וק"ו הוא דכאן עכ"פ הישראל יש לו בסוף עסק עם המלוה שנוטל המשכון ומכרו ומעכב המעות אפ"ה שרי מכ"ש שם שאין לישראל שום עסק עמו אפילו לבסוף ולמה אוסר שם ונראה עיקר להלכה כמו שפסק כאן עכ"ל (ובנה"כ כתב דלא קשיא מידי דבס"ה מיירי שהלוה העובד כוכבים לישראל הב' בשליחותו של הראשון עכ"ל).

סעיף יג[עריכה]

(כד) משכוני: כתב ב"י דמדברי הר"ן נראה דאפילו בלא משכון נמי שרי כשאין אחריות המלוה על השליח כגון שהודיעו שהעובד כוכבים פלוני הוא שלוה ממנו או שהעמידו אצל העובד כוכבים ונפטר השליח בכך וה"ה כשיאמר לו כמה תקח מהעובד כוכבים תן לי מותר ואם אינו מאמינו נשבע שלא נתן העובד כוכבים יותר ויפטור אבל אם א"ל כ"ז שמעותי ביד עובד כוכבים אתה נותן לי דינר בחדש אסור והא דמותר למלוה ליקח הרבית מיד ישראל אע"ג שאין שליחות לעובד כוכבים דנעשה שלוחו של המלוה להוליך מעותיו לעובד כוכבים ולהביא לו משכונו ואפילו אם פדאו השליח במעותיו ונתן למלוה קרן ורבית מותר שלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה וזה לאו לוה הוא אלא שליח בעלמא. טור.

(כה) שיאמר: כתב הש"ך לכאורה משמע דכל שלא עשה כן אסור ליקח הרבית אבל הב"ח כתב דהיינו דוקא לכתחלה כדי לצאת מידי ספק איסור דאורייתא אבל ודאי אם לא עשה כן לא הוי רבית מן הסתם שהרי אין כאן אלא ספק שמא נעשה שלוחו של עובד כוכבי' וסתמא דעתו להיתרא ואמרי' דנעשה שלוחו של ישראל השני ויכול ליטול הרבית אם נותן לו מדעתו או כשהמשכון עדיין בידו ולכך אפילו במניח לו משכונו ואומר זה המשכון של עובד כוכבים או שא"ל אני מזכהו לך תחת העובד כוכבים נמי שרי ולאו דוקא זכיה שהרי אין זכיה לעובד כוכבים אלא כגון שהוא מודה שהוא של עובד כוכבים שבדרך זה זוכה בו העובד כוכבים ואם הישראל כופר שלא זכהו לו ישבע המלוה שכדבריו ויפטר להחזיר לו המשכון כל זמן שלא יפרע לו הרבית.

(כו) נתן: כלומר דוקא היכא שהמלוה מסר המעות להשליח להלוות לעובד כוכבי' וליטול ממנו המשכון דנעשה שלוחו של המלוה מיד צריך המלוה לקבל אחריות המשכון אבל היכא שעדיין לא נעשה שלוחו של ישראל כגון שהעובד כוכבים נותן משכון לישראל שילוה לו מעות מישראל והישראל הביא המשכון תחלה מהעובד כוכבים בלא שליחות המלוה א"צ לחזור ולהביאו לעובד כוכבים כדי שיקבל המלוה אחריות עליו כ"כ הד"מ וב"ח.

(כז) מאמינך: ואפילו שבועה אינו צריך. ש"ך.

(כח) לישבע: כתב ב"י בשם תשובה אשכנזית דוקא אם כשהלוהו מסר המשכון לידו דקנה כי תפיס ליה כו' ומ"ש ואפילו עדים וכו' חולק ע"ז מהרש"ל וס"ל היכא דמברר בעדים שהוא שלו אסור וכ' עוד דהיכא שאשתו השכינה המשכנות אע"פ שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית בכל הענינים ואומרת שהוא של עובד כוכבים צריך להחזיר לו המשכנות אם מברר שהם שלו לכ"ע וכן אם אינו יכול לברר וטוען שהוא בעצמו יודע שהמשכנות שלו צריך לישבע שאינו יודע ע"ש.

(כט) נודע: כלומר אם נודע למלוה בבירור שכן האמת אע"פ שמן הדין אין ביד ב"ד לכופו שלא יקח רבית שאומר איני מאמין לשום אדם רק לדברי הלוה מ"מ אסור לו ליקח הרבית כיון שידוע לו שהוא של ישראל. ש"ך.

(ל) והמערים: ללוות בשם עובד כוכבים ואומר שלי הוא כן הוא ברשב"א.

(לא) המשכון: וה"ה בלא משכון אם ידוע שהלוה לעובד כוכבים ואם אינו ידוע אלא שהמלוה טוען ברי שהוא יודע שהלוה אותם לעובד כוכבים ברבית ישבע המקבל שבועת היסת ופטור. ש"ך.

(לב) רשע: והש"ך כתב בשם הרשב"א דלא נקרא רשע אלא שיצא מכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ואע"ג דלעיל כתב רמ"א אצל והמערים כו' דנקרא רשע התם אמר בתחלה בפירוש שמלוה לעובד כוכבים עכ"ל.

סעיף יד[עריכה]

(לג) יפרע: ואם חושדו שקבל יותר מעובד כוכבים יחרים עליו כיון שאינו טוענו ודאי. כ"כ הב"י וב"ח.

(לד) ויש: והב"ח כתב דאין כאן מחלוקת דדוקא כשהעובד כוכבים פדה כבר המשכנות ולא נתן לו הרבית כמו שקצב השליח התם הוא דאין להוציא מיד השליח מאחר שלא נעשה ערב בפירוש בעד הרבית אבל כשאין העובד כוכבים פודה אלא מהשליח והשליח פודה מהמלוה ואומר שהעובד כוכבים אלם ולא נתן הרבית כמו שקצב בהא אין המלוה מחויב להחזיר המשכון אא"כ נותן לו מה שקצב עמו כי יוכל לומר אין לי עסק עם העובד כוכבים רק עמך ודוקא בסתם אבל אם אמר הישראל בפירוש אתה תהיה שלוחי צריך ליתן המשכון בלא רבית רק שלא יהא לו הפסד בקרן ע"כ ומבואר בדבריו דכל היכא דפירש לו בפירוש על הרבית פשיטא דצריך לשלם לו דגוף הלואה הויא על המשכון ומיהו כשהזכיר לו שם העובד כוכבים והכירו שהוא אלם לא יטול הרבית ממנו אף מהמשכון דידע ומחיל וצריך להחזיר המשכון בלא רבית עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז ונ"ל אם לא היה השליח יודע שזה העובד כוכבים אנס הוא ונודע לו אח"כ אין עליו שום חיוב וחייב המשלח לתת לו המשכון בלא רבית דלמה יפסיד כיון שלא פשע במידי אבל אם היה יודע השליח שהעובד כוכבי' אלם חייב מדיני דגרמי שהיה לו להודיע למלוה שזה העובד כוכבים אלם ובלבוש כתב וז"ל ונ"ל דוקא בכה"ג שהביא השליח המשכון עמו בשעת הלואה דאל"ה אלא ששלח העובד כוכבים להביא המעות ואח"כ יתן לו המשכון דאז לא היה אחריות המשכון מעולם על השליח כי לא היה רק שלוחו של ישראל יכול השליח לומר אל תמכרהו כי תזיקני שהעובד כוכבים אלם ואם מכרו ובא השליח להיזק עי"ז חייב המלוה לפצותו וחולק עליו הט"ז וכתב דכל שידע השליח שהעובד כוכבים אלם ולא הודיעו למלוה אינו יכול להוציא המשכון מידו בלא רבית כי איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל וכתב עוד דהרא"ש מיירי בהדיא ששלחו להביא לו משכון מהעובד כוכבים על אחריותו של המלוה ואפ"ה פסק כן (ובנה"כ הסכים עם הלבוש ע"ש).

(לה) לצורך: כלומר שיאמר שהוא לוה לצורך עובד כוכבים ולא יאמר שהוא יפרע קרן ורבית ואע"ג דמותר לישראל להיות ע"ק בעד עובד כוכבים היכא שיש משכון כדלקמן סי' ק"ע ס"ב שאני התם דתחלת הלואה היתה לעובד כוכבים מיהו ראיתי נוהגין בהרבה מקומות שהישראל אומר בשעת הלואה שהוא יפרע קרן ורבית ונראה דס"ל דדוקא היכא שאין המשכון טוב להלוות עליו סך ההלואה שיהא שוה קרן ורבית שיגיע עליו אפי' יעמוד זמן ארוך שאז נראה שסמיכת המלוה על הישראל בכה"ג אסור לומר כן ובכה"ג באמת ראיתי נוהגין שהישראל נותן למלוה שט"ח עליו ע"ד היתר לבטחון אבל היכא שהמשכון הוא טוב אין דברי הישראל בזה מעלין או מורידין כיון שהמלוה לצורך עובד כוכבים ליכא למיחש להכי ומ"מ יש ליזהר בדבר עכ"ל הש"ך.

סעיף טו[עריכה]

(לו) יפסיד: ע"ל ס"ק ל"ד מ"ש שם חילוקי דינים ושייכים לסעיף זה ג"כ.

סעיף טז[עריכה]

(לז) אחריות: מבואר בב"י דה"ה אם אומר כל זמן שאין העובד כוכבים פורע הקרן אני נותן לך רבית לא יקבל עליו האחריות דכיון שכל זמן שלא יתן העובד כוכבים קרן חייב זה לפרוע הרבית נמצא גם אחריות הקרן עליו וע"ל סי' ק"ע מה שהקשה הט"ז משם לכאן.

סעיף יז[עריכה]

(לח) לשליח: ול"ד לדלעיל ס"א דהתם לוה הישראל מתחלה לצורך עצמו ואח"כ מלוה לישראל הב' ועוד דהכא סומך העובד כוכבים על המשכון לבד ודלא כהגה' דרישה עכ"ל הש"ך.

(לט) היתר: והט"ז כתב דההיתר הוא דהעובד כוכבים שמלוה יודע שההלואה היא לצורך הקהל והבטחתו על הקהל באם לא יהיה מאלו לשלם.

(מ) הרבית: פי' אותו הרבית שהפורעים מרויחים הוא חל על האחרים להשלימו. ט"ז.

סעיף יח[עריכה]

(מא) מוכר: כתב הלבוש מטעם זה דהוי כמכר נ"ל שמותר לישראל להשכין משכון של עובד כוכבים אצל ישראל אחר ביותר ממה שהוא ממושכן אצלו והרבית לא יהיה יותר רק ממה שהעובד כוכבים נותן לו דאמרינן מכר כל המשכון להשני ומה שהלוה לו יותר הלוה לו בחנם בלא רבית והט"ז חולק עליו ומביא ראיה מן הש"ס שמוכח דלא כהלבוש וסוף דבריו שנ"ל דרבית קצוצה היא ויוצאה בדיינים ואין חולקין כבוד לרב וישתקע היתר זה ולא יעשה כן בישראל (ובנה"כ מסכים לדברי הלבוש וכתב שהוא פשוט להתיר וכן המנהג ע"ש).

(מב) להחזיר: ואם אח"כ יאמר הראשון להב' אינו אמת אלא שלי הוא והחזירהו לי בחנם ישבע השני שכך א"ל הראשון ולא יחזיר לו המשכון לעולם. טור מתשובת הרא"ש וכתב הב"י דוקא הכא שמכחישו שא"ל לא אמרתי לך שהיא של עובד כוכבים צריך לישבע משא"כ לעיל סי"ג.

(מג) המנהג: כלומר כן הוא המנהג פשוט דאפי' משכנו אצלו סתמא שרי שמחזיר לו משכונו ולוקח הרבית מזה אבל אם מחויב להחזירו אין כאן מנהג רק שנוהגין להחזירו כשפודהו ואפשר שאם רצה שלא להחזירו הרשות בידו כפי הדין עכ"ל הש"ך.

(מד) התנו: הנה הט"ז והש"ך מתמיהים על דין זה כיון דהתנו מתחלה שצריך לחזור וליתנו לו וכן היכא שמחויב להחזיר מצד המנהג דהוי כהתנה בפירוש א"כ אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית כמ"ש הרב לקמן ריש סימן קע"ד וכן משמע בהדיא במרדכי דלא שרי אלא מטעם מכיון שאינו מחויב להחזיר לו המשכון הוי מכר ולכן הט"ז חולק על הג"ה זאת ומביא עוד כמה ראיות לסתור דבריו של רמ"א וסיים ונראה להחמיר וכל בעל נפש יעשה שיהיה מרצון המלוה השני ליתן לחזור לפדותו אם פודה בלא דעת העובד כוכבים עכ"ל (וכ"כ בתשובת פני יהושע סי' ד') והש"ך כתב אבל באמת נ"ל מה שהמנהג פשוט להלוות סתם על משכנות של עובד כוכבים וגם המלוין מחזירין המשכנות לישראל היינו שעושין כן מדעתן דהוי כאלו חזר ומכרו לו מסתמא אבל לא שיהיו מחויבים לעשות כן ואפילו תימא שמחויבים לעשות כן יש לומר דהיינו משום שסמכו אמ"ש הרא"ש דמשכנו של עובד כוכבים ביד ישראל ברבית מותר למשכנו לישראל אחר באותו הרבית אע"פ שלא העמידו אצל העובד כוכבים ולא אמרינן דאשתכח דמישראל הוא דקשקיל רבית דהא לא קנייה ליה אלא היכא דא"ל מעכשיו דאז הוי דעתיה לשקועיה וע"כ מיירי שאינו מוכרו לו והוא בענין שישראל השני מחויב להחזירו לישראל הראשון לפדותו דהיינו שהתנה עמו כך או במקום שהמנהג כן דאי מיירי בשמוכרו לו במכירה גמורה או שהשכינו אצלו סתמא דכמאן דא"ל אני מוכרו לך דמי דמסתמא מכוין להיתירא א"כ אפילו א"ל העובד כוכבים קני מעכשיו נמי שרי דלא יהא אלא של ישראל ממש מותר למכור לישראל ואח"כ יחזור הישראל וימכרנו לו כדלקמן אלא ודאי מיירי שהוא רק דרך משכון ביד ישראל השני ואפ"ה שרי דכיון דלא א"ל העובד כוכבים קני מעכשיו אם לא אפדהו לזמן פלוני כנ"ל עכ"ל.

(מה) ירצו: כתב הש"ך ונ"ל דבזה צ"ל בפירוש אני מוכרו לך במכירה גמורה בכל מקום שהוא לכ"ע דאל"כ אין במשמעות שמכרו לו כיון שהוא ביד הלוה עדיין וכן לפי מ"ש לעיל דאם המשכנות ביד עובד כוכבים דהינו שלא א"ל קני מעכשיו שרי להלות מישראל ברבית צריך הכא ג"כ להקנות לו המשכנות בכ"מ שהן שיהיו של ישראל השני בכ"מ שהן בתורת משכון עכ"ל.

(מו) אשראי: פי' ש"ח שיש לו מעובד כוכבים וה"ה אם חייב לו בע"פ או באיזה חיוב אחר. ש"ך.

(מז) קונה: כתב בתשובת מיימוני דהיינו כשילך הישראל לב"ח העובד כוכבים ויאמר לו החוב שאתה חייב לי תדור לזה חבירי וכשתדור לו תפטור ממני וכתב הש"ך ונ"ל דה"ה כשאינו הולך לו ופוטר מיד העובד כוכבים שלא יוכל לתבוע אותו בשום ענין רק הישראל הב' יוציא ממנו מה שיוכל שרי עכ"ל.

סעיף יט[עריכה]

(מח) תחבולות רשעים היא: לעשות היתר מחמת שהמשכון הוא של עובד כוכבים ואינו מועיל כיון שהישראל קצץ לו הרבית וכתב הב"ח דכבר נתבאר אם אמר על המשכנות שהם של עובד כוכבים אע"פ שהוא נותן הרבית מותר ונלע"ד דדוקא כשא"ל משכון זה של עובד כוכבים תלוה עליו כך וכך וכשיבא העובד כוכבים לפדותו תקח רבית כך וכך אמרינן מסתמא נתכוין להיתרא והוא מסתלק מן המשכון אבל אם א"ל הלוני מעות ברבית על אלו משכנות שהם של עובד כוכבים ודאי ר"ק היא שהרי קצץ עמו רבית בין אם יתן העובד כוכבים רבית או לא מה לי אם היה המשכון של עובד כוכבים מאחר שהישראל קצץ לו רבית ופשיטא דבכה"ג לא נהגו להקל ואע"ג דלקמן סי' ק"ע אמרינן דמותר לישראל להיות ערב היכא שיש משכון הכא שמלוה הישראל תחלה לצרכו אסור מיהו כל זה שהמשכון נשתקע לישראל אבל כשהוא ברשות העובד כוכבים שלא א"ל מעכשיו בכל ענין שרי עכ"ל הש"ך וכ' הדרישה דאם ישראל הא' הלוה על המשכון ק' ורוצה להשכינו ביד ישראל הב' בחמשים שאז המשכון עדיין ברשותו והוא חוזר ולוה עליו לצרכו אסור וכ' עליו הט"ז דלא דק בזה דבהדיא כ' בת"ה דאין חילוק בזה ע"ש (ובנה"כ הסכים לדעת הדרישה ע"ש).

סעיף כ[עריכה]

(מט) להלוות: כתב הט"ז ואע"ג דבס"ז כתב דוקא שהמלוה לא ידע שבשביל ישראל כו' הכא שאני שידוע שהעובד כוכבים לצורך עצמו לוה.

(נ) מישראל: ול"ד לדלעיל ס"ו דאם ישראל פודהו אסור דהתם מיד שנותן לו הישראל משכון ולוה עליו מיחזי דלוה לצורך ישראל א"נ התם כיון שמשכנו בע"כ ודאי לא הקנהו לו אבל הכא איכא למימר הקנהו לו. ש"ך.

סעיף כא[עריכה]

(נא) באחריות: פי' לענין שאם יאבדו המעות יפרעם הוא לישראל אבל לא סגי שיקבל עליו אחריות כשומרין אפילו כשואל הואיל ולא נעשה עליהם לוה מעתה כ"כ הב"י בשם ס' התרומות וכשהם באחריות ישראל הוי ר"ק. הריב"ש.

סעיף כב[עריכה]

(נב) אסור: גם כאן צ"ל האחריות בדרך הנ"ל שאם יאבד החוב הוא יפרענו ואם אין האחריות אלא בדרך שומרים מותר וכתב ב"י דאם אמר לעובד כוכבים אלוה המעות לישראל פלוני ברבית ואם לא תמצא לו נכסים אני אפרע לך מותר כדין ערב ואם אמר אלוה אותם לישראל ברבית ואם יפסדו החובות יהיו לעצמך אך אם יארע בהם תקלה בעודם ברשותי קודם שאלוה אותם לישראל הרי הם לעצמי מותר שאין זה נקרא עליהן לוה אלא שומר עכ"ל מיהו כל זה אסור משום מראית עין. ש"ך.

(נג) העין: ויראה שגם בפקדון אסור משום מראית עין אע"פ שאינו באחריות טור וכתב הב"ח שאינו נראה כן משאר פוסקים וכו' ולא ירדתי לסוף דעתו עכ"ל הש"ך ואם מפורסם לרבים היינו שאומנתו בכך מותר הא לא"ה אפילו מודיע ללוה ולעדים שהם של עובד כוכבים אסור. ב"י לדעת הר"ן.

סעיף כד[עריכה]

(נד) נכסיו: כתב הב"ח דוקא על כל נכסיו משא"כ כשלא נעשה אפוטרופוס אלא ללות מעותיו ברבית אסור כמו בהילך שכרך וכו' ואפשר דאף הב"ח לא קאמר אלא כשאין הדבר מפורסם וכשישראל נעשה אפוטרופוס לעובד כוכבים הוי ר"ק עכ"ל הש"ך.

סעיף כה[עריכה]

(נה) עובד כוכבים: באופן שאין בו איסור על דרך שנתבאר לעיל או ע"י שאר היתר כיוצא בו נאמן בלא שבועה מטעם דלא שביק היתירא וכו' ובודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות. ש"ך.

(נו) יודע: כתב הש"ך וה"ה אם אומר להד"מ צריך לישבע היסת כמ"ש המחבר לקמן סי' קע"ז סי"א וכן דעת הב"ח והסמ"ע בחושן משפט סי' פ"ב ס"ק ל"ד דלא כיש חולקין בהג"ה סי' קע"ז שם והט"ז כתב ומ"מ צריך להבין למה חייב באמת שבועה בטענות אלו טפי מבטענות בהיתר לקחתי דהא כיון דאילו הודה שלקח ממנו היה לו עדיין טענה ליפטר ממנו דבהיתר לקח והרי מצינו בחושן משפט סי' צ"ג ס"ט שאין משביעין היסת אלא בטענה שאם יודה בה חייב ממון וכו' ונראה דלא סגי שיאמר בהיתר לקחתי סתם אלא צריך שיפרוט ההיתר האיך היה דשמא לא ידע לעשות היתר וע"כ אם אומר בפירוש שנעשה בהיתר כפי שאנו נוכל לחקור אותו אם הוא בענין שאין חשש שעלה על לבו שלא יצטרך לבוא לידי היתר וע"כ אם אמר להד"מ או איני יודע יש חשש זה וע"כ ישבע שאינו יודע או להד"מ עכ"ל.

(נז) בהיתר: כתב הט"ז דגם זה מיירי שמפרש ההיתר היאך היה ולא בסתם ואף למי שלא רצה לפרש הדברים כן ויאמר דגם בסתם סגי שיאמר בהיתר לקחתי מ"מ נראה דהלכה למעשה צריך לנהוג עכשיו כן דאנו רואים שרבים פורצים באיסור רבית ולא נחשב בעיניהם למאומה ואינם חוששים לעשות בהיתר כלל ולכך צריך הדיין עכ"פ לחקור אותו היאך נעשה בהיתר ואם יראה שאינו ברור ישביענו עכ"ל.

(נח) משכון: כתב הש"ך משמע אפילו טוען הלויתני ק' בר' על המשכון בר"ק והלה משיב היתר עשיתי עמך פטור בלא שבועה וכ"ש אם טוען הנחתי לך משכון בעד רבית והלה טוען שנעשה מתחלה בהיתר והא דכתב לעיל סי"ח דבטוען משכנתי לך משכון בר"ק והלה משיב אמרת לי שהוא של עובד כוכבים והוא מכחישו דישבע המלוה כו' יש לחלק דהכא שרי מטעם דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ואמרינן בודאי עשה בהיתר אבל התם הרי לא עשה כלום בהיתר אלא שאומר עליך סמכתי שאמרת שהוא של עובד כוכבים א"כ עיקר ההיתר הוא מכח דבורו של הלוה והרי הלוה מכחישו לכך צריך לישבע. ואם המלוה בא להוציא נשבע הלוה ונפטר זה צ"ע דכאן פסק דהלוה נשבע אע"ג דמשויה נפשיה ונפש המלוה רשיעי ולקמן סי' קע"ז סי"ב כתב אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ והוה נשבע ונפטר אינו נאמן אפילו בשבועה דאין אדם משים עצמו רשע והדברים סותרים זה את זה וצ"ע עכ"ל.

(נט) המלוה: ול"ד לדלעיל סוף סימן קס"ב דהתם ליכא למימר לא שביק היתרא וכו' דהכא איכא בודאי איסור אבל התם לא סליק אדעתיה שיוקרו החטים כדי שידקדק שיהיה לו חטים בשעת ההלואה וכתב הסמ"ע בחושן משפט סי' פ"ב ס"ק ל"ג דדוקא הכא שמודה שיש בו רבית אלא שאומר בהיתר נעשה נשבע ונוטל בנק"ח כדין כל נשבע בשטר ונוטל אבל אם המלוה עומד בשטרו ואומר להד"מ שאין בו רבית כלל א"צ לישבע קודם שיתן המעות בנק"ח אלא משלם ואח"כ יתבענו וישבע היסת ועי' בתשובת מ"ב סי' ס"ז מדינים השייכים לכאן עכ"ל הש"ך ובט"ז כתב שהרמ"א הכריע כן מדעתו שבשטר נשבע ונוטל עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו ע"ש).

סעיף כו[עריכה]

(ס) מותר: כתב הש"ך נ"ל דמיירי בענין שהעובד כוכבים סומך על המשכון לבד שהוא טוב או שאומר לעובד כוכבים איני משתעבד לך כלל אלא יהא אחריותך על המשכון לבד הא לא"ה לא עדיף מאילו נתן משכון להשכינו אצל עובד כוכבים ברבית דאסור.