באר היטב על יורה דעה צו
סעיף א[עריכה]
(א) סילקא: פי' תרדין ואז אע"פ שהוא מקונח ונקי מ"מ אגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו והוי כמו איסור בעין ולא דמי לשאר נ"ט בר נ"ט ואם אינו מקונח אף שאינו ב"י מ"מ מסתמא השמנונית קרוש על פניו. ש"ך. וכתב הט"ז זהו כסברת מהר"ם בטור דלא מקרי דבר חריף ליתן טעם לשבח אפי' אינו ב"י אלא קורט של חלתית אבל שאר דברים חריפים אין דינם כן ע"כ כתב כאן שאינו אוסר אלא ב"י או שאינו מקונח ואין להקשות מ"ש כאן דצריך נטילת מקום ובסימן צ"ד ס"ז בבשר רותח שחתך בסכין חולבת שאינו ב"י דדי בקליפה משום שומן שבסכין דהתם גבי קליפה עכ"פ יש ס' נגדו והוא רותח ומוליך הטעם בכולו משא"כ כאן דאין מתפשט כלל יותר מכדי נטילה ומו"ח ז"ל הקשה מבשר רותח דאמאי א"צ שם ס' כלל אלא קליפה ואני כבר כתבתי שם לפע"ד דגם שם צריך ס' והוא פשוט עכ"ל ועי' בסימן צ"ד מ"ש בשם הש"ך.
(ב) שיטעמנו: וכתב בת"ח דאין אנו בקיאין עכשיו בטעימה זו והש"ך כתב דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד אם טעם ישראל ולא היה בו טעם בשר ונתבשל בחלב מותר דדוקא אטעימת עובד כוכבים לא נהגינן לסמוך אפילו בדיעבד משא"כ אטעימת ישראל (ופר"ח כתב אפילו לכתחילה).
(ג) מקונח: הטעם דס"ל דצנון וכל דבר חריף דמי לקורט של חלתית ואוסר אפי' אינו ב"י ולא דמי לדגים שעלו בקערה דמותר מכח נותן טעם בר נ"ט דשאני הכא בסכין דפעמים שהשמנונית נקרש עליו ואינו ניכר והוי נ"ט מהממש ועוד משום חורפיה דצונן ואגב דוחקא דסכינא פלט טפי מדגים הרותחין ומזה נ"ל בתמכא שקורין קרי"ן שנמלל תוך קערה חולבת נקיה שמותר לאכלו עם בשר כי אין כאן דוחקא דסכינא ולא שמנונית עכ"ל הט"ז וכתב הש"ך דהמנהג כדעת היש אומרים ואין חילוק בין ב"י לשאינו ב"י מיהו ודאי בשאר דברים שאינם חריפים דין סכין כשאר כלים שאם אינו ב"י והוא נקי מותר.
(ד) שנגע: כתב הש"ך היינו כשידוע בבירור עד כמה נגע אבל מן הסתם דרך לחתוך בכל הסכין וע"ל סימן צ"ד והט"ז כתב מאחר שהוא מילתא דלא רמיא עליה דאינש לא מידכר ואינו יודע בבירור באיזה מקום נגע ע"כ צריך ס' נגד כל הלהב חוץ מהקתא (ואם יש ס' אין צריך להסיר הבצלים כיון שלא היה שם איסור עליהם ממילא כשהבצלים הם בתוך הקדרה נעשו כשאר מילי שבקדרה. אבל אם נחתכו הבצלים בסכין של איסור אף אם יש ס' צריך להסיר הבצלים. ומצאתי בת' נ"ש סימן ס"א הא דבצל הוי דבר חריף היינו אם נתנוהו חי לתוך התבשיל אבל אם בשלוהו תחלה לבדו ואח"כ נתנוהו לתוך התבשיל בטיל חריפותייהו ומביא ראיה מהמשנה דפ"י דתרומות ע"ש) (ומאחר דתולה הטעם משום דהוי מילתא דלא רמיא וכו' משמע אפי' אומר ברי לי לא מהני וע"ל סי' א' ס"ג) וכ' הש"ך והא דלא סגי בס' נגד הנטילה משום דאינו יודע כמה היה לו ליטול א"נ מיירי כשהמקום שנגע בסכין הוא פחות מכדי נטילה.
(ה) הצנון: הטעם איתא בש"ך דכל חתיכה וחתיכה נאסרה כדי נטילה מיהו היינו דווקא כשהצנון קטן מהסכין או שאין הסכין לפנינו לשער בו אבל כשהסכין קטן מהצנון והוא לפנינו פשיטא דא"צ ס' אלא כנגד הסכין מיהו בסכין של איסור לדידן דקי"ל חנ"נ בכל איסורים א"כ כל חתיכה וחתיכה נ"נ כדי נטילה וכשחותכו דק דק צריך לשער נגד כל הצנון מיהו ודאי היכא שבשלו צנון שלם שנחתך בסכין של איסור אם יש בתבשיל ס' נגד הנטילה שרי ודלא כמהר"ם מלובלין שכתב דאע"ג דמתחילה לא נ"נ רק הנטילה מ"מ מיד כשנותנו בתבשיל נעשה כל הצנון נבלה דאותה הנטילה הוי איסור דבוק אם אין בצנון עצמו ס' נגד הנטילה עכ"ל אבל זה אינו דכיון דאין הנטילה אסורה מצד עצמה וגם אין האיסור ניכר ומובדל וגם אינו נאסר רק כדי נטילה לא שייך למימר ביה איסור דבוק וכ"פ הב"ח בסימן כ"ב ס"ו וכתב בט"ז דבזה אין חילוק בין בב"ח ובין סכין של איסור דבשניהם אם חתך במקום א' די בכדי נטילה ואם חתכו דק דק נאסר כולו אלא לענין בישול שמבשלים אח"כ יש חילוק דבשל חלב לבשר צריך ס' נגד הנגיעה בסכין דהיינו הלהב בין שחתך במקום א' בין דק דק אבל בסכין של איסור וחתך דק דק צריך ס' נגד כל הצנון ובחתך במקום א' צריך ס' נגד הנטילה אלא דצ"ע מ"ש הרמ"א דאם חתך דק דק צריך לשער ס' נגד כל הצנון דזה פשוט דקאי אסכין של עובד כוכבים וקשה תרתי על רמ"א חדא דהיה לו לכתוב דבר זה בשם י"א דלדעה קמייתא אף בזה סגי בס' נגד מקום הסכין דלא ס"ל חנ"נ בשאר איסורים ותו דה"ל לכתוב דאם חתך במקום א' צריך ס' נגד הנטילה כיון דבסכין של איסור מיירי וכתב עוד ונ"ל פשוט דאם יש ס' א"צ להסיר הבצלים כיון שלא היה שם איסור עליהן ולא דמי למ"ש בסימן ק"ו דחתיכה שנאסרה מבליעת איסור נשארה אסורה לעולם דשאני התם כיון שנאסרה א"א לה להחזיר להיתירה משא"כ אם לא נבלע רק היתר כמו כאן שפיר אמרינן דהותרו הבצלים לגמרי אבל אם נחתכו הבצלים בסכין של איסור נ"נ ואף אם יש ס' צריך להסיר הבצלים זה נראה ברור ורבים אינם מדקדקים בזה וע"ל סימן צ"ח ס"ד עכ"ל.
(ו) איסור: פי' אפי' לא חתך דק דק דבכל גוונא מתפשט האיסור של טעם הסכין בכל הצנון והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אין אסור רק כ"נ אם לא חתכו דק דק אבל בדק דק צריך ס' בשל בב"ח נגד הסכין או הצנון כשהוא קטן מהסכין ובסכין של איסור אפי' אם הצנון גדול מהסכין צריך לשער נגד כל הצנון משום דכל חתיכה וחתיכה נ"נ וכתב הש"ך דדיעבד מקרי אם כבר נתבשל דוקא.
(ז) הירק: שהוא אינו חריף וכתב בת"ח דזנבות של שומים ובצלים נמי לא חריפים ולא בלעי אלא כדי קליפה.
(ח) זנבותיהן: שכל שהן חתוכים לצד זנבותיהם עד חצי הצנון תלינן במרא וחצינא אבל למעלה מזה לא והיכא דידוע דהסכין היה ב"י אלא דמסופק אם חתך בו הצנון ספיקא לחומרא והיינו דוקא בצנון אבל בקרי"ן מקילין משום דכמה פוסקים ס"ל דאין לאסור אלא בצנון ולא במידי אחרינא. ש"ך בשם הגהת או"ה.
(ט) ובמקום: אבל במקום שנמצא לקנות אחרים הוי כלכתחילה דאסור כולו. ש"ך.
סעיף ב[עריכה]
(י) מלוחים: כתב הש"ך משמע מדעת הר"ב דלכתחלה אסור כולו ובדיעבד צריך לשער כדי נטילה אבל בת"ח מביא בשם או"ה דאם חתך דגים מלוחים בסכין של איסור צריך גרידה ואם חתכו קודם שנמלחו סגי בהדחה וצ"ל דהמחבר איירי כשהם מלוחים ביותר דאז אגב חורפי' דמלח ודוחקא דסכינא בלע יותר אבל משום מעט מלח לא חשיבי חריף כדלעיל סימן צ"ה סעיף ב' בהג"ה וכתב בט"ז בשם או"ה דתפוחים חמוצים לא מקרי דבר חריף ואותו משקה שעושים במדינת רוסי"א שקורין בארש"ט נראה פשוט דמקרי דבר חריף אפילו אינו מחומץ הרבה עדיין מידי דהוי אחומץ שאינו חזק וכו' (ובה"י כתב בסימן צ"ה דאינו מקרי דבר חריף דיכולין לשתותו כשהוא חי אם לא שהוא כ"כ מחומץ שאינו יכול לשתותו כשהוא חי כמו חומץ ע"ש).
(יא) מיוחדי': כתב הש"ך משמע דאי ידעינן בודאי שנחתך בסכין של עובד כוכבים אפי' אינו ב"י אסור דדמי לקורט של חלתית אבל מהרש"ל חולק ע"ז הלכך נראה דאין להחמיר כ"כ בזנגבי"ל כיון דאפילו בצנון הרבה פוסקים מתירים באינו ב"י וגם זה פשוט דכל דבר חריף יבש מותר בהדחה.
סעיף ג[עריכה]
(יב) תבלין: כ' הש"ך וה"ה מלח שנדוך וכל שאר דברים החריפים ודוקא נידוכו אבל לא כשהיו נתונים במדוכה של בשר.
(יג) אינו: ופסק הש"ך דכן עיקר וכן נוהגין כרמ"א.
סעיף ד[עריכה]
(יד) לימוני"ש: פי' שחותכין הלימונ"יש ומוציאין ממשו ממנו שקורין לימוני"ש זאפ"ט והנה הב"ח חולק ומחמיר בדינים אלו ע"ש וכתב הש"ך דק"ל לדעת הר"ב שכתב לעיל אם חתכו דק דק צריך ס' נגד כל הצנון משום דחנ"נ וא"כ מה שייך כאן לומר דאם נאסרו מקצתן מתבטלים באחרים הא כל א' נ"נ וכמ"ש הרב עצמו לקמן סי' קי"ד גבי זיתים וצ"ל דס"ל דזיתים חריפים טפי מלימוני"ש א"נ דבאמת לענין דינא אין לסמוך ע"ז ומה"ט כתב הרב דבמקום שנוהגים להחמיר אין לשנות והיינו דאסורים הזיתים אלא משום דבלימוני"ש ודכוותייהו נוהגין היתר כתב הרב דיש ליישב המנהג ויש לסמוך אה"ט דכבר נתבטל כיון דאפשר לומר ג"כ דחתכו אותם בסכין חדשה שיש להם כלים מיוחדים לכך כדאמרינן בזנגבי"ל אלא מספיקא אסרינן להו והלכך מצטרפין הך סברא דנתבטל כו' ליישב המנהג ואף על גב דלעיל בס"א דקונין הצנונות מעובדי כוכבים משום דיש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא דהתם יש לתלות במרא וחצינא מה שאין כן הכא דקרוב הדבר שחותכין אותן בסכין שלהם עכ"ל. ובט"ז כתב דהמחמירים בכרוב פרוס אחר חמיצתו יחמירו ג"כ במרקחות חריפים ומי לימוני"ש דאל"כ הוי תרי מילי דסתרי אהדדי (ולה"פ כתב דמרקחת לא מיקרי דבר חריף כלל שהדבש מבטל החריפות ע"ש. בת' נ"ש סי' ע"א מתיר כרוב שלם שמבשלים הכותים תחילה שלימים ואח"כ כובשין אותן דמותרים באכילה ע"ש) וכתב עוד דגם בזנגבי"ל יש להחמיר לפי שכתב בתו"ח גבי כרוב דאין הכותים נאמנים לומר שיש להם כלים מיוחדים א"כ גם במרקחת הדין כן ע"ש.
(טו) לפתות: כתב הט"ז וקשה מאי קמ"ל בזה הא בלפת מותר בכל גוונא ונ"ל להגיה עפ"י דבריו בת"ח בזה הלשון אבל שאר דברים שאינם חמוצים כ"כ כגון תפוחים או פירות יבשים וכדומה וכו' עכ"ל וכתב בת"ח כיון שמקילין בדבר שנפשו של אדם קצה עליו יש ג"כ להקל אם חתך התולע עם הפרי שמותר ע"י קליפה מעט הואיל ואף בצנון אינו אוסר יותר מכ"ק ע"כ ועיין מזה בסימן פ"ד ס"ט מ"ש בשם הש"ך אי תולעים נקרא נטל"פ או לא.
סעיף ה[עריכה]
(טז) בלבד: פי' שהוא פחות מקליפה שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולו כא' משא"כ בגרידה מיהו בגרידה סגי דמדינא הוי סגי בהדחה אלא שמתוך לחותם א"א להדיחם שע"י ההדחה נסרך בהם יותר.
(יז) צנון: כתב הש"ך לכאורה משמע מל' זה דלכתחילה אסור לחתוך בו צנון לאכלו עם בשר אע"פ שכבר חתך בו לפת אבל מהרש"ל חולק ומתיר אפילו לכתחילה ואין להקשות כיון דהצנון עכ"פ בעי הדחה ניחוש דילמא משתלי ואכיל עם בשר בלא הדחה כדאסרי' בריש סימן צ"א להניח בשר בקערה של איסור ע"ש דשאני הכא דהדחה גופה היא רק חומרא בעלמא ואף אם יאכל כך אין בו איסור לכך לא חיישינן דלמא וכו' א"נ דשם מיד כשהניחו בקערה צריך הדחה משא"כ כאן יכול להיות שיאכל אותו כך ולא עם בשר דאז א"צ הדחה כלל מיהו ודאי לחתוך לכתחילה לפת כדי לחתוך אח"כ צנון משמע בש"ס ופוסקים דאסור עכ"ל.