באר היטב על חושן משפט רכו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך חושן משפט רכו |

סעיף א[עריכה]


(א) רצה:    (והרש"ך ח"ג סי' י' כתב דקושטא דמלתא דחייב לילך ולדון עמו ומאי דקאמר מצי כו' היינו שלא יוכל לדחותו אבל חייב ללכת ולדון עמו. בני חיי).


(ב) ולך:    בטור מפורש הנ"מ דיש לשמעון במה שראובן מכניס נפשו לבע"ד (דהא בלא"ה יכול להיות מורשה שלו או שהב"ד עצמן יטענו עבורו דהא קי"ל טוענין ללוקח כו') והוא שבאם עשה הלוה שדה זו אפותיקי סתם לבע"ח אפ"ה יכול ראובן לסלקו במעות משא"כ שמעון הלוקח א"י לסלקו במעות ועוד יש נ"מ באם עשאו לו ראובן אפותיקי ולא הלוה לו אלא שיעור ארעא בלא שבחיה דאם גובה משמעון הלוקח גובה גם השבח וא"צ ליתן אלא כדי הוצאתו כדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות וכמ"ש הט"ו בסי' קט"ו ס"ב ובסי' שע"ה משא"כ כשגובה מראובן אינו גובה אלא כשיעור חובו וכ"כ הרא"ש ונ"י עכ"ל הסמ"ע וכבר כתבתי בסי' קט"ו שם די"ח וס"ל דלעולם אינו נוטל יותר מחובו. ש"ך.

סעיף ג[עריכה]


(ג) מכאן:    כגון שהיה שמעון חייב ליעקב אבי ראובן ואחר שמכר ראובן השדה לשמעון מת יעקב וירש ראובן החוב מאביו בזה יכול ראובן לטורפו משמעון דזהו זכות הבא לו אח"כ ואע"ג דהוא המוכר והוא המוציא דה"ל כאילו הלוהו ראובן אחר המכירה ונשתעבדו לו שדות שמעון דפשיטא הוא דגובה מידו. סמ"ע.

סעיף ד[עריכה]


(ד) שמכרו:    דה"א איך יהיה הוא המוכר והוא המוציא לנפשו בחובו שיש לו על היתומים קמ"ל דלא אמרינן כן דהא לא מכרו לנפשם כלום וה"ל כב"ד שמכרו נכסי שמעון לראובן בחובו דפשיטא הוא דאם יש לב"ד שטר מוקדם על שמעון דחוזרין וגובין מידו וע"ל סי' קמ"ז ס"ב וס"ד מ"ש הרמ"א בהג"ה ומ"ש שם בישובו. שם.

סעיף ה[עריכה]


(ה) הדמים:    כן הוא ל' הרמב"ם אבל הרא"ש והטור לא ס"ל הכי אלא פירשו לדין זה האמור בש"ס דאיירי דעדיין לא נתן להמוכר דמי השדה אלא שקנאו באחד מדרכי הקנאה גם מה דס"ל להרמב"ם והמחבר דהאי דש אמצרי דאמרו בש"ס ר"ל שדש קרקעות המצר מגבהותו והשוהו לשאר השדה ושזהו תקון השדה ובמעשה תלוי עיקר הקנין. הרא"ש והטור לא פירשו הכי אלא דר"ל כעין זה שהולך אמצר השדה לראות אם היא כאשר א"ל המוכר וגם לראות מה היא צריכה ואליבייהו אם כבר נתן המעות אין הלוקח יכול להחזיר להוציא המעות מתחת ידו אפילו רואין הב"ד אמתלא גמורה בערעור שיוצא על השדה משום דהמוכר מצי למימר ליה אחוי טרפך ואשלם לך וכמ"ש הרא"ש בתשובה שהביא הטור ומהתימא שלא הזכיר הרמ"א כאן מכל זה דבר עד כאן לשון הסמ"ע וכתב הש"ך דכ"פ מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ט והוכיח כן מהש"ס ע"ש ועיין בט"ז מ"ש בביאור דברי הרמב"ם בזה.


(ו) לגמרי:    הרא"ש והטור כ"כ על אם לא נתן המעות עדיין וכתבו דמיירי דלא נתברר עוד הערעור אלא שבא א' ואמר יש לי עדים ושטר שהשדה שלי הוא וכתבו עוד דאם נתברר הערעור דהראה השטר לפנינו אע"פ שאינו מקוים עדיין אפי' כבר דייש אמצרי אין מוציאין המעות מיד הלוקח אבל הרמ"א שכתב דבריו אדברי המחבר דאיירי שכבר נתן המעות אלא שעדיין לא נשתמש בו כלל נ"ל דבכה"ג ס"ל דאפי' נתברר הערעור כנ"ל דאין הלוקח יכול לחזור ולהוציא מיד המוכר המעות עד שיהיו השטרות מקויימים לגמרי דאז אפשר דגם הרמב"ם ס"ל דיכול לחזור ולהוציא המעות מידו כיון דלא נשתמש בו עדיין אפי' לא הוציא בדין מידו עדיין כ"כ הסמ"ע. (ועמ"ש הט"ז לבאר דברי הרמ"א בזה ע"ש).


(ז) חזר:    נראה דלאו בחזרת הלוקח מעצמו תלוי הדבר כי אם בהורמנא דב"ד ואם נתבטל הערעור קודם שנתנו הב"ד רשות לחזור בו א"י הלוקח לחזור אם לא שהערעור היה מחמת שיצא שט"ח על המוכר ואינו לפנינו לקורעו בזה כתב דלא מהני כתיבת שובר. סמ"ע.