באר היטב על חושן משפט קנו
סעיף א[עריכה]
(א) מפולש: בכל מבוי יש כמה חצירות אלא שבמפולש דהיינו שפתוח תמיד מב' צדדיו והעוברים ושבים נכנסים מצד זה במבוי ויוצאים מצד שכנגדו דבקעי בו רבים ולא שייך גבייהו הטענה שמרבה עליהם הנכנסים כו' ולמנוע להאומן מלעשות מלאכתו שהרי גם זולתו שכיחי שם רבים אבל באינו מפולש שאין שם אלא פתח אחד ובמקום שנכנסים הם שבים ללכת דאין שם מעבר לרבים ומסיק הרמ"א דגם בזה יש אומרים דאינם יכולים למחות הדרים במבוי כי אם הדרים עמו באותה חצר יכולים למחות מה"ט שמרבה עליהן כו' עד כאן לשון הסמ"ע ועי' בתשובת מהרשד"ם סי' תכ"א ותמ"א וסי' רס"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קע"ג.
(ב) שבקש: לאו דוקא דה"ה אם כבר החזיק ועשה שם מלאכה זו כמה שנים אינו מועיל חזקה לזו כמ"ש בס"ד ע"ש. סמ"ע.
(ג) רופא: פרש"י מוהל וכ"כ בע"ש ולא דק שהמחבר ע"כ לא ס"ל הכי שהרי בס"ג כת' דכל מילי דמצוה א"י למחות לכן נרא' דפי' רופא הוא לגופות בני אדם ואומן פירוש מקיז דם להאי דגריס רופא או אומן אבל במיי' ובטור כתוב רופא אומן ולפי זה יש לומר רופא שהוא אומן וכן פי' הב"י ע"ש עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דאף הרמב"ם כונתו או אומן שהרי סיים ולא ישכרנו לא לרופא ולא לאומן ומה שהקשה הסמ"ע על פי' דמוהל ממילי דמצוה שבס"ג ותמיהני מה תיקן בזה דאטו רופא נפשות אינו מצוה ונרא' דלהכי אמרו מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה כו' להורות דדוק' בענין מצוה התלוי בצרוף אנשים משא"כ בשאפשר לו לילך לבתי האנשים שצריכין לו מעכבין עליו שלא ליעשות מוהל אם הוא באופן שיבאו הרבה אנשים לביתו עכ"ל).
(ד) דשרי: נרא' לי הטעם דבמכירה אינו נרא' כ"כ שקנאו כדי לעשות שם מלאכתו די"ל שקנהו לנחלה לדירת בנו או ישכירנו לאחרים עד שיפנה ממלאכה זו וא"כ אין היזקו ברי משא"כ שכירות שהוא לזמן ואין מדרך העולם לשכור בית אלא לדור בו מיד באשר הוא שם ומש"ה יכולין למחות. סמ"ע.
סעיף ב[עריכה]
(ה) למחות: בהג"א כ' דהיינו לכתחלה אבל חזקה מהני ע"ש ובתשובת ר"ל חביב סי' צ"ד עכ"ל הש"ך (יכולין השכנים לעכב שלא יעשה חצירו פונדק ואינו יכול להשכירו לעוברים ושבים דה"ל פונדק אבל יכול להשכירו לשנה או לחדשים גם מעכבים עליו השכנים שלא ישכיר חצירו לשכן רע וכל שכן לעובד כוכבים תשובת הגאונים סי' קי"ח. כנה"ג).
סעיף ג[עריכה]
(ו) תינוקות: מדסתם משמע דאינו מחלק ואפילו הן רבים שרי וכ"כ הטור בהדי' ודלא כהרמב"ם שכ' ע"פ פרש"י דביותר מחמשים והוא מלמד את כולם דאסור. סמ"ע.
סעיף ד[עריכה]
(ז) מבוי: ר"ל שאינו מפולש כמ"ש המחבר בס"א וכאן לימדנו דאפילו אם כבר החזיק אינו מועיל לזה החזקה. שם.
סעיף ה[עריכה]
(ח) כופין: הנה הסמ"ע האריך בטעם פלוגתת המחבר והרמ"א בשטת הש"ס פ' לא יחפור דף כ"א ואין בו נ"מ לדינא ע"כ לא כתבתיו וכתב הש"ך דגם הב"ח האריך בזה לבאר דעת הרמב"ם והשיג על הסמ"ע ואין דבריו נראין להמעיין שחילק בין רחיים לרחיים ומנ"ל סברא זו כו' ע"ש ועמ"ש הט"ז בזה (מי שבקש לקבוע רחיים של בהמה לטחון חטים לכל עובר ושב וחבירו מוחה הדין עם המוחה ואפילו החזיק חבירו. מהר"י אדר' ז"ל סי' ער"ה ומהרש"ך ז"ל ח"א סי' ל"ג. אמר המאסף ואם לטחון לעצמו שאינו מרבה דריסת הרגל לדעת הרשב"א וסייעתו א"י למחות בידו אפי' לא החזיק וכן נתבאר מדברי הרבנים הנזכרים ז"ל ועיין במהרי"ק שורש קל"ב ובתשובת רד"ך בית ל"א חדר ג' ובמשפטי שמואל סי' ק"א ק"ב וקי"ב. כנה"ג).
(ט) ורבים: נמשך אחר מ"ש הב"י ז"ל ודין זה ליתא לשאר הפוסקים ר"ל במבוי שאינו מפולש אף ע"פ שלא מיחו בראשון יכולים למחות בשני אבל לפע"ד צ"ע די"ל דהפוסקים מודו בהא להרמב"ם ולא דברו מזה גם צ"ע על מה שמדמה מור"ם חצר למבוי בזה עיין בתשובת רמ"א סי' ט' יסוד א' וסי' ע"ג וע"ה ובתשובת מהר"מ פדואה סי' מ"א עכ"ל הש"ך.
(י) המלך: (אפי' היה לו חנות מקודם והיה פורע מס עם הקהל והלך עם ביתו מהעיר ונתיישב שם י"ב חדש ולא היה פורע שכירות ולא מס עם הקהל יכולים לעכב עליו שלא יחזור. תומת ישרים סי' קי"ט ועיין בתשוב' מבי"ט ח"ג סי' ל"א ובתשו' מהרשד"ם חח"מ סי' רנ"ט. כנה"ג).
(יא) האומרים: עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' י"ז דף ק"ח ע"ג וסימן ל"א דף קי"ג ובתשובת רמ"א סי' ט' יסוד ב' ובתשובת מהרשד"ם סימן שס"ג ובתשובת רש"ך ס"ב סי' נ"ה. ש"ך.
(יב) שאין: (ומאחר דיש מקומות חלוקות ויש פנים לכאן ולכאן ראוי לכתחלה לאסור עליו אבל לא לדון עליו כלל. בפרט בזמנים האלו וכן מצאתי שכ' הגאון אב"ד הזקן מורינו ורבינו קלונימוס וז"ל ובזמנים האלו לא מצאנו ידינו ורגלינו להיותינו דנין בדיני מערופיא. רש"ל ז"ל בתשובות סי' ל"ז ועיין בתשובת משאת בנימין סי' כ"ז וסימן מ"ג. כנה"ג).
סעיף ו[עריכה]
(יג) קובעים: עיין במהרי"ק שורש קצ"א שכתב אם הדין כן ברוכלים כ"ש באחרים שאינם רוכלים דאין רשאין לדור בעיר אחרת אם לא ברשות אנשי העיר ההיא. סמ"ע.
סעיף ז[עריכה]
(יד) פרנסתם: לשון הטור מוכרים כשיעור שירויח כדי פרנסתן כו' והרמב"ם דשינה לשונו מל' הש"ס דאמרו מוכרים כדי חיותם ודקדקו מזה דיזונו מהריוח קאמר דאל"כ כשיכלה הקרן לא יהא להם במה לחיות אבל הרמב"ם לא כתב אלא כדי פרנסתם וליכא למידק מיניה דיחיו מינייהו לעולם משמע דס"ל דאין מוכרין אלא כדי פרנסתם מהקרן וי"ל דמשה"נ לא כ' המחבר מן הריוח אבל מור"ם בסמוך סתם כדברי הטור וכתב גבי מלוה שיכול ללות עד שישתכר כו' ואין סברא לחלק בין הלואה למכירת סחורה עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דנ"ל דמור"ם ס"ל כמ"ש הב"י דגם לשון הרמב"ם יש לפרש כלשון הש"ס. ע"ש.
(טו) חובם: לשון זה משמע דאיירי שהן חייבים לאחרים ורוצין לשלם ומשהין שם עד שיפרעו הם דאל"כ הל"ל עד שיתפרעו מחובם ומ"ש ואם יש להם מלוה ר"ל שיש עליהם מלוה והטור כתב עד שיגבו הם חובתם ושניהן אמת לדינא דזיל בתר טעמא עכ"ל הסמ"ע (דוקא בעיר יכולין לעכב אבל בכפרים ובגבולותיה א"י לעכב. משפטי שמואל סי' ס' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ג משפט צדק ח"א סי' מ"ו אבל משם הרשב"א ז"ל בתשובה סי' [ת] רס"ד כ' דאפילו בכפרים ובגבולו' יכולים לעכב. כנה"ג).
(טז) טובה: הב"י כתב דמסתבר לומר דה"ה אם היה יותר רעה דה"ל כתרי מיני והעלהו בצ"ע ע"ש. סמ"ע.
(יז) שדרים: עיין בתשו' רמ"א סי' נ"ב ובתשו' מהר"א ששון סי' קנ"ה (עיין בכנה"ג בהגהת ב"י אות מ' מ"א ומ"ב ע"ש).
(יח) חרם: ר"ל שעושים חרם ביניה' ששום אדם לא יכניס בביתו לאותו הבא לדור שם בלי רשות כל הקהל. סמ"ע.
(יט) חכם: בד"מ כתב ז"ל ראיתי בא"ז דמסכת ברכות שר"ת לא רצה להורות בחזקת הישוב כי אמר קדמונינו לא תקנו חזקת ישוב אלא מפני אלמים ומסירים שאינן רוצים לפרוע מס אבל על אחרים אין תקנה ויש תמיהין במנהגים שמוחין ישוב לאדם שיש בו צרכי צבור ואינו יורד לחייהם והוא חטא גמור וממדת סדום ולא יזכה להיות במחיצת צדיקים עכ"ל. שם.
(כ) כולו: (ובכנה"ג הביא בשם חכמי רומי דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"צ עוד התרה ועמ"ש עוד שם באות מ"ט ונ' בהגהת ב"י ע"ש.
(כא) ויכולין: במרדכי פ' הגוזל בתרא פסק דאם אמר השר מעצמו איני רוצה שידור שום יהודי כאן כי אם ברשות ראובן דאז ראובן יכול לעכב על כל הבא לגור שם כו' ומשמע מזה אבל ראובן אסור להשתדל כן עם השר וכן נרא' מדברי מהרי"ק שורש קע"ג וסיים שם אבל אם חק השר לא היה מתחלה אלא לטובתו ולא לטובת ראובן שלא ידור שם יהודי אחר בלי רשותו אז אין ראובן יכול למחות אף שיש לו היזק מזה. ד"מ בסס"ז. שם.
(כב) ישוב: (במקום שיש חרם חזקת ישוב אינו מתפשט אלא עד תחומה של עיר אבל חוץ לתחו' העיר מותר לישראל אחר לדור שם ע' אגודה וכתב ש"ג פרק לא יחפור דלא מיירי רק בעיר שיש לה רשות מהישוב מאותה העיר בסתם אבל אם פירש לו המלך או השר שהרשהו ומחזיקו במקום ששולט יד המלך ונותן לו רשות שבכל מלכותו אז הוי העיר וכל גבולה בחזקת ישראל אשר שם ואע"פ שיהיה לעיר מאה מילין גבול סביב לה. יש מקומות שהתקינו שמי שיש לו בית לא ישכור לו בית אחר לדחות למי שאין לו בית וכתב מהרי"ו סי' קי"ח שאם הוא ת"ח וצר לו המקום להעמיד בחורים ואיכא בטול תורה יכול לשכור בית שני ולדחות למי שאין לו בית. תקנות רגמ"ה הובאו במהר"מ מינץ סי' ק"ב עכ"ל כנה"ג).