באר היטב על אורח חיים תסו
סעיף א
[עריכה](א) ילעוס: והוא פי' מלוגמא כמ"ש סי' תמ"ב:
וכתב הרוקח דאפילו אם כבר נלעס והניח ע"ג מכתו קודם פסח צריך ביעור ויסירם עכ"ל. וכן נתבאר לעיל סי' תמ"ב דכל שלא נסרחה המלוגמא קודם פסח צריך ביעור דלא כבית הלל ביורה דעה סי' קנ"ה שכתב הא דלא ילעוס היינו דוקא בתוך הפסח אבל אם היה חמץ כבר מותר להניח בפסח על איזה רפואה עכ"ל ובאמת דזה אינו ועיקר הקושי' שהכריחו לחילוק זה משום דמקש' ממ"ש הרמב"ם דכשלא כדרך הנאתן כגון מלוגמא למכה מותר להתרפאות מחמץ בפסח מעיקר' ליתא דהתם בחמצו של עכו"ם (ואין אחריות ישראל עליו. ומ"א כתב עוד תקנה שיקנה לעכו"ם קמחא ויעשה המלוגמא ע"ש ופר"ח מפקפק הרבה בדבר דלא יהא אלא כדורון דבעינן שיהא ניכר מתוך מעשיו שאינו רוצה לקבלו וכאן היפך הוא) מיירי משא"כ בחמץ של ישראל כמ"ש הכ"מ וכ"כ המ"א ובתשובת א"ש סימן כ"ז. וכל זה בחולה שאין בו סכנה אבל בחולה שיש בו סכנה אפילו ע"י ישראל בעצמו מחמצו ג"כ מותר וכ"כ במ"א ובת' א"ש שם וע"ל סי' תס"ה סע"ק ב' מש"ש ובחמץ שעבר עליו פסח מותר ח"י ע"ש. (דרך מלוגמא אפי' לאין בו סכנה ולאכלה במקום סכנה דוקא רשב"א) כתב פר"ח נשאלתי על מי שיש לו כאב ראש תדיר ומניחין קילור של קמח ומים וסמנים אחרים בצדעיו כדי להקל הכאב אם מותר לעשות כן בפסח והשיב לאיסור ומסיק שם אכן לעשות עם מי פירות שפיר דמי ע"ש.
(ב) מכתו: אבל ללעוס ולבלוע מיד מותר דאין מחמיצין מיד. מ"א.
(ג) שהרוק: אפילו רקק דם ומבואר בסעיף (ד') [ה'] דדם אינו מחמיץ מ"מ א"א בלא צחצוח רוק. והיינו דוקא במוצצות. ח"י.
סעיף ב
[עריכה](ד) בטל: לאו אביטול קודם פסח קאי שזה לא היה בכלל ביטול כיון שנתחמץ אח"כ כמ"ש סי' תמ"ו אלא כיון שנתן לפני בהמתו בטלה והפקירה מדעתו ומ"מ טוב ליתן להם מעט מעט באופן שלא ישיירו. ח"י ע"ש.
(ה) ריר: הב"ח כתב דגם המרדכי אינו אוסר אלא במוצ' ריר וכ"כ בשכנה"ג והשיג על הרב כאן כיון דהרוקח ביאר דבריו להדיא דוקא במוצ' ריר. וכתב הח"י ומ"מ נ"ל דוקא בסוס וכה"ג אבל בפרה דאית לה ריר מן הסתם ודאי יש לבער מן הסתם לכן יתן לפניה מעט מעט כמ"ש.
סעיף ג
[עריכה](ו) החומ': וה"ה כותל של עץ מ"א ע"ש. וכתב הח"י נראה דוקא כשמזיע מחמת עצמה או מחום האש משא"כ אם מזיע מחמת חום והבל דמים חמין הרי הוא כמים דמכשיר לכ"ע ע"ש.
(ז) אוסרים: הא"ז כתב דדעת המתירין עיקר הוא והמ"א כתב דעיקר כאוסרין. וטוב להשהותה עד אחר פסח ח"י. ועיין בטור שכתב דבשר יבש שמזיע מכח המים שהודח בו דזיעתו מחמיץ וע"ל סי' תנ"ג ס"ק ט"ו מדין זיעת הבהמה.
סעיף ד
[עריכה](ח) המלוחלח: ומשמע דשאר קמח מותר אפילו בפסח ומ"מ ירקדנו אח"כ ב"ח ומהרש"ל וט"ז כתב דהוא חומרא בעלמא עיין שם.
(ט) א"א: כגון שנתלחלח בהרבה מקומות.
(י) ירקד: ומקום שנתלחלח יהיה כמו עיסה וישאר למעלה. ונ"ל אם אין צריך לאכול מן הקמח ביום טוב אסור לרקדו ביום טוב עיין סימן תק"ז אלא ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ. או יתנה לעכו"ם במתנה עד שלא שהה שיעור מיל מגן אברהם. (עיין סימן תמ"ו ותנ"ט).
(יא) ריקוד: אבל אם יאחז בידו כל המקום המלוחלח מהני אפילו בנתייבש ח"י וכ"פ הט"ז ואפילו תוך הפסח מתיר בכה"ג דדוקא היכא שנתלחלח כל השק או חלק גדול ממנה דאז א"א לאחוז מקום המלוחלח אבל אם אפשר לאחוז מקום המלוחלח שרי. ח"י.
(יב) ומתערב: אע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח ולא אמרינן דחוזר וניעור מ"מ פירורין שאני דאינם מתערבים יפה וחוזר וניעור כמ"ש סי' תמ"ז ס"ד וא"כ אסור לאוכלו ומותר לשהותו. אבל אם נתייבש בפסח ה"ל כחמץ שנתערב בפסח דכל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב וא"כ נתערב בפסח ואסור להשהותו מ"א. וכתב הא"ז היכא דאיכא לספוקי אי נתלחלח ממי פירות וכה"ג או מדברים המחמיצין יש להקל לאכלו בפסח אף אם נתייבש מכח ספק ספיקא שמא ממי פירות נתלחלח ואת"ל מדברים אחרים נתחמץ דלמא לא נתערב בו כלום ע"ש. כתב הב"ח עכברים שנשכו שק ואכלו קמח ונתייבש. אם קודם פסח צריך לנפות אותו קמח והפירורים שישארו בנפה זורק והקמח מותר להשהותו ואם נמצא כן בפסח הכל אסור בהנאה. ואם השק מונח במקומו בלא נענוע יאחז בידו מקום הנישוך (עם קצת קמח). ויקשור שם השק וינהל ומותר להשהותו ואפ"ה אסור לאכלו בפסח וכל זה דוקא כשנראה שאכל העכבר קצת מהקמח אבל אם נשכה רק השק ואיכא ספק שמא לא אכלה כלום אפי' שנמצא כך בפסח מותר להשהותו אבל אסור לאכלו אפי' אם נמצא כך קודם פסח עכ"ל. ומור"ם לובלין סי' קי"ט פסק בשק קמח שנישוך מאכילת עכברים דאם אפו קודם פסח מצות מהקמח ההוא דאין לאסור באכילה בפסח אמנם ב' לילות הראשונות יש ליקח קמח אחר המשומר:
והקמח שרקדו באותו נפה שרקדו הקמח הספק אין להחמיר בו ומותר בכל דבר ע"ש. וט"ז כתב דאפי' בנפלו מים עליו ונתייבש אם מכיר המקום שנתלחלח יקחנו וירקד השאר וכ"ש בנשיכת עכברים שיקחו סביב המקום הנשוך והשאר ירקדנו ויאכלנו בפסח ע"ש. והמ"א כתב ול"נ דבעכברים יש להחמיר יותר דהני עכברים רשיעי נינהו והולכין בכל השק ואוכלים וכ"ש כשמונח בחבית דאז בודאי הולכת בכל הקמח ולכן החמירו הגאוני' ע"ש. וכן כתב במי"ט להחמיר מהאי טעמא. והח"י הסכים כט"ז דיש להתיר לקשור מקום הנשוך ולהתיר השאר בכל ענין ע"י ריקוד. ודוקא כשאין רואין שום לחלוחית במקום הנשוך אבל אם רואין שום לחלוחית במקום הנשוך יש לתלות בדבר המצוי אולי השתינו העכברים על הקמח ועס"ה.
סעיף ה
[עריכה](יג) וחלב: ה"ה חלב בצר"י אפילו רותח וצלול וכ"ש נקרש שכנה"ג. וע"ל סי' תס"ב מדין השומן וכתב המ"א ה"ה דמי מרה ג"כ אינו מחמיץ (דאינה אלא ליחה ודם) וא"כ מותר לעשות ממנו עיסה לרפואה וכתב הפר"ח וה"ה למי חלב דאינו מחמיץ. ובהלק"ט חלק ב' סי' רי"א כתב דהקום מחמיץ ע"ש. ועיין בשכנה"ג. צואת התרנגולים אינו מחמיץ טור. וה"ה חטין שבגללי בהמה. רוקח. ובצואת אדם מחמיר בח"י ע"ש. ופשוט דכל הני שכתב הטור והמחבר כאן דמחמיצין היינו אם שהה בלי עסק שיעור חימוץ דלא גרעו ממים דע"י התעסקות אינו בא לידי חימוץ.