באר היטב על אורח חיים תנג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך אורח חיים תנג |

סעיף א[עריכה]


(א) קטניות:    ה"ה טטרק"י וטעקרש"י וויי"ץ אינם מחמיצים.


(ב) התבשיל:    אפילו ליכא ס' ג"כ מותר באכילה מ"מ רוב עכ"פ בעינן דאל"כ לא מקרי תערובות כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו ח"י. כל מיני הריפות שקורין גרופי"ן העשויים מה' מינים אסור להשהותן בבית שמלחלחין אותם במים קודם כתישה. ואם עבר עליו פסח אסורין בהנאה עח"י.


(ג) להדליק:    ומהרי"ל אוסר במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל. (כי כותשין במדוכה שכותשין בהם שעורים וד"מ שדא ביה נרגא דאפ"ה מותר המאכל דבטל ק"פ וא"ל שקיבל טעם מחמת דוחקא דזה אינו אלא בדבר חריף י"ד סימן צ') עמ"ש סוף סימן תמ"ז ומשמ' ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית בפסח. מ"א ע"ש.


(ד) ומותר:    ומ"מ צריכין בדיקה שלא יהא בהם אחד מה' מינים. כתב בי"נ טוב להחמיר שלא לאכול עניס וקימל עד יום אחרון של פסח כי א"א לבררם יפה וט"ז כתב שמעתי שמחלקים אותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאים אותו ממדינות אחרות אסור שגרעינן דומה לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח. והח"י כתב לע"ד אין להחמיר יותר דגם קטניות עצמו חומרא בעלמ' הוא והבו דלא לוסיף עלה.

סעיף ב[עריכה]


(ה) טעם דגן:    ודוקא שיש בו כזית בכא"פ.

סעיף ג[עריכה]


(ו) עכבר:    דמעט רוק שבפי עכבר אין מחמיץ חטה קשה ולכן אפילו אין ס' נגדו שרי בדיעבד (ולא הוי כמבטל איסור לכתחלה דאין כוונתו לבטלו אלא לטחנן) רשב"א ורמב"ן והקשה פר"ח הלא מבטלו ק"פ וכולה היתר הוא. ומסיק הואיל ומערבו על מנת לאכול בפסח הוי כמבטל איסור ע"ש וח"י כתב ע"ש רמב"ן דנשיכת עכבר הוי כמי פירות ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהר להחמיץ מ"א וע"ל סי' תס"ו סעיף ד'.


(ז) לראות:    קאי אדגן שצמח. וא"צ לאפותו ק"פ דקמח בקמח מיקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור ת"ה וב"ח והח"י כתב ובעל נפש יחמיר לעצמו לאפות הכל ק"פ. ומ"מ ודאי דמותר לבשל מן אותן המצות תוך הפסח ע' מ"א בסימן תנ"ח ובנתלחלח הקמח ונעשה פירורין לא מהני ביטול אפילו לאפות ק"פ כמבואר לקמן סימן תס"ז. ח"י.

סעיף ד[עריכה]


(ח) מצת מצוה:    משמע דוקא מצת מצוה צריך שימור כדי לאכול לילות ראשונות משא"כ שאר מצות א"צ שימור כלל ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דחק ואפילו שימור דלישה ואפייה ג"כ לא בעינן כמבואר בש"ס ובפוסקים מיהו כל זה מדינא אכן ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת ליש'.


(ט) מים:    אם העכו"ם שלקח ממנו החטים אמר שרחץ אותם אי מהימן ליה אסורי' עמ"א סימן תס"ז ס"ק ג' וע"ש בח"י.


(י) השוק:    דלא מחזקי' איסורא שמא נגע במים ונראה דאפי' במקום שנוהגי' ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ ט"ז. אכן בתצ"צ סי' ל"ב החמיר בענין זה וכתב כשידוע בבירור בודאי שמקצתן מכבסין תמיד החטין שהוא גרע מלתית' אף שרוב המוכרים אין מכבסין אסור משום קבוע כמחצה עמח"צ דמי ע"ש (ואם המוכר מביא לבית ישראל מותר דכל דפריש כו'. ועיין פר"ח) וכ"כ המ"א בשם גדול א' דבמדינתנו שרגילין לרחוץ החטין ושוהין אותן במי' אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ"ש סי' תס"ז ס"ב וכ"פ כל חכמי פראג ע"ש ובח"י כתב נראה לחלק דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרי קמח בקביעות אין ליקח וכ"ש מן הנחתומים שאין ליקח מהם אבל מותר ליקנות מן בני הכפרים המביאים קמח בכל יום מן הכפרים ע"ש הטעם ושמעתי שגם בימי מוח"ז הגאון מהר"ש ז"ל היה פ"א דחוק בקמחא דפסחא והתיר לקנות מן השוק ואפשר דג"כ בדרך שכתבתי ואין להחמיר בפרט במצה שאינ' של מצוה כמ"ש ס"ק ח'. וכתב הט"ז דבמקום שטוחנין החיטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אפי' בשעת הדחק אסור כי חמץ גמור הוא והח"י כ' עליו לעד"נ דבשעת הדחק אף כה"ג יש להתיר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב. ודאי דנתערב ונתבטל ק"פ. מ"מ הנכון הוא בשעת הדחק לאפות הכל ק"פ. והח"י מביא ראיה כשנפל פרורי פת בקמח דמהני ליה הרקד' ע"ש.

סעיף ה[עריכה]


(יא) ללתות:    פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים. והערוך פי' לתת שרייה ולפי שאין אנו בקיאין בלתית' לכן אסרו הגאונים. ומ"מ נראה דמותר לקיימם בביתם החטים כיון דמדינא דש"ס מותרין החטים בלתית' כל שאינו קרוב להתבקע כמ"ש סי' תס"ז סעיף ט' והיינו דוקא בשרייה או רחיצה מועטת אבל בשרייה מרובה הוי חמץ גמור כמו דגן שנטבע בנהר ח"י. וכתב הט"ז דאסור לקנות החטים מבעל הרחיים דרגילין להדיח החטים תחלה.


(יב) שעורים:    לשון המחבר אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורים שוים הם ובאמת שעורים כיון דרכיכי אף מדינא דש"ס אסור ללתות ואפשר דהאידנא אסור לקיים בבית כשהן לתותים אף שאינם קרובים להתבקע משא"כ בחטים כמ"ש בס"ק י"א ח"י. ושיפון מין שעורים לענין זה. מ"א.

סעיף ו[עריכה]


(יג) השנה:    ה"ה בנותן בו פעם אחד אפי' קמחא דפסחא אם רוצה לכבסם צריך להתיר התפירות כמש"ל סי' תנ"א ס"ק ל"א.


(יד) ומכבסים:    כתב הט"ז וטוב לקנות חדשים ע"ש ועח"י.

סעיף ז[עריכה]


(טו) בהמה:    כי הקמח נתחמם בזיעת הבהמה ובדיעבד יש להורות דזיעת הבהמה אינה מחמצת. מ"א ע' ח"י.


(טז) שקין:    ואם עבר והניח השקין זה על זה יש עוד תקנה שישהה אותם יום או יומים קודם לישה ח"י ועמ"א סוף סימן זה ואם עבר ולש אין איסור בדיעבד. ח"י וכ"כ נ"צ.

סעיף ח[עריכה]


(יז) לנקר:    כתב בתנ"ש סי' י"ב דל' יום ק"פ מותר לטחון אף בלי ניקור הרחיים ע"ש ובסי' י"ג כתב דאם לא יוכלו בקל לנקר הרחיים הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור ע"ש ומ"מ יאפה הכל קודם הפסח. ח"י.


(יח) שומרים:    כתב א"ז ועתה נוהגין לכסות הרחיים בפשתן ולפ"ז אפשר להתיר אף הקמח הראשון ע"ש וכתב המ"א בשם מ"צ כשטוחנין ברחיים תבואה לתות' לא יטחנו באותו בית באותו פעם אפי' ברחיים אחרת כי האבק פורח ומתערב והח"י כתב ולא ראיתי נזהרים בזה ע"ש. וע"ל סי' תמ"ז ס"ק כ' מש"ש. קטן לא ישמור הרחיים. מ"צ.

סעיף ט[עריכה]


(יט) יומים:    פי' לכתחלה יטחון שני ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום אחד לפני הלישה. ונ"ל דלא בעי מעת לעת רק לינת לילה מ"א והח"י כתב דמל' הפוסקים משמע דבעי מעת לעת. ומהרי"ו כתב ג' ימים. ואם עבר ולש נראה דאין לאסור בדיעבד. ח"י.


(כ) רותח:    וכתב כנה"ג ששמע מחכם אחד דאין חוששין לזה דכיון שמרקדין הקמח מתקרר ואיני סומך על שמועה זו ע"ש: חטים שטוחנים ברחיים של יד אין שם חימום כלל וא"צ להמתין יום או יומים. אבל טוב להחמיר הלק"ט מ"א סי' י"א וע' כנה"ג מ"ש בשם הרדב"ז.